פוסטים

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 80

כמה דברים 'אכפת לך' בחיים?

ומתי בפעם האחרונה – נלחמת בשביל משהו או מישהו?

***

כשאתה רואה מישהו מכה את הבן שלך מכות אכזריות – אתה לא מסוגל לשתוק. לא בגלל חוסר הצדק (לפעמים זה באמת מגיע לו, מי כמוך יודע…), ולא בגלל שאסור להרביץ, ואפילו לא בגלל שזה מסוכן – אלא כי הבן שלך. אכפת לך ממנו, ואתה לא מסוגל להכיל מציאות שמישהו מתנכל לו.

כשאתה רואה שמישהו מזלזל ברב שלך – הלב שלך קופץ. אם אתה יכול להגיב, אתה בטח תעשה את זה, ובכל החריפות. אבל גם אם אתה לא יכול להגיב, או שזה לא יעזור – בלב שלך אתה לא תוכל לשתוק. הצעד הזה הוא בלתי נסלח מבחינתך. ושוב, לא בגלל שזה אסור, אלא בגלל שאכפת לך.

זאת אומרת: יש כח פנימי באדם, כח חזק מאד – שלא מתחשב בכלל בכללים הרשמיים: מה נכון ומה לא נכון, מה מותר ומה אסור, מה כדאי ומה לא. אלא רק בדבר אחד ויחיד: אכפתיות! אם פגעת בי או במשהו שקשור אלי, גם אם עשית את הדבר הכי צודק, וגם אם זו מצה ענקית – אני לא אשתוק לך!!!

***

הכח הזה – נקראת 'קנאות'.

אין אדם שאינו 'קנאי', כי אין אדם שאינו אכפתי. כל אדם קנאי על עצמו ועל כל מה שקשור אליו. ובכל פעם שיבוא מישהו ויפגע בך או במשהו שקשור אליך, או רק יאיים לפגוע – רגש הקנאות יתעוררו ייכנס לפעולה.

ושוב, לא בגלל ש'צריך' ולא בגלל שיש כזה 'חיוב' – וממילא גם לא תמיד בפרופורציות – אלא בגלל שאכפת לי, וממילא אני יעשה הכל, גם דברים חריגים וקיצוניים, בשביל למנוע את הפגיעה, או לנקום עליה.

מי שאין לו את האכפתיות הזאת – הוא מת. אם לא אכפת לך שיפגעו בך, באשתך, בילדים שלך, או בכל הקדוש והיקר לך – כנראה שהצלחת לכבות את יצר החיים. אתה מוטל כמו נבלה ברחוב, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. מי שלא מת, מי שעדיין יש לו יצר חיים – מוכרח להתעורר ולקנאות כאשר מישהו רוצה לפגוע בו או במשהו ששייך לו.

***

אז למה יש כל כך הרבה דברים שלא אכפת לנו?

למה אתה פותח את הדלת בחיוך, מזמין פנימה את הבעל דבר, ומאפשר לו בכל הניחותא לפגוע בך כל כך הרבה? זמן קריאת שמע ותפילה, לימוד כל חלקי התורה, קדושה, שמחה, וכל כך הרבה כוחות וזמן?! למה אתה לא נלחם על זה? לא בגלל ש'צריך', ולא בגלל ש'הוא לא בסדר', אלא בגלל שזה שלך! לא אכפת לך על עצמך?

ולמה יש כל כך הרבה דברים בעולם – שקורים לנו מתחת העיניים, ואנחנו נשארים אדישים. כל כך הרבה חילולי שבת, כל כך הרבה פריצות, כל כך הרבה נושרים, כל כך הרבה פירצות ושינויים. עזוב את השאלה אם יש לך מה לעשות, אבל למה זה לא אכפת לך. האם אבדת את יצר החיים?

מותר לך, וזה גם מתבקש, לקום בהחלטיות ולומר בנחרצות: 'עד כאן'!!! תעמוד על שלך! אל תוותר! ותראה פלאות.

הצדיקים, שהם אלו ש'חיים' באמת – בערו בקנאות על כל נשמה יהודית, ועל כל חלקיק של הנשמה. ואת מה שאנחנו הסכמנו מזמן לוותר – הם לא מוכנים לוותר בשבילנו. והם נשכבים על הכביש בשביל שלא יקחו לנו את זה, או שיחזירו את מה שכבר לקחו. לא, לא בגלל ש'צריך', אלא בגלל שזה פשוט 'אכפת להם'.

