פוסטים

פרשת נשא היא הפרשה השניה בסדר במדבר, והיא המשך לפרשת במדבר. בפרשת במדבר מבואר מניין בני ישראל לשבטיהם, וסדר הדגלים סביב המשכן. ובנוסף מבואר מניין הלויים וסדר חנייתם הפרטי סביב המשכן. ובפרשה זאת ממשיך לעסוק במניין בני לוי וסדר עבודתם.

ובהמשך הפרשה מבואר עוד כמה מצוות; מצות שילוח הטמאים, וקרבן אשם מעילות. וכן מצות בדיקת סוטה, ודיני הנזיר. ולאחר מכן פרשת ברכת כהנים וחנוכת המשכן עם קרבנות הנשיאים. ובפשטות אין נראה שיש שייכות בין העניינים. ואדרבה, נראה כאילו המצוות הללו ‘מפסיקות’ בין סדר הדגלים וחניית הלויים – לבין פרשת חנוכת המשכן, ששייכים זה לזה.

אמנם בוודאי שיש שייכות בין הדברים, הן בדרך הפשט והן בדרך הפנימיות. ולשם כך יש להבין מהו עניין ‘הלויים’; שמצד אחד אינם כהנים – שעובדים בבית המקדש, ויש להם מצוות מיוחדות ומתנות כהונה, ומצד שני אינם ישראלים, ובזה נבין סדר הפרשיות, וכן יסודות לעבודת ה’.

פרשה זו באה לעולם יחד עם חג השבועות – לאחריו או לפניו, וכפי הנראה שיש בזה שייכות לקבלת התורה [כמו קריאת פרשת בחוקותי ופרשת במדבר, שנקראים תמיד בסמיכות לחג השבועות, ומבואר בחז”ל טעם העניין], ועל פי היסודות הנזכרים, נוכל להבין גם עניין זה בעז”ה, וכפי שיתבאר להלן.

התמיהות שבפרשה

א. מדוע נמנו הלויים לבדם, ומדוע הם חונים לבדם סביבות המשכן – ולא ביחד עם כל ישראל. ואם הם נתקדשו כמו הכהנים, מדוע אינם כמו הכהנים שיש להם איסורים מיוחדים, ומתנות כהונה מיוחדות. ובקיצור: מה מהותם של הלויים ומה תפקידם.

ב. מדוע נחלקו הלויים לשלשה חלקים; קהת, גרשון ומררי. שאינם רק חלוקה של משפחות אלא חלוקה מהותית, שכל אחד יש לו סוג עבודה אחרת במשאות [קהת – כלי המקדש, גרשון – הדברים העשויים מבד, מררי – הקרשים ושאר הדברים הכבדים].

וביותר פלא, שבני קהת נחלקו לעצמם מבני גרשון ומררי. הן בפירוט עבודתם; שבני קהת כתובים בסוף פרשת במדבר, ובני גרשון ומררי בפרשת נשא. והן בפירוט מניינם [מבן שלשים עד בן חמישים], שבני קהת כתובים בפרשה בפני עצמה, ובני גרשון ומררי יחד בפרשה בפני עצמה.

ג. הלויים היה להם שלשה מיני עבודות; שמירה, שירה ומשא. מה מהותה של כל עבודה, ומדוע שלשתם ניתנו ללויים, והאם יש שייכות בין העבודות.

ד. מה עניינם של המצוות הנוספות שנכתבו בפרשה; שילוח טמאים, אשם מעילות, פרשת סוטה ונזיר, וברכת כהנים. ומדוע הם מפסיקים בין מניין בני ישראל והלויים לבין פרשת חנוכת המשכן וקרבנות הנשיאים.

ביאור הפשט

א. עניין הלויים: הבכורות שייכים להשם יתברך, מחמת שפדה אותם מהמצרים. והם צריכים לשמש במקדש ולהקריב הקרבנות. אלא שהם אבדו את מעלתם, והכהנים נכנסו לעבודת הקודש. אמנם הכהנים צריכים סיוע ועזרה, ולשם כך על הבכורות להביא תחתם את הלויים שיסייעו לכהנים.

והגדרת הלויים היא ‘סיוע לכהנים’. כלומר, את עצם העבודה עושים הכהנים, וכל ‘הנלוה’ לזה – עושים הלויים [ולכן נקראים ‘לווים’ על שם שהם ‘נלווים’]. דהיינו: שירה בעת הקרבנות, שמירה על בית המקדש, ונשיאת המשכן ממקום למקום.

וגם בזמן הזה שאין לנו בית המקדש, יש ללווים תפקיד לסייע לכהנים, וכגון בברכת כהנים שהלוי נוטל ידי הכהן. ומחמת כן הוא מקבל גם כן קצת מתנות; מעשר ראשון, ועולה שני לתורה.

ב. סמיכות המצוות: בדברי הרמב”ן מבואר שאחר קידוש המחנות – הוזהרו לשלח את הטמאים, וכמו כן הופרדו הערב-רב [שאינם בכלל ‘למשפחותם לבית אבותם’] שהם ‘הגרים’ ולכן התבאר פרשת אשם מעילות בנודע לגר שמת ואין לו יורשים.

ומחמת שיוחסו ישראל ‘למשפחותם לבית אבותם’ – הזכיר פרשת סוטה, שעל ידי זה נעשים ממזרים שאינם מתייחסים ל’אבותם’. ולהיפך, ביאר פרשת הנזיר שמפריש עצמו ממחנה ישראל להיכנס יותר לתוך הקדושה.

וברכת כהנים נסמך להקמת המשכן, כי עיקר ברכת כהנים הוא בבית המקדש, כמו שהיה בהקדמת המשכן שנשא אהרן ידיו אל העם ויברכם, וכמבואר בחז”ל שבבית המקדש היו מברכים בשם המפורש ובבת אחת, מה שאין כן בשאר מקומות שהוא בשם הכינוי ובחלוקה לשלש ברכות.

ביאור הפנימיות

מבואר בזוהר הקדוש שהכהן הוא מצד החסד, והלוי הוא מצד הגבורה. וכן מבואר במדרש – שהלוי משמש את הכהן כמו אשה שמשמת לבעלה, וגם בזה מבואר בזוהר הקדוש שהאיש הוא מצד החסד והאשה מצד הגבורה. ועל ידי שהאשה משמשת את בעלה והלוי את הכהן – נכלל הגבורות בחסדים. הבנת העניין יתבאר לעובדא ולמעשה, על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן (סימן נא), וכדלהלן.

המצב הסותר – שמוכרח להיות

השם יתברך ברא את העולם – כדי שיהיה מי שייהנה מאורו וטובו. אמנם בריאת העולם הייתה על ידי ‘חלל הפנוי’ – דהיינו שצמצם וסילק את אורו, ופינה מקום שכביכול ‘פנוי’ מאורו, וכך נברא העולם. נמצא שיש כאן דבר והיפוכו; כי העולם נברא כדי ‘לגלות’ את האור, ולמעשה הבריאה הייתה ‘צמצום’ האור.

וכך באמת כל העולם מורכב מדבר והיפוכו. מצד אחד יש אמת ומצד שני יש כנגדו שקר, מצד אחד יש שפע ומצד שני יש צמצום, מצד אחד יש אור ומצד שני יש חושך. וכן בכל דבר.

והנה דוגמא פשוטה: כשרוצים למלאות משקה, צריך לקחת כוס. והרי יש כאן סתירה: מצד אחד רוצים ‘למלאות’ – דהיינו להשפיע שפע, ומצד שני, יש את הכוס שאומר ‘אל תמלא’. שהרי כל הדפנות שלו והקרקעית שלו, אינם מניחים לשפע להגיע, ורק במקום שבו ‘אין כוס’ דהיינו באויר ששם אין את הכוס בעצמו – יכולים למלאות.

נמצא שהכוס אינו מניח למלאות. אבל באמת אי אפשר למלאות אלא מחמת שיש כוס, וכך אי אפשר לקבל שום שפע רק כשיש ‘צמצום’, ואי אפשר לגלות ‘אור’ רק כשיש ‘חושך’, ואי אפשר לברר את ‘האמת’ רק במקום שיש חושך. וכמו שיתבאר להלן.

קודם הבריאה – ולאחריה

נמצא שיש שלשה מצבים; קודם הבריאה – אין שום שקר וצמצום והסתרה, אלא הכל מלא רק באור ואמת ושפע. והמצב הזה נקרא ‘קדוש’, כי ל’קדושה’ אין מצב הפוך, אלא רק מצב אחד בלבד שנקרא ‘קדושה’. לאחר הבריאה – יש שני אפשרויות; טהור וטמא. כלומר, יש כבר דבר נוסף חוץ מ’אחדותו’ יתברך, שהוא הצמצום וההסתרה, והמצב הזה נקרא ‘טהור’, שכולל בתוכו אפשרות סותרת שנקראת ‘טמא’.

המצב של אחר הבריאה שנקרא ‘טהור’ – יש בו בחירה, האם להתחבר אל הקדושה ולהיות חלק ממנו, או להישאר נפרד ממנו, ואז נעשה מ’טהור’ ‘טמא’. כי אז הוא הופך לחושך ולשקר, ולמניעת השפע והאור.

וזהו כהן לוי וישראל. כהן הוא ‘קדוש’, כלומר עצם האמת והאור, בלי שום הסתרה וצמצום. אמנם זה אינו שלימות, כי אינו יכול להתגלות בעולם – אלא על ידי כלי. ולכן יש לוי – שהוא טהור [כמו שנאמר בפרשת בהעלותך ‘קח את הלויים וטיהרת אותם’], כלומר שהוא כבר עומד ‘מחוץ’ לבית המקדש, והבחירה בידו אם להישאר בפני עצמו או להיות נטפל לכהן.

אם הוא נטפל לכהן, הוא הופך להיות ‘כלי’ אל הקדושה, ונעשה בעצמו קדוש. ואם לאו – הוא הופך להיות סותר אל האמת, ונעשה ‘טמא’ ו’שקר’. כמו שהיה אצל קורח שלא רצה להיות ‘לוי’ ולהתבטל לכהונה, אלא רצה מציאות משל עצמו. ועל ידי זה חלק על האמת. וכך גם באיש ואשה – אם האשה נטפלת אל האיש, היא נכללת בו ובכך מגיעים שניהם לשלימותם, של אור וכלי. ואם לאו – היא פוגמת.

שלשה מיני לויים – ושלשה מיני עבודה

ויש בזה כמה דרגות; בני קהת – הם אלו שנכללים לגמרי בכהנים, ולכן הם נושאים את כלי המקדש ממש, ואינם צריכים להתאמץ כלל אלא ‘ארון נושא את נושאיו’. לעומת זה, יש את בני גרשון – שהם ‘טפלים’ אבל לא ‘בטלים’, אלא פעמים בפנים ופעמים ‘גרושים’. ולכן הם נושאים את היריעות והכיסויים, שהם נגלים ונכסים מהקדושה. וזה רוב בני אדם, שפעמים ‘מלאך’ ופעמים ‘גאלאך’.

ויש את בני מררי, שמרוחקים ו’מרירים’, והם נושאים את הדברים הכבדים. כלומר, שמרגישים מחוץ לקדושה וכאילו הקדושה כבדה עליהם. אמנם שלשת מינים אלו – משמשים את הכהנים, ורוצים להיות נכללים בקדושה, וכולם זוכים להיות סביב מחנה השכינה. ויש בזה חיזוק, שבכל מצב – יכול האדם להיכלל בקדושה, בין כשהוא ממש ‘נכלל’, ובין כשהוא ‘מגורש’ או ‘מריר’, אם לא יתרחק אלא ימשיך וישמש את הקדושה, מתוך רצון והשתוקקות אל הקדושה.

כמו כן, יש ללווים שלשה מיני עבודות: שמירה – הוא העבודה הפשוטה, שעומד מחוץ לקדושה ורק שומר שלא ייכנס טומאה. ומתוך כך מתקדם וזוכה להיות ‘נושא’ את הקדושה, ובזה הוא כבר מתחבר אל הקדושה, ואז זוכה לדרגה שלישית – שנכלל לגמרי בכהן ונולד מזה ניגון שמשלים את עבודת הקרבנות של הכהן. וקיצרתי.

אתערותא דלתתא – ואתערותא דלעילא

משמעות העניין למעשה, יובן מתוך הדוגמא של איש ואשה. הנה בסדר הנישואין – כל הקידושין והחופה, נעשה מצד החתן. הוא מכסה אותה, נותן לה טבעת ואומר לה ‘הרי את מקודשת’, נותן לה כתובה, מכניסה לרשותו, ומתחייב לתת לה כל צרכיה. והיא מצדה אינה צריכה לעשות כלום [ולהיפך, אם תעשה משהו, אינה מקודשת (קידושין ו)].

כל מה שמוטל על הכלה לעשות – הוא ‘להסכים’ לנישואין. דהיינו להגיע לחתונה, ולהושיט את אצבעה לקבל את הטבעת. הא ותו לא. ואם היא עושה כן – בבת אחת חל עליה כל מה שיש לבעלה, וכל מה שהוא מתחייב עבורה, והיא הופכת מיישות עצמית עלובה, למציאות שיש לה כל טוב.

התנועה הזאת נקראת ‘אתערותא דלתתא’, והיא מעוררת את ה’אתערותא דלעילא’, שבזה כלול כל מה שצריך. וכך גם לגבי הקשר בין ישראל לבין הקב”ה, שהוא קשר של חתן וכלה כמתואר בשיר השירים, וכפי שמכונה קבלת התורה בשם ‘יום חתונתו’. וגם בזה, אין לנו אלא ‘להסכים’ לקבלת התורה, ותו לא. ובזה הרגע – אנו נכנסים תחת כנפי השכינה, וכל אשר יש לו – יש לנו. זהו החיבור בין האור לבין הכלי, וכפי שיתבאר עתה.

ההשתוקקות – מלמטה ומלמעלה

באור החיים הקדוש (בפרשת סוטה) מבואר, שמאז בריאת העולם, יש בכל נברא כיסופים והשתוקקות להיות דבוק באלוקים חיים ברוך הוא, ‘והרגש תיאבון זה’ יש אפילו בדומם. ולכן כשחילק הבורא את המים לשניים; מים העליונים ומים התחתונים – התחילו המים התחתונים ‘בוכים ומתאנחים על שלא זכו להתקרב לאלהים חיים בחצי העליון, כי הוא זה כוסף הנבראים יחד ותקותם’.

ולא רק מלמטה יש השתוקקות לעלות למעלה, אלא גם מלמעלה יש השתוקקות לשכון למטה, כמו שאמרו חז”ל ‘נתאווה הקב”ה שיהיה לו דירה בתחתונים’. ועל זה נאמר ‘ויכולו השמים והארץ’ ‘ויכל אלוקים’, שבפשטות הכוונה מלשון ‘סיום’, אמנם חז”ל ביארו זאת מלשון ‘נכספה וגם כלתה נפשי’, שהשמים והארץ משתוקקים לעלות למעלה, והשם יתברך משתוקק לירד למטה.

והשלימות הוא – כאשר השם יתברך אכן יורד למטה, ואז ממילא כל השמים והארץ, וכל המים העליונים נמצאים ‘למעלה’. כי אין באמת ‘למטה’ ו’למעלה’ אלא רק לפי הקירוב והריחוק להשם יתברך. אלא שצריך להתחיל מלמטה – אם מלמטה מתעוררים לגלות את ההשתוקקות, ממילא מתגלה גם ההשתוקקות שמלמעלה, ועל ידי זה נעשה ייחוד, שזה כל תאוות העליונים והתחתונים. [כמו באיש ואשה].

בחירה – לכאן או לכאן

ודבר זה נעשה בקבלת התורה, שאז ‘ירד’ ה’ על הר סיני, וממילא נעשה הייחוד, והחיבור המקווה לעליונים ולתחתונים. אמנם על ידי חטא העגל, עלה שוב השם יתברך למעלה, ומכאן יש כל הזמן בחירה לכל אחד אם להשכין אותו יתברך כאן, ולפעול את הייחוד הזה, או לא. עד לעתיד לבוא שאז יעביר השם יתברך הטומאה מן הארץ, ויהיה שוב הייחוד השלם.

זהו עבודת הלויים – לבחור לכאן או לכאן. האם להשתוקק להיכלל בכהנים שהם עצם הקדושה, או לרצות להיות בפני עצמם, ולהישאר ‘למטה’. וכן עבודת איש ואשה – האם האשה תיכלל בבעלה, או שתרצה להיות בפני עצמה.

אם בוחרים חלילה שלא להשתוקק ולהיכלל, נעשים טמאים ויוצאים חוץ למחנה. וזה מעשה הסוטה שנפרדה מבעלה, ולכן מביאים אותה לבית המשכן ששם יש את החיבור בין התחתונים לעליונים, ושם המים כבר אינם בוכים. ואותם מים ועפר – הם אלו שנוקמים בה. ולעומת זה, הנזיר הוא זה שבוחר להיכלל בקדושה. ואז יש ברכת כהנים [שיש בו שלשה חלקים: יברכך – שפע, יאר ה’ פניו – הארת הפנים, וישם לך שלום – ייחוד השלם].

וזה כל סדר חג השבועות, שבכל ספירת העומר מתחילים להתכונן ולהשתוקק אל הייחוד, ובפרט בליל שבועות שנשארים ערים כל הלילה, מרוב השתוקקות ורצון להיכלל, ואז זוכים לקבלת התורה, שהשם יתברך יורד אלינו ומתייחד אתנו, ואז עליונים ששו ותחתונים עלזו, וזהו השלימות.

פרשת בחוקותי – הוא סיום חומש ויקרא, ולא רק חומש ויקרא – אלא סיום סדר המצוות [משום שבחומש במדבר אין עוד מצוות, אלא רק סיפור הדברים של דור המדבר, וחומש דברים הוא ‘משנה תורה’].

ומשום שהוא סיום סדר המצוות, מופיע בפרשה זאת סדר ‘הברית’ על כל המצוות, שכולל בתוכו ברכות על קיום המצוות, ותוכחה על אי קיומם. ובזה נכנסו באלה ובשבועה לברית על קיום התורה לעולם ועד.

סדר זה מופיע פעמיים בתורה – בפרשת בחוקותי, ובפרשת כי תבא. ואת שניהם קוראים בסמוך לראש השנה; קודם חודש תשרי, וקודם חג השבועות (שגם הוא נחשב ראש השנה), משום ‘תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה’, כמובא בגמרא (מגילה לא).

קריאת פרשה זו, יש בה עונג ושמחה מצד אחד – כששומעים את הברכות, אבל גם צער ופחד מצד שני – כששומעים את התוכחה. אמנם לכשנבין מהות התוכחה – נראה שגם קריאת החלק הזה, יש בה שמחה והתרגשות, לא פחות ואף יותר מהחלק של הברכות. [וכמובא על המגיד מקאז’ניץ שכשהיו קוראים החלק הזה, היה משמיע תנועות של הנאה ותענוג. וכפי שניתן להבין מדברי הגמרא בעצמה – שעל ידי עצם הקריאה, פועלים ש’תכלה שנה וקללותיה’].

התמיהות שבפרשה

א. ‘אם בחוקותי תלכו, ואת מצוותי תשמרו’ – צריך להבין כפל הלשון.

ב. סדר הברכות מתאר מצב של עולם מתוקן – באוכל, בבריאות, בשלום, ובהצלחה גשמית ורוחנית. האם היה איזה זמן שהתקיימו כל הברכות הללו.

ג. ‘ואם לא תשמעו לי’: א. לכאורה די בזה שאין את הברכות, ומדוע צריך גם את כל התוכחה. ב. מדוע הקללות הם הרבה יותר מהברכות. ג. מהו עניין מספר ‘שבע’ שמופיע לאורך כל הקללות, ומהו הלשון ‘אף אני’. ד. האם אפסה תקוה, והרי לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואם אין מקיימים את התורה כראוי – עומדים בפני ענשים כבדים כאלו רח”ל, ונראה מזה כאילו נשתנינו חלילה לרעה מכל אומות העולם, שאינם עומדים בסכנה זו. ה. מהו הדגש ‘אז תרצה הארץ את שבתותיה’, וכי זה כל העניין.

ד. אחר כל התוכחה מסיים הכתוב ‘אלה החוקים והמשפטים וגו” כאילו מסיים את התורה. ומיד לאחר מכן באים בכתוב עוד כמה מצוות, שלאחריהם נכתב שוב ‘אלה המצוות אשר ציוה ה’ את משה בהר סיני’ ובזה נשלם הפרשה והחומש. וצריך ביאור הכפילות, ומדוע באמת לא נכתבו המצוות הללו קודם לכן.

ביאור הפשט

א. בחוקותי תלכו: רש”י מבאר שאינו הולך על קיום המצוות, כי על זה כבר נאמר ‘ואת מצוותי תשמורו’, אלא בא לומר ‘שתהיו עמלים בתורה’. וצ”ב הרי עמל התורה אף הוא חלק מהמצוות, ואם כן, כבר נכלל גם הוא ב’את מצוותי תשמרו’. וגם צריך להבין מהו הלשון ‘הליכה’. [ובאור החיים הקדוש ביאר בארבעים ושניים אופנים כידוע, והדברים נפלאים ומאירים].

ב. הברכות והקללות: בדברי הרמב”ן מבואר, ש”לא השיגו ישראל מעולם לברכות האלה בשלמותן, לא הרבים ולא היחידים מהם, [וזאת משום] שלא עלתה זכותם לכך, ועל כן תמצא לרבותינו ז”ל שיזכירו בפסוקים האלה ‘לעתיד לבוא’ [ומביא לזה כמה דוגמאות]’. כלומר, באמת הברכות האלו יכולים להיות בכל זמן, אלא שצריך לזה שלימות קיום התורה, ולכן יהיה זה רק לעתיד לבוא.

לעומת זאת, בדברי התוכחה מבאר הרמב”ן שכל התוכחה הכתובה כאן התקיימה בגלות בית ראשון, והתוכחה שבפרשת כי תבא התקיימה בגלות הזאת של בית שני, ומוכיח זאת בכמה עניינים. ויש כאן קצת תימה, שהברכות לא התקיימו ואילו התוכחה התקיימה.

ג. התוכחה: בדברי רש”י מבואר שאין הקללות אמורות במי שאינו מקיים המצוות, אלא במי שמואס בהם וגועל אותם, ואף מואס באחרים העושים ומונע מהם, ומלבד זה גם כופר בעיקר. ואם כן, במי שרק אינו מקיים המצוות כראוי, יש רק מניעת הברכות אבל לא תוכחה. [ומה שמתחיל הפסוק ‘ואם לא תשמעו לי’, מבאר האור החיים הקדוש, שיש כאן סדר של השתלשלות, שכל אחד גורר את חברו – ועלול לבוא מתוך כך חלילה לכפירה בעיקר].

ד. ‘שבע’, ו’אף אני’, ו’שמיטה’: הרמב”ן מבאר שכל זה מרמז על השכינה, שנקראת ‘שבע’ ונקראת ‘אני’, והיא זאת שמוכיחה את ישראל, ולכן מובן שעיקר התביעה הוא על השמיטה, שנוגע אל השכינה [כפי שהתבאר בפרשת בהר]. ועדיין צריך למודעי.

ביאור הפנימיות

כל סדר הברכות והתוכחה נקראים בלשון הכתוב ‘ברית’. ובזוהר הקדוש על הפרשה מבאר באריכות גדול הרחמנות שיש להשם יתברך אלינו, מתוך האהבה והשייכות שיש לו עמנו, ומבאר בדרך פלא את כל התוכחה, בדרך של אהבה המקלקלת את השורה, ההיפך הגמור ממה שנראה לכאורה מעצם הדברים.

שני משלים נפלאים

התוכחה מגיע כאשר המערכת איננה כשורה, והקשר אינו בנוי בצורה בריאה כביכול, ומן ההכרח לשנות מן הסדר הקבוע ולהפעיל סדר של עונש ותוכחה. אבל האופן בו העניין נעשה, והתכלית של זה – הם נפלאים מאד, ומתוארים בדברי הזוה”ק בשני ‘משלים’ עיקריים.

המשל מבוסס על הקשר בין המלך לבנו, שבמצב כתיקונו הבן נמצא בארמונו של אביו, סמוך על שולחנו, והם מתענגים זה על זה, והבן אינו חסר דבר לא בגוף ולא בנפש. אבל כשהבן אינו מתנהג כשורה, נאלץ אביו להרחיקו משולחנו ומארמונו, ולפעמים אף ממדינתו.

אמנם ברור, שאין רצון המלך בשילוחו של בנו לאבדון, אלא רק כדי לעורר אותו לחזור לתיקונו. ולשם כך, הוא שולח את ‘המטרוניתא’ יחד עם בנה, ומרוב געגועיו אליה, הוא מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים – כדי לראות אותה, ומתוך כך גם את בנה, ועל ידי זה הוא מתעורר ברחמנות להשיבו אליו. [כדאי מאד לראות את הלשונות בפנים, בפרט בימים של הילולא דרשב”י, לשונות שמעוררים מאד את האהבה והגעגוע והרחמנות].

והיה, אם עדיין לא חזר הבן לתיקונו, ואביו נאלץ לשלחו מחוץ למדינתו – ושם הוא נמצא בסכנה ליפול לידי ליסטים או חיות רעות, או לידי האויבים, ומי יודע אם יחזור חי לביתו – אזי אביו בעצמו הולך עמו לגלות, ועוזב את ביתו ארמונו ומדינתו להיות עם בנו, עד שישוב לתיקונו.

ולכן, כל התוכחה נאמרה באופן של ‘שבע’, ושבע פעמים שבע – כי כל התוכחה אינה באופן של גירושין ושילוח, בלי שום השגחה – אלא הכל על ידי השכינה שהיא ה’מטרוניתא’, שנקראת ‘שבע’ ונקראת ‘אני’. להלן נבאר משמעות העניין, ומתוך כך נבאר בעז”ה את הפרשה והעניין.

המלכות – בתיקונה או בקלקולה

פרשה זו הוא כאמור סיום סדר המצוות שבתורה. ולכן, בפרשה זו באה התורה לבאר לנו מהות קבלת ושמירת התורה והמצוות – שאינם רק ‘דבר מלך שלטון’, אלא יש כאן תהליך פנימי שמתרחש על ידי זה, ולכן, יש לזה תוצאה ניכרת בעולם – לכאן או לכאן.

בני ישראל – הם השכינה הקדושה, כי על ידינו מתגלה מלכותו והשראתו יתברך בעולם. כשאנו מקבלים את התורה, ומקיימים את המצוות – אנו ממליכים אותו יתברך, ומגלים אותו בעולם. וזה נקרא ‘שבע’, דהיינו המדה השביעית שהיא ‘המלכות’ ו’השכינה’ הקדושה, כלומר, גילוי מציאותו, מלכותו, והשראתו יתברך בעולם.

וכשהמלכות מתוקנת, אזי כל העולם מתוקן. כל השפע בא כתיקונו, הגשמים והפירות והפרנסה. וגם הגופות בריאים ויפים, ואין שום מלחמה ומחלוקת, רק שלום ושלוה. וזה יהיה כאשר יגיע העולם לתיקונו, ויתגלה מלכותו יתברך בשלמות, ואז נראה את התוצאה של כל מה שעשינו, שיהיה עולם מתוקן – ברוחניות ואף בגשמיות.

אמנם, כאשר אין זה כראוי ובשלמות, והיינו בזמן הזה שעוד לא הגיע העולם לתיקונו – אזי רואים רק חלק מהתיקון והברכה; יש גשמים, פרנסה ובריאות – אבל רק חלקי, או מתוך יגיעה וקושי. וכן שאר העניינים. וכאשר לא רק שאינו כראוי בשלימות, אלא גם נפגם המלכות, ועם ישראל אינם עוסקים כלל לגלות את מלכותו והשראתו – אזי המלכות והשכינה נמצאת בגלות. ואז מתעורר השם יתברך להוכיח את בניו האהובים – כדי לעורר אותם מחדש אל הברית והמלכות, כדלהלן.

שמד מול רצון

בכל ‘ברית’ וקשר – יש שני מצבים בלבד: שמד או רצון. ‘שמד’ הוא ניתוק וקרירות, ו’רצון’ הוא חיבור ואהבה.

ואמנם לכאורה הם מבטאים שני מצבים קיצוניים; כי ‘שמד’ הוא ניתוק מוחלט, וכמו שקוראים למי שפרק שם ישראל מעליו, והלך לבקש מקומו בין גוים ועובדי עבודה זרה, שנקרא שמו ‘משומד’. ולעומת זאת ‘רצון’ הוא הדרגה הגבוהה ביותר של חיבור, ורומז למדת הכתר, שהוא למעלה מכל המוחין והמידות, וגבוה מכל המחשבות ההרגשות והדיבורים.

אבל באמת הם כוללים את כל הדרגות והמצבים שבעולם. כי כל אדם, וכל דרגה, וכל מצב – יש בו אפשרות של ‘רצון’ או של ‘שמד’. והוא שייך לכל פרט ופרט. לדוגמא: יכול להיות צדיק גדול, שנמצא בדרגות גדולות – אבל ברגעים מסוימים או כלפי דברים מסוימים, הוא מנותק, ואם כן יש בו שמד. וכן יכול להיות להיפך, רשע גדול שעובר על כל התורה, אבל יש לו רגעים או עניינים מסוימים, שבהם הוא מרגיש חיבור, ואם כן יש בו רצון. ומזה יש להשליך על כל המצבים והדרגות.

וזה כל התכלית של האדם בעולם, וכל המטרה של התורה והמצוות – להעלות את האדם ממצב של ‘שמד’ למצב של ‘רצון’, ולא רק ‘שמד מוחלט’ ו’רצון מוחלט’ אלא כל מיני דרגות ומצבים של ‘שמד’ וכל מיני דרגות ומצבים של ‘רצון’. והכח לזה הוא על ידי ה’ברית’ שהוא מדת היסוד-צדיק, ולכן ‘משה’ רבינו שהוא ראש כל הצדיקים, עומד בין שמד לרצון [שמד – 344, משה – 345, רצון – 346], ומעלה כל אחד מכאן לכאן.

וכל סדר הברכות והתוכחה – עומד על הציר הזה, שבין שמד לרצון. שעל ידי הרצון נמשכים כל הברכות וכל השפע באופן מתוקן. ועל ידי השמד, מתעוררים כל מיני נסיונות ותוכחה, ולא כעונש בלבד – אלא כדי להעלות משמד לרצון, וכפי שיתבאר.

עמל התורה – או כופר בעיקר

‘אם בחוקותי תלכו’ – שתהיו עמלים בתורה. הטעם שנצרך עמל בתורה, אינו מצד ‘מצות תלמוד תורה’, שהרי בכל המצוות אין חיוב שיהיה ‘עמל’, אלא מצד ‘בירור הרצון’. העמל בתורה הוא כדי להתיש את יישותו של האדם, ולברר את רצונו – שיהיה מחובר אליה ואל נותנה. וכך, הוא יוצא מ’שמד’ ל’רצון’, ואזי גם קיום המצוות יהיה מתוך רצון. [ולכן נקרא בשם ‘חוקה’, כי החיבור הוא בעצם, ולא מחמת טעם. וגם נקרא בשם ‘הליכה’, כי רק ברצון שייך הליכה והתקדמות מדרגה לדרגה, ואכמ”ל].

ואזי, אם הרצון מבורר בשלימות וכראוי – אזי הברית כתיקונה, וכן המלכות. ועל ידי זה הכל מתוקן לסעודה, וכאמור. ולהיפך, אם הרצון פגום, ומתוך כך נעשה ‘בחוקותי תמאסו’ – דהיינו לא רק אי קיום התורה, אלא מאיסה וכפירה, שזה תוצאה של ‘שמד’, אז מתחיל סדר הקללות והתוכחה.

וכאן נמצא עיקר החידוש. לכאורה, יש בחירה בטוב או ברע, בקיום התורה או חלילה בפריקת עול. אך כל זה רק לכאורה, כי מאחר שמדובר בברית – אי אפשר לבחור אלא בה. או בבחירה לכתחילה לטוב, או על ידי גילוי הברית בדיעבד מתוך הרע.

כי לכאורה כאשר פורקים עול חלילה, אזי כל ‘האויבים’ הופכים לאוהבים, ואז ‘ככל העמים בית ישראל’. אך הנה, המה יוצאים לגלות, וכל התוכחה עוסקת בכך ש’האויבים’ ירדפו אותם, או יכלו אותם. והרי לא מדובר באויב פרטי אלא ב’אויב’ של עם ישראל, ואם מדוע עדיין אויב הוא לישראל. אלא משום שהשכינה נמצאת עמהם בגלות, כלומר, הגוי מזהה ביהודי את מה שהוא בעצמו לא זיהה – שיש בו ‘חיבור’ בעצם למשהו אחר, ולכן ממשיך לשנוא אותו. ומתוך כך, מתגלה בהכרח הברית שיש לנו, ואנו חוזרים משמד לרצון.

סיום הפרשה

ולכן, מיד לאחר סדר התוכחה, באים עוד כמה מצוות. שאינם ‘עוד’ מצוות – אלא גילוי הרצון. כי כל המצווה של ‘ערכין’ ושל ‘הקדש’ – הוא תוצאה של התעוררות אהבה עצומה, שמבעיר את הלב ברצון חזק ‘להעניק’ כביכול להשם יתברך. ובעצם, הרצון הוא לתת ‘נפשות’ אלא שאין השם יתברך חפץ בזה, ולכן נותנים ‘ערך נפש’, או לפחות שאר דברים.

נמצא שמצוות אלו מבטאים את ‘הרצון’ החזק הטמון בלבו של אדם. והרצון הזה, הוא ‘תוצאה’ של סדר הברית, הברכות והתוכחה – שכתובים קודם לזה. ולכן, הם נמצאים בסדר הפרשה לאחריו, ובסיומם, נכתב שוב הסיום ‘אלה המצוות והחוקים אשר ציוה ה’ את משה בהר סיני’.

חזק חזק ונתחזק

חומש במדבר הוא הסדר הרביעי בחמשה חומשי תורה, ואינו עוסק במצוות חדשות – אלא בסיפור סדר הליכתם של ישראל במדבר, והמצוות שהיו שייכים לזה (כמבואר ברמב”ן). ואמנם אין בחומש זה מצוות חדשות, אבל יש הרבה יסודות חדשים, הנלמדים מתוך הנהגת המדבר – הן הנהגת השם יתברך עמנו, והן הנהגתנו עמו.

פרשת במדבר, היא הפרשה הראשונה בסדר זה. ובפרשה זו מסופר על ‘מניין’ בני ישראל – הן המניין של כל עם ישראל יחד, והן של כל שבט ושבט. ובנוסף, גם סדר הדגלים שבהם מוזכר שוב מניין כל שבט. בנוסף לכל זה, מתחיל הכתוב לייחס את שבט לוי בפני עצמו – הן במניינם, והן בחנייתם, והן בתפקידם [וזה ממשיך גם בפרשה שלאחריה].

כל הסדר הזה, שייך להקמת המשכן. שמשום כך נמנו שוב, וכל עניין הלויים וסדר הדגלים – הוא סביב המשכן. כמו שמבאר הכתוב – מי חנה בכל צד מהמשכן, הן מהלווים והן מהדגלים. וגם כל העניין הלויים הוא כדי ‘לשמור משמרת המשכן’, ולסייע את הכהנים בעבודתם. ומתוך כך מתבאר סדר השראת השכינה בעולם, ואיך הוא תלוי בכל שבט ובכל אחד מישראל, וכמה נחוץ להיות כל אחד ‘איש על מחנהו ואיש על דגלו’, וכמו שיתבאר בעז”ה.

התמיהות שבפרשה

א. ‘במדבר סיני, באחד לחודש השני’ – מדוע צריך לפרט הכתוב באיזה מקום ובאיזה זמן היה, מה שלא פירט בשאר הפעמים שנמנו (בפרשת כי תשא, ובפרשת פנחס).

ב. איזה צורך היה במניין זה, אחר שכבר נמנו ביציאת מצרים ואחר חטא העגל (בפרשת כי תשא). ומה החילוק בין מניין זה לבין המניינים האחרים, ומדוע.

ג. מהו עניין הדגלים, ומדוע הוא מסודר לפי הסדר הזה בדווקא.

ד. מדוע נמנו בני לוי לבדם, וחנו לעצמם סביב המשכן.

ביאור הפשט

א. המקום והזמן: המניין הזה שייך להקמת המשכן והשראת השכינה. כי המניין היה קודם שבא להשרות שכינתו עליהם, כדלהלן.

ב. החילוק בין המניינים: יש כמה חילוקים בין המניין הזה לבין המניינים הקודמים שהיו. א. במניין זה נמנו לא רק ‘מניין כללי’, אלא גם ‘מניין פרטי’ לפי השבטים. ב. במניין זה נמנו ‘למשפחותם לבית אבותם’. ג. במניין זה נמנו לא רק על ידי משה אלא גם על ידי הנשיאים. ד. במניין זה נמנו שבט לוי לבדו.

ג. הצורך במניין: לדברי רש”י, בכל פעם שהיה עניין מיוחד – מנה אותם, כדי להראות חיבתם. ולכן מנה אותם ביציאת מצרים, ואחר חטא העגל, וכעת קודם השראת השכינה.

לדברי הרמב”ן – כמה טעמים בדבר: א. כדי להודיע גודל חסדו עליהם, וכמה נתרבו מאז היו לגוי. ב. כדי לפקוד כל אחד מהם אצל משה, לטובה ולברכה. ג. כיון שעמדו קודם הכניסה לארץ ישראל, צריך לדעת כמה מספר החלוצים [ובזה מובן מדוע נמנו רק ‘יוצאי הצבא’]. ד. כדי לדעת כיצד לחלק הארץ, לפני מניינם.

לדברי אור החיים הקדוש, כדי להראות שבזמן העבודה במשכן לא נפקד מהם איש. שהרי מניינם שוה למניין הקודם, אף שבמניין הקודם נמנו גם בני לוי וכעת לא. נמצא שבששה חודשים נוסף עליהם עוד עשרים ושניים אלף.

ד. הדגלים: רש”י מבאר שכל שבט היה לו צבע אחר, על פי אבנו שבחושן. והרמב”ן מוסיף בשם ר”א שהיה סימן מיוחד בכל דגל [כגון צורת אדם, אריה, שור, ונשר]. ומבאר הרמב”ן, שהסדר היה לפי הילוך השמש, ומבאר מאיזה טעם סדרו כך את השבטים, והכלל הוא שבמזרח היה ‘המלכות’, בדרום ‘התשובה’, במערב ‘הגבורה’ ובצפון ‘החושך’ (עיי”ש הפרטים). ועל כל פנים מובן שהיה בזה מהלך פנימי ומהותי, ולא רק סדר טכני ומקרי.

ה. בני לוי: הכהנים הופקדו על שמירת המשכן ועל עבודתו, והלוויים ניתנו להם במתנה שישמשו את הכהנים, כמו אשה המשמשת לבעלה (כמבואר במדרש ובדברי הרמב”ן).

ביאור הפנימיות

סדר השראת השכינה

פרשה זו מבארת את סדר השראת השכינה בעולם. שעיקרו עומד אמנם על עצם הקמת המשכן ועבודת הקרבנות שבו, אבל תלוי ועומד בכך שכל עם ישראל יהיו מחוברים ומקושרים אליו, ובסדר מסוים דווקא. וזה הטעם שמיד בהקמת המשכן, היה צורך למנות את ישראל – בכלל ובפרט לפי סדר השבטים, כיון שהשראת השכינה במשכן תלוי בכל שבט ובכל אחד מישראל.

וזה עניין הדגלים, שאינו עניין של מה בכך – אלא יש בו סודות גדולים ועצומים. וכבר בפטירת יעקב אבינו ציוה לבניו שישאו את מיטתו לפי הסדר של הדגלים. וכבר קודם לכן, כששלח יוסף את העגלות – רימז בזה את הסוד של הדגלים.

וכן ב’ברכתו’ של בלעם שיבח מאד את ה’דגלים’ שיש לעם ישראל (כמבואר בתרגום ובמדרש על הפסוק ‘ומספר את רובע ישראל’), והמלאכים מקנאים בנו על כך (כמובא במדרש על הפסוק ‘איומה כנדגלות’), וזה עיקר המעלה שיש לנו על פני אומות העולם, עד שכאשר הם רוצים למשוך אותנו אליהם, ואומרים לנו ‘שובי שובי השולמית’, ומבטיחים לנו כל טוב – אנו משיבים להם ‘מה תחזו בשולמית כמחולת המחניים’ – האם יש לכם להציע לנו את סדר הדגלים (כמובא בפירש”י).

ומשמעות פנימיות העניין, מבואר בליקוטי הלכות בכמה מקומות (ברכת השחר ה, בציעת הפת, ארבע פרשיות, ועוד), וכפי שיתבאר להלן בעז”ה.

ארבעה – ושנים עשר

עם ישראל, על אף היותו ‘גוי אחד’ – נחלק לשנים עשר שבטים. שאינם רק שנים עשר ‘בנים’ של יעקב, אלא שנים עשר ‘דרכים’ ושבילים של אמת, ולכן לכל שבט יש את הגוון שלו באבני החושן, ואף ים סוף נבקע לשנים עשר שבילים, וכן בתפילה יש י”ב נוסחאות כנגד י”ב שבטים, וכנגדם יש י”ב חלונות ברקיע לקבלת התפילות, ואם שבט אחד מתפלל נוסח של שבט אחר אינו יכול לעלות (כמבואר כל זה בדברי האריז”ל, ובליקוטי מוהר”ן סימן ט).

כנגד י”ב השבטים, שמרמזים על שנים-עשר דרכים – יש י”ב טבעי הנפש, וי”ב חודשי השנה. שכל אחד מהם הוא מהות אחרת מחברו, אבל כל השנים-עשר נצרכים – כדי שיהיה ‘שנה שלמה’ ו’נפש שלמה’. וכן השראת השכינה תלוי ועומד על י”ב חלקים אלו. וכפי שרמז שלמה המלך, כשעשה את ‘הים של שלמה’ (בבית המקדש) שהעמידו על ‘שנים עשר בקר’, לרמז שהשראת השכינה תלוי ועומד על י”ב עניינים אלו.

אמנם בשורשם הם נחלקים לארבעה, וכל שלשה מהם מתחברים לאחד. ולכן, השנה שיש בה י”ב חודשים – נחלקת לארבעה תקופות (ניסן, תמוז, תשרי, וטבת). וכן ‘שנים עשר בקר’ שעליהם עמד ‘הים של שלמה’, נחלקו לארבעה רוחות, שלשה בכל אחד מהם. וכן הי”ב שבטים נחלקו לארבעה דגלים, שכל אחד מהם כולל שלשה שבטים, והם עמדו בארבע רוחות המשכן (כמו אותם י”ב בקר).

ארבעה יסודות

כל סדר ההשתלשלות שיש בעולם – החל משורש השרשים הרוחני, ועד לתכלית ההשתלשלות הגשמי – נחלק לארבעה. בעולם האצילות – הם ארבע אותיות שם ‘הויה’, בעולם הבריאה – ארבע חיות המרכבה, אריה, שור, נשר, ואדם, בעולם היצירה – ארבע מחנות מלאכים; מיכאל, גבריאל, רפאל ואוריאל (שהם ר”ת ארגמן, ורמוזים בפסוק ‘מרכבו ארגמן’). בעולם העשייה – ארבעה יסודות; אש, רוח, מים ועפר, שמהם משתלשלים ארבעה דרגות; דומם, צומח, חי ומדבר.

וכך, כל דבר שיש בעולם – מורכב מארבעה; אבא-אמא-בן-ובת, ארבעה רוחות העולם, ראש-גוף-ידיים-ורגליים, ועוד. כמו כן, כל פרט שיש בעולם מורכב מכל הארבעה יסודות (אש, רוח, מים ועפר), והיסודות בעצמם – מורכבים כל אחד מארבעה, ואם יחסר אחד מהם – יתבטל הדבר. נמצא, שהיסוד  של כל דבר – מתחיל ונבנה מארבעה כוחות, וכן התכלית והשלימות של כל דבר – הוא רק כשהוא מגיע למצב של ‘מרובע’.

כי העולם הוא מקום שצריך להיות בו השראת השכינה, דהיינו לשמש כמו ‘כסא’ להשם יתברך. והכסא יושב על ארבעה רגליים, שהם ארבעת רגלי המרכבה, שעל ידם נשלם השראת השכינה וגילוי מציאותו יתברך בעולם, ואם יחסר אחד מהם – חסר בגילוי השכינה.

ולכן, יש ארבעה כוחות – שהם מעורבים טוב ורע; החלק הרע שבו הוא ‘מרכבה דסטרא אחרא’ – שכביכול נותן מציאות וממשלה לכוחות ההסתרה והיישות שיש בעולם, והחלק הטוב שבו הוא ‘מרכבה דקדושה’ – שמגלה את המציאות והממשלה האמתית של השם יתברך.

עירוב טוב ורע

ולדוגמא: כח ה’אש’ – יש בו כח שמושך את האדם למעלה, שלא יישאר על מדרגתו אלא יתעלה יותר ויותר, ומצד שני יש בו כח של גאווה ויישות. כח ה’מים’ – יש בהם כח של תענוג, להרגיש בחוש את קרבתו יתברך ולהתענג מהקדושה. ומצד שני יש בו משיכה להתענג מהיישות הגשמית של הגוף והעולם. כח ה’רוח’ – מחדש את האדם, ומאיר לו רעיונות ואופנים חדשים איך לעבוד את השם יתברך, ומצד שני, גורם לזחיחות וקלות הדעת. וכח ה’עפר’ – נותן כח להיות יציב וחזק בעבודתו ובאמונתו, ומצד שני, גורם לכבדות ועצבות ולכפירה. 

וכן בחלוקה לארבע רוחות; ימין, שמאל, פנים ואחור. שמרמז על חסד, דין, רחמים, ואמונה – יש בזה תערובת טוב ורע. ימין שהוא חסד – יכול לעורר באדם אהבה להשם יתברך, וגמילות חסד לבני אדם. ומצד שני, מעורר אהבות נפולות, ורצון להרבות חסד עם עצמו. שמאל שהוא גבורה – יכול לעורר בו כח להתגבר על יצרו, ולעשות לעצמו גבולות וסייגים, ומצד שני, להתנהג בגבורה ואכזריות לבני אדם. פנים שהוא רחמים – יכול לעורר אותו להאמין ברחמי ה’, ולחזור בתשובה. ויכול להיות רחמן על גופו ועל הרשעים, ולהתרחק מהשם יתברך. ואחור שהוא אמונה – יכול לתת לו כח להחזיק באמונה גם בעת החושך, ומצד שני, יכול לגרום לאמונות כזביות.

וכנגד זה היו ארבעה דגלים. דגל יהודה – שהוא ימין, ומעורר את האדם לתורה ומצוות ומעשים טובים. דגל אפרים – שהוא שמאל, ומעורר את האדם להתגבר על יצרו. דגל ראובן – שהוא רחמים, ומעורר את האדם לתשובה. ודגל דן – שהוא חושך, ומעורר את האדם להחזיק באמונה. ועם כל אחד מהם היו שני שבטים – שמרמזים על נטיה לכאן ולכאן, שצריך להכניע את הרע ולברר את הטוב. ואכמ”ל.

העיגול – המשכן, והמדבר

אמנם באמת, השורש של כל הארבעה [והשנים עשר] – הוא אחד. כי כל הארבעה אותיות של שם הוי”ה, נמשכים מה’קוץ של היוד’, וכל הארבעה יסודות – נמשכים מיסוד ה’היולי’. כי בשורש אין אלא ‘אחד’ היחיד והמיוחד. שכולם נמשכים ממנו, וזה מרומז בצורת ה’עיגול’ שאינו אלא אחד.

כלומר, כדי לזכות לברר את הטוב מהרע בכל הארבע יסודות – מוכרח לזכור שיש שורש אחד להכל. ואת זה אי אפשר לתפוס ב’שכל’ אלא ב’אמונה’ וביטול. וזה הסוד של המשכן בעצמו – שנמצא באמצע, וכל הארבע דגלים מחוברים ומקושרים אליו, ויונקים את כוחם ממנו. ולכן, המשכן וכל סדר המניין והדגלים היו במדבר, ששם אין כלום.

ולכן נאמר (עירובין נג) ‘אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר’ – כי אמנם התורה יש בה הרבה פרטים, אבל אין יכולת להתעסק בפרטים אלא במי שמבטל עצמו לאחד. ואז אפשר לזכור שיש ארבעה דגלים וי”ב שבטים, ויש צורך לברר הטוב מהרע, וללכת כל אחד בדרך שלו. וזה התפקיד של שבט לוי, שאינו נמנה במניין השבטים אלא לעצמו, ועומד לעצמו סביב המשכן – משום שתפקידם להאיר את הי”ג שהוא ‘אחד’ לכל השבטים, וכפי שיתבאר בעז”ה במאמר הבא.

פרשת בהר היא הפרשה התשיעית בחומש ויקרא, ויחד עם פרשת בחוקותי – היא משמשת כסיום של הסדר, כדלהלן [בדרך כלל הם מחוברים, ואינו מצוי כמעט שהם נפרדים].

פרשה זו כבר אינה עוסקת כלל בעניין הקרבנות, אלא מתחיל לעסוק בעניין השמיטה והמסתעף. זאת משום, שאמנם חומש ויקרא עוסק בתורת כהנים ובקרבנות, אבל באמת הוא גם המשך לחומש שמות, שבו מסופר סדר קבלת התורה, ומיד לאחר מכן התחיל לפרט המצוות בפרשת משפטים, ומשום המשיך לספר על מעשה המשכן, ואחר כך בחומש ויקרא מפרט כל תורת הקרבנות הנוגע למשכן, ובסיום, חוזר להשלים סדר המצוות.

ולאחר שמסיים לפרט את המצוות, מגיע פרשת בחוקותי, שבה נכרת עמנו ברית על כל המצוות, עם ברכות ותוכחות. ובזה נשלם המעשה של קבלת התורה. ולכן הפתיחה לפרשה זו הוא ‘וידבר ה’ אל משה בהר סיני‘, והסיום, הוא הפסוק האחרון בפרשת בחוקותי ‘אלה המצוות אשר ציוה ה’ את משה אל בני ישראל בהר סיני‘.

[ובאמת כבר במשך כל סדר ויקרא, נזכרים עוד הרבה מצוות, כמו איסורי אכילה בפרשת שמיני, ענייני טהרה בפרשת תזריע מצורע, ענייני המועדות בפרשת אמור, ועוד הרבה מצוות בפרשת קדושים. אלא שבכל אלו יש עדיין שייכות לעניין המשכן והקרבנות, כמו שהתבאר בכל אחד מהם במקומו. וכעת משלים המצוות שאין להם שייכות כלל לעניין הקרבנות].

***

עיקרה של פרשה זו – הוא עניין השמיטה והיובל. אמנם מצוה זו אינה פרט לעצמה, אלא דוגמא לכל התורה. ולכן נאמר בה ‘בהר סיני’- כדי ללמוד ממצוה זו לכל המצוות, שכולם נאמרו מסיני, כללותיהם ופרטותיהם, כמבואר בדברי חז”ל. אך אם נקט בדווקא מצוה זו כדוגמא ומשל לכל התורה, מן הסתם יש בה עניין שורשי ויסודי יותר משאר המצוות.

אם כן, יש לנו להבין מה מהותה של מצות השמיטה והיובל, ואיזה יסוד מתגלה במצוה זו, שמשמש יסוד ובסיס לכל התורה והמצוות.

התמיהות שבפרשה

א. ‘וידבר ה’ אל משה בהר סיני’ – מדוע דווקא על שמיטה נאמר לשון זה.

ב. ‘ושבתה הארץ שבת לה” – מפני מה נאמר בלשון ‘עובדא’ ולא בלשון ציווי [שלא נאמר ‘תשביתו את הארץ’ בלשון ציווי, אלא ‘ושבתה הארץ’ כביכול מעצמה. ומהו הלשון ‘שבת לה”.

ג. מה העניין המצוה הזאת של שמיטה, ומדוע היא חמורה כל כך; שמצד אחד – אם מקיימים אותה, זוכים להבטחות גדולות של שפע ושל שלוה, ומצד שני – אם אין מקיימים אותה, אזי על זה עיקר הגלות [כמו שנאמר בפרשת בחוקותי ‘אז תשבת הארץ את שבתותיה’].

ד. מה עניין המצוה של יובל, ומה החילוק בין שמיטה ליובל. והאם יש שייכות בין שניהם לשבת.

ה. מדוע כל אלו הם דווקא ב’שביעי’; שבת הוא ביום השביעי, שמיטה בשנה השביעית, והיובל לאחר שבע שמיטות.

ביאור הפשט

א. בהר סיני: רש”י מביא דברי חז”ל ‘מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני, אף כל המצוות נאמרו כללותיהם ופרטותיהם מסיני. [וביאור הדבר מבואר בדברי רש”י, ובדברי הרמב”ן באופן אחר קצת].

והרמב”ן מוסיף ומבאר, שבתחילה נכרת ברית בעת קבלת התורה – על כללי המצוות. ואחר כך בחטא העגל נפסק הברית. וכשעלה משה לבקש רחמים, התחדש שוב הברית, והפעם גם על פרטי המצוות. וגם עם אלות ושבועות [המבוארים בפרשת בחוקותי].

אמנם, בתחילה כשירד משה מההר, ציוה להם על בניין המשכן [שהוא עיקר התיקון על חטא העגל], ולאחר שבנו המשכן, פירט להם את המצוות השייכים למשכן ולקרבנות [ותוך כדי, גם את המצוות השייכים לזה קצת]. ולאחר שסיים – חזר לפרט להם פרטי כל המצוות, וגם את סדר האלות, ובזה סיים את כריתת הברית השנית.

ב. דווקא שמיטה: על כל פנים נמצינו למדים, שאין הכוונה כאן דווקא למצות שמיטה, אלא לכל המצוות, ולא נקט שמיטה אלא לדוגמא כדי ללמוד ממנה לכל המצוות. והטעם שנקט בדווקא שמיטה, מבואר באור החיים הקדוש, שרצה הכתוב לגלות שכל הזכות ליכנס לארץ ישראל תלוי בקבלת התורה, ולכן נקט מצות שמיטה שעוסקת בביאת הארץ, ועל זה כתב ‘בהר סיני’ – לומר שביאת הארץ תלוי בהר סיני.

ג. שבת לה’: רש”י פירש ‘לשם ה”, וצריך ביאור מה הדגש בזה. והרמב”ן ביאר העניין על פי פנימיות [וכדלהלן]. ובספה”ק קדושת לוי מבאר שלא יעשה את השמיטה לשם השבחת הקרקע [כמו שנהוג להשבית הקרקע אחת לכמה שנים, אלא לשם מצות ה’].

ובאור החיים הקדוש ביאר על דרך הפשט, שהשמיטה אינה ‘תנאי’ לביאת הארץ, כי אם כן, אם לא יקיימו אותה תתבטל המתנה ח”ו, אלא הוא ‘שיור’ במתנה, שכביכול בשמיטה הוא שייך לה’ ולא לנו. ובזה מובן גם כן הלשון ‘ושבתה הארץ’ בלשון עובדא ולא בלשון ציווי, ודו”ק.

ד. חשיבות המצוה: בפשטות, החשיבות של שמיטה הוא כדי להראות שהעולם אינו שלנו, אלא של השם יתברך, וגם השפע אינו תלוי בהשתדלות של אדם, אלא בסייעתא דשמיא. וכיון שזהו יסוד האמונה, לכן השכר על זה גדול כל כך, וגם העונש. אמנם בוודאי עוד דברים בגו.

ה. יובל: רש”י מבאר ‘יובל’ לשון תקיעת שופר. והרמב”ן תמה עליו ש’יובל’ אינו השופר אלא האיל [שממנו לוקחים הקרן ועושים שופר], ותמוה לקרוא את כל השנה על שם כך. ומפרש ש’יובל’ הוא לשון חירות ודרור, שאז שבים כולם לבתיהם, והשדות חוזרות לבעליהם. ובנוסף, פירש על דרך האמת [וכדלהלן].

ביאור הפנימיות

בפנימיות העניין, מצות שבת שמיטה ויובל – הם יסוד ומהות כל התורה, וכמובא בזוהר הקדוש, ומבואר בספר ‘ליקוטי הלכות’, וכדלהלן.

ריבוי פרטים

העולם מורכב מהרבה פרטים. יש ארבע יסודות; דומם, צומח, חי, מדבר. ובכל אחד מהם יש רבבות ומליונים של פרטים; מליוני סוגים של דומם, של צומח, ושל חי. וכל אחד מהפרטים האלו – מורכב אף הוא מהרבה פרטים.

למשל: מין הקוף – יש בו בעצמו כל כך הרבה מינים וסוגים. ומכל אחד מהם – יש רבבות כאלו בעולם, וכל אחד מהם – יש בו המון המון פרטים; האיברים, והגידים, והעור והעצמות וכו’, שכל אחד מהם בעצמו מורכב מכל כך הרבה פרטי פרטים. וסופו של דבר, כל פרט הקטן ביותר מורכב מאין-ספור אטומים, וגם זה מורכב מפריטים וכו’.

נמצא שהעולם שלנגד עינינו, הוא עולם שכולו פרטים. ובהסתכלות אחת שאדם מסתכל – הוא רואה בבת אחת מליארדי פרטים. ולא רק ‘הדברים’ שיש בעולם – מורכבים מריבוי פרטים, אלא גם ‘המאורעות’. בכל יום ובכל רגע – נעשים בעולם כל כך הרבה סוגי מאורעות, ואצל כל אדם בעצמו – יש כל כך הרבה שינויים בין יום ליום ובין רגע לרגע, שינויים קטנים ולפעמים גדולים.

אחדות הפשוט

אמנם הריבוי העצום הזה – מתרכז לכללים, שגם הם מתרכזים לכללים יותר שורשיים, וכן הלאה – עד לשורש אחד יחיד ומיוחד, שהוא ‘ה’ אחד’, וממנו נמשכים כל ‘הפעולות המשונות’ שיש בעולם; רבבות רבבות הפרטים, ורבבות רבבות המאורעות.

כל קבוצה של פרטים – נכללים בדבר ‘אחד’. האצבע לדוגמא הוא ‘דבר אחד’ שכולל בתוכו את כל רבבות הפריטים שכלולים באצבע. והאצבע יחד עם שאר האצבעות – הם חלק מיד ‘אחת’, והיד הזאת ביחד עם היד השניה ושאר האיברים – הם חלק מאדם ‘אחד’. והאדם הזה הוא חלק מהיסוד שנקרא ‘מדבר’. וה’מדבר’ יחד עם הצומח והחי והדומם – נכללים בכח ה’היולי’ שהוא כח ‘אחד’ שכולל את כולם.

נמצא שכל ה’אחד’ האלו הם רק בערך וביחס לפרטים שנכללים בו, אבל אינו אחד בעצם. אך השם יתברך, נקרא ‘אחד הפשוט’, כי הוא האחד האמתי שכולל את כל הפרטים שבעולם. והוא אחד ‘בעצם’ ולא רק ‘ביחס’ לדבר אחר.

האחדות – והשינויים

ובהגדרה זו נמצא תמצית התכלית של בריאת העולם, והתפקיד של כל אחד. דהיינו: להיות בעולם שכל כולו פרטים ופרטי פרטים – ולהאמין שכל זה נמשך משורש אחד ויחיד, שהוא האחדות הפשוט.

ובאמת, הוא דבר שאי אפשר בשום אופן להבין אותו, ולהשיגו בשכל. כי מלבד עצם ‘ריבוי’ הפרטים והמאורעות שיש בעולם – יש גם סתירות ביניהם. כי הם מורכבים מהנהגות סותרות, של חסד ושל דין, של טוב ושל רע, ועוד הרבה הרבה סתירות דקות, ודקות מן הדקות – כשכל אלו מתרחשים בעת ובעונה אחת. ואי אפשר להבין בשום אופן איך ייתכן שכל זה נמשך ממקור אחד.

וזה היה עיקר העבודה זרה. כמו שמבואר ברמב”ם, שגם העובדי עבודה זרה האמינו בבריאת העולם. אלא שסברו שהשם יתברך מסר הנהגת העולם לכוכבים ולמזלות. וכל זה מחמת הקושי להאמין שכל ההנהגה שבעולם ‘מונהגת’ על ידי ‘אחד’. ולכן, הסתבר להם שיש כמה וכמה ‘מנהיגים’, שכל אחד מנהיג בדרך אחרת, ומשום כך רואים כאלו סתירות בעולם.

אבל אנחנו מאמינים שאינו כך, אלא השם יתברך בעצמו מנהיג את הכל וזה הגילוי שגילו האבות הקדושים בעולם, כשהם בעצמם נהגו בהנהגות סותרות זו לזו – אברהם במנהג החסד, ויצחק במנהג הגבורה, וכן שאר הרועים הקדושים. והכניסו את האמונה הקדושה שכל ההנהגות שיש בעולם – כולם נמשכים רק מאחד הפשוט, ותו לא.

עבד ובן

והנה כל הצורך ביגיעה והשתדלות – נמשך בעומק מכך שהאדם אינו מאמין ב’אחדות הפשוט’, אלא מאמין ב’ריבוי הפרטים’. כלומר, מחמת שרואה בעיניו רק את ה’השתלשלות’, שיש כל כך הרבה סוגי הנהגות בעולם, וכל כך הרבה פרטים – ממילא ההרגשה היא שהוא חייב לערב את ידיו ואת כוחותיו, כדי להסתדר בעולם.

כשאדם מאמין באמת, באמונה שלמה תמימה וברה – שיש אך ורק הנהגה אחת, אחת ותו לא – אינו מודאג כלל. כי אם יש מי שמנהיג את כל הפרטים והשינויים שבעולם, אם כן, אף הוא אחד מאותם הפרטים, ובוודאי יונהג כראוי. אך בעומק הלב, יש את החשש הזה, שמא אין כאן חלילה הנהגה, ואם כן, הוא עלול להיות מוזנח אם לא ידאג לעצמו.

וזה ההבדל בין ‘עבד’ ל’בן’. העבד יודע שאין יחס ישיר בינו לבין אדונו, ובהחלט הוא עלול להיבלע בין שאר עבדים, ולהישכח. ולכן, הוא מתאמץ לעבוד ולהתייגע, כדי להראות ‘נוכחות’, ולקבל את מה שהוא זקוק. לעומת זאת הבן, יודע בוודאות שיש עליו הנהגה מדויקת מאביו, והוא לא עלול ‘להישכח’ בשום אופן.

שבת ושמיטה – שביתה

ואם כן, יש כאן עצה נפלאה. כשם שמי שמאמין באמת ב’אחדות הפשוט’ אינו טרוד לעשות השתדלות ויגיעה, כך גם להיפך – מי שמשבית עצמו, ופוסק מלעשות השתדלות, בהכרח יצטרך להגיע לאמונה באחדות הפשוט. וזה הסוד של שבת ושל שמיטה.

כי באמת, מאחר שאי אפשר להשיג בשכל – את האמונה הזאת, שכל הריבוי נמשך מ’אחד הפשוט’, אין לזה שום עצה, כי אם לעשות מעשה שיגעון, ולהשבית עצמו לגמרי ממלאכה. ואז, לפי ההגיון וההסתברות של ‘הריבוי’, הוא אמור להיות מסובך ולא יכול להסתדר. ואז, קורה הפלא – שלא קורה כלום, ואדרבה, דווקא בשבת ובשמיטה נמשך ברכה ושפע כפול ומכופל, ובזה מתגלה בחוש שהכל נמשך מאחד הפשוט.

כלומר, ‘הפעולה’ של השביתה – הוא מסירות נפש, וקשה מאד. כי בעת ההחלטה לשבות, נראה בוודאות שיש כאן הפסד ושיגעון. אבל ‘התוצאה’ של השביתה – הוא ההיפך ממש, כי הוא מגלה שדווקא היגיעה וההשתדלות הוא שיגעון, כי ממילא יש כאן הנהגה אחת שמנהיג את הכל, אם כן לשם מה אתה משתגע [כמו אחד שעומד בצומת, ומסמן לרכבים איך לנסוע. בזמן שיש שם רמזורים שכבר עושים את הפעולה הזאת…]. ולכך לא נאמר בלשון ציווי ‘תשביתו’ את הארץ, אלא בלשון עובדא ‘ושבתה הארץ’. כי אמנם זה מתחיל כביכול מבחירה, אבל אז מתגלה שזה בעצם המציאות האמתית.

נמצא, שבשבת ושמיטה – אנו מגיעים אל התכלית, לחבר את הפעולות המרובות שבעולם – אל האחדות הפשוט. ומזה אנו מקבלים כח לכל ששת ימי המעשה, לזכור את האמת הזאת ולהאמין בה. ולפי ההגדרה האמורה – נמצא שבשבת ובשמיטה אנו יוצאים מבחינת ‘עבד’ לבחינת ‘בן’. ולכן אנו סמוכים על שולחנו של מקום, ואוכלים למעדנים.

שמיטה ויובל – מלכות ובינה

והנה כאמור, בשבת ושמיטה מתגלה האמת – שכל ההנהגה נמשך מ’אחד הפשוט’. אבל אין זה באופן של ‘הבנה’, שהרי ‘אי אפשר’ להבין זאת, אלא באופן של ‘אמונה’. אמונה ברורה וחזקה אבל רק אמונה. ולכן הם שייכים ל’שביעי’ [יום השביעי ושנה השביעית] שהיא כנגד מדת ‘המלכות’, שעניינה אמונה. [ששת הימים הם כנגד ששת המדות, שבהם אדם ‘פועל’, ושבת הוא כנגד מדת המלכות, שעניינה ‘אי פעולה’, דהיינו ביטול ושביתה].

אמנם יש דרגה גבוהה מזה, שהיא מדת ‘הבינה’, וממנה נמשך היובל. כי אמנם באמת אי אפשר ‘לתפוס’ בשכל איך ייתכן שכל הריבוי והסתירות האלו, נמשכים משורש אחד. אבל יכולים ‘להבין’ מרחוק, שיש לזה סיבה. וזהו ‘בינה’ שהוא השורש של המידות והמלכות, ושם ‘מבינים’ מהיכן הם נמשכים.

ובקיצור: יש ‘תהליך’ ויש ‘תוצאה’. אם היינו נמצאים כאן בשביל ‘התוצאה’ – אזי הכל היה צריך להיות מסודר וברור, בלי קושיות, בלי סתירות, ובלי נסיונות. אבל מאחר שאנו נמצאים כאן בשביל ‘תהליך’ ולא בשביל ‘התוצאה’ – אזי להיפך, מוכרח להיות שאין מרגישים כלל את התוצאה אלא את ההיפך מזה, ורק מזה יכול להיוולד התוצאה.

וכשתופסים ‘הבנה’ זאת – אזי מקבלים כח להחזיק מעמד בתוך הסתירות והקושיות, כמי ‘שיודע את מה שכולם לא יודעים’… ואזי, לא רק שזוכים לדרגת ‘בן’, אלא גם לדרגת ‘חירות’. וזה גם השורש של תשובה ושל יום הכיפורים, ועוד חזון למועד לבאר בהרחבה.

[ומובן בקיצור, שזה גם הסדר של ספירת העומר, שיש בתחילה שביעיות, ולבסוף יום החמישים שהוא עולם הבינה, וגם זה יתבאר אי”ה במקום אחר]

בס”ד

יעקב – תפילת ערבית

לאחר שסיפרה התורה באריכות על אברהם (בפרשת לך לך, וירא, חיי שרה), ועל יצחק (פרשת תולדות), מתחיל לספר על יעקב אבינו. ההתחלה כבר היה בפרשת תולדות, שם מבואר עניין לידתו, וקבלת הבכורה והברכות, אמנם פרשה זו [וכן פרשת וישלח] עוסק כולו בעניין יעקב אבינו, ומהלך חייו עם הנסיונות שעברו עליו.

מתוך פרשה זו נוכל לעמוד על מדתו ועניינו של יעקב אבינו, שהוא השלישי שבאבות שכולל את שלשתם, ועליו נאמר ‘החוט המשולש לא במהרה יינתק’ כי ממנו עיקר ההמשך והקיום של עם ישראל, ולכן אנו נקראים על שמו [‘עם ישראל’ ‘יעקב חבל נחלתו’ ועוד].

פרשה זו מתייחדת בכך שכולה ‘פרשיה’ אחת, ואינה מחולקת כלל לפרשיות קטנות. ואף זה שייך לעניינו של יעקב וכפי שיתבאר בעז”ה.

***

הפסוק הראשון שבפרשה תמוה כולו: א. ‘ויצא יעקב מבאר שבע’ – למה נאמר, הרי כבר נכתב בפרשה הקודמת, וגם עיקר הסיפור הוא להיכן הלך ולא מהיכן יצא (רש”י, אור החיים, ושאר מפרשים). ב. ‘וילך חרנה’ – הרי עדיין לא הלך לחרן, אלא קודם לכן הגיע להר המוריה (רש”י, אור החיים, ושאר מפרשים). ג. ‘חרנה’ היה צריך לומר ‘לחרן’ (רש”י, אור החיים).

גם המשך הפרשה הוא תמוה ונעלם: א. מהו המקום ש’פגע’ בו ומדוע. ב. מה היה עניין לינתו שם ומה הכוונה ‘כי בא השמש’. ג. עניין החלום והסולם וכל המראה הנפלא – מה עניינו. ד. אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי. מה התחדש לו, ומה היה קורה אם היה יודע זאת קודם לכן. ה. ביאור הבטחתו של יעקב. ו. חז”ל למדו מכאן (ברכות כו:) שיעקב תיקן תפילת ערבית, וקיימא לן תפילת ערבית רשות, וצריך להבין טעם הדבר ועניינו.

ביאור פשט – רש”י ורמב”ן

בפירוש רש”י מבואר העניין, שחזר לספר יציאתו מבאר שבע כדי לגלות שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, והלשון ‘וילך חרנה’ היינו שיצא ‘כדי’ ללכת לחרן, או שכבר באמת הגיע לחרן, ורק אחר כך חזר לצד בית אל.

ובזה מבאר גם המשך העניין, שכשהגיע לחרן התעורר להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, והלך עד בית אל, ואז ‘קפץ’ הר המוריה לשם ויעקב התפלל שם. ואזי ‘שקעה חמה שלא בעונתה’ כדי שישן שם, ואכן יעקב שכב לישן [אחר י”ד שנה שלא שכב], ונגלה אליו מראה החלום והסולם, להראות לו שיש מלאכים המלווים אותו, והבטחת השם יתברך לשמור אותו ולהשפיע עליו כל הברכות.

ומתוך כך הבין שהמקום הזה הוא מקום שער השמים וקבלת התפילות [ואם היה יודע זאת – לא היה שוכב שם], וקיבל על עצמו שאם יתקיימו כל ההבטחות – יעשה מצבה ויעבוד עליה את השם יתברך.

אמנם עדיין צריך ביאור: א. מדוע לא התעורר בתחילה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו. ב. מדוע היה נחוץ כל כך שישכב שם, עד שבשביל זה שקעה חמה שלא בעונתה. ג. מדוע שכב שם אחר שלא שכב י”ד שנה. ד. איך ‘לא ידע’ ששם הוא בית אלוקים ושכב לישן, הרי כל ביאתו לשם היה רק מחמת שהיה ‘מקום שהתפללו בו אבותיו’ ואם כן ידע גודל מעלת המקום.

והנה גם הרמב”ן הלך בדרך זו, אלא ששינה כמה דברים: א. החלום היה כדי להודיע לו שהוא אינו זקוק לשמירת המלאכים, אלא השם יתברך בעצמו שומר עליו. ב. לא הר המוריה קפץ, אלא יעקב קפץ [אל הר המוריה, או מהר המוריה לחרן, או שניהם]. ג. ההבטחה של יעקב איננה על המצב אלא ‘והיה ה’ לי לאלוקים’. וכפי שנראה להלן בעז”ה, בדבריו יש קצת יישוב על הקושיות הנ”ל.

והנה בספר אור החיים הקדוש גם כן הלך בדרכו של רש”י, כשהוא מטעים לשון הפסוק ‘ויצא יעקב מבאר שבע’ – שלא הוצרך יעקב אלא ‘לצאת’ מבאר שבע ותו לא, כי מיד הגיע לחרן שהרי ‘וילך חרנה’ – חרן הלך אליו. ובהמשך הפרשה מבאר ש’אנכי לא ידעתי’ היינו שלא ידע מה הטעם ששקעה החמה שלא בעונתה, וכעת נודע לו שהתכלית היה כדי שידבר עמו השם יתברך, ואם היה יודע לא היה שוכב לישן מיד אלא היה מכין עצמו לכך, ואולי היה מתנבא אף בהקיץ.

פנימיות העניין – אור החיים וקדושת לוי

בדברי האור החיים הקדוש מתבאר הפרשה גם בדרך רמז על הנשמה. ומבאר שהנשמה יוצאת מ’באר שבע’ היינו מ’באר מים חיים’ שהוא שורש הנשמות, וצריך ‘להישבע’ שלא יעבור על דברי תורה, ומיד הולך עמה היצר הרע שהוא ‘חרן’.

והמשך הפרשה מלמד על העצות כיצד לעמוד במלחמת היצר: ‘ויפגע במקום’ היינו להתפלל הרבה להשם יתברך, ‘ויקח מאבני המקום’ הוא לימוד התורה, ‘וישם מראשותיו’ הוא קריאת שמע, ‘וישכב במקום ההוא’ הוא זכירת יום המיתה.

ועניין החלום מלמד שעל ידי זה זוכה להגיע למעלות של השגת ה’, וזוכה להיות סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו, היינו שמעשיו הטובים מעוררים מ”ן, וממשיכים מ”ד. ולבסוף זוכה ‘והנה ה’ ניצב עליו’ שהוא נבואה ממש.

וכעין זה בספה”ק קדושת לוי מבאר פנימיות העניין על הגלות. ומבאר שיעקב אבינו דיבק מחשבתו בשורש הנשמות [שנקרא באר שבע – משום שמשם נמשך שפע לכל השבע מדות], וחשב איך להוציא הדבר מכח אל הפועל.

ואז ראה גודל החרון אף וארבע גלויות, וראה גודל צער השכינה ואיך שעל ידי זה ‘מלאכי אלוקים עולים ויורדים’ – היינו שיש ניצוצות שיש להם עליה על ידי זה, אבל יש הרבה ניצוצות שיש להם ירידה על ידי זה, והרגיש כיצד כל זה ‘פוגע במקום’ היינו שגורם כביכול צער למעלה, ומגודל הצער נפסק מחשבתו מהדבקות, ונפל לשינה.

ואז נתגלה אליו השם יתברך, והבטיח לו שגם בעת הגלות והצער הוא שומר עלינו, ולבסוף יגאלנו וישיב אותנו למקומנו, ועל ידי זה התעורר יעקב משינתו ונפילת הדעת שלו, ‘ויאמר אכן יש ה’ במקום הזה’, כלומר גם בעת הגלות והצער, ‘ואנכי לא ידעתי’. ואז חזר לדבק מחשבתו בשורש הנשמות [ששם מתאחדים כל ה’אבנים’ שהם הנשמות ל’אבן אחת’], והמשיך בדרכו.

לעובדא ולמעשה – ליקוטי הלכות

ובליקוטי הלכות מתבאר העניין בהרחבה, שכל מה שעבר על יעקב אבינו בפרשה זו, עובר על כל נפש מישראל. ויעקב אבינו הכין הדרך לכל אחד כיצד להתנהג בכל המצבים