אמור לי 'כמה אכפת לך', ואומר לך 'כמה אתה צדיק'.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 73

ראית פעם תינוק?

כל מה שקורה לידו, כל מה שמדברים בסביבתו – חולף 'מעליו'. לא מזיז לו בכלל.

***

האדם הוא יצור חברתי.

הוא אוהב להיות 'בקשר' עם העולם. כל דבר שהוא רואה או שומע – גורם לו להגיב. אפילו אם זה לא דברים שקשורים אליו. קשה לראות מודעה צועקת ולהישאר אדיש כלפיה [וחברות הפרסום מנצלות היטב את התופעה], ועוד יותר קשה לשמוע דיון סוער ולהישאר מן הצד, גם אם הנושא הוא אודות החללית לירח.

אם זה דברים שקשורים אליך, כמעט בלתי אפשרי להתעלם. אם מישהו מדבר אליך או עליך – על יד האוזן; אם מישהו צוחק עליך, צועק עליך, או מחייך אליך – אין סיכוי שלא תרגיש משהו, וכמעט אין סיכוי שלא תגיב במשהו.

אם תראה מישהו שמצליח להישאר אדיש, ולא להניד עפעף – למרות הכל, יש לשער שהוא אדם מאד מזוכך, שעבד על עצמו הרבה להגיע למדת ההשתוות, עד ששום דבר לא מצליח לערער את שיווי משקלו, להוציא אותו משלוותו, ולגרום לו לעשות תנועה בלתי מוכרחת.

אבל, למרבה הפלא – כל תינוק עושה את זה. עומדים סביבו, מכרכרים סביבו, מדברים אליו, צוחקים עליו, צועקים מסביב, ועושים הכל כדי להסב את תשומת לבו – והוא, כאילו לא ארע כלום. שוכב בשלוה, בעיניים עצומות או פתוחות, ולא מגיב כלום, מדת ההשתוות בהתגלמותה.

האם הוא עבד על זה, ואם לא – איך הוא הגיע לזה.

***

יש רק סיבה אחת שגורמת לאדם 'להגיב' – והיא: זיהוי של הסביבה כ'זולת'.

אם יש כאן עוד 'מישהו', שהוא לא 'אני' – והמישהו הזה אמר משהו או עשה משהו, אני מוכרח להגיב. כי אם לא, אז הוא קיים ולא אני. הקיום של 'הזולת' מאיים על הקיום של 'עצמי', ולכן אני מוכרח להגיב כדי להבטיח לעצמי שאני קיים.

לתינוק אין ספק שהוא קיים – כי חוץ ממנו אף אחד לא קיים. אין כאן אף 'זולת' שמאיים על קיומו, ומצריך אותו להגן על עצמו. כי כל מה שיש בעולם – זה הוא ורק הוא. וכל מה שמסביב – הוא אוטומטי חלק ממנו. כמו שיש לו אצבעות – יש פה גם אנשים. הכל משתלב בתוך העולם של 'עצמו'.

וזו המציאות האמתית. האמת, שאין כאן אף אחד מלבדך, ואין מישהו או משהו שיכול לאיים על קיומך. כי אתה כאן ויהי מה. ומהמקום הזה – אתה יכול להרגיש אחרת עם כל מה שקורה סביבך ואתך, ולקבל את זה בשוויון נפש הרבה יותר.

תרגיל פשוט: לשבת כמה דקות בתוך אזור סואן, ולהסתכל כביכול 'מבחוץ' – מתוך מחשבה כאילו כל מה שקורה פה, הוא בשבילך, רק בשבילך. אין פה לאף אחד שום חשבון אחר חוץ ממך. זה מרתק ומענג. ופתאום, אין לך שום צורך להגיב כלום.

***

האמת העוד יותר אמתית. שגם אתה לא נמצא כאן. רק ה' יתברך. וכל מה שקורה כאן – כולל המציאות שלך, הוא חלק ממנו. זה הכל. ואם כך, על מה הרעש. שב רגוע, הכל מתנהל כמו שצריך. זו היא מדת ההשתוות האמתית, אבל ההתחלה היא: תהיה תינוק, ותחשוב ש'אין עוד מלבדך', ואז תוכל גם להאמין ש'אין עוד מלבדו'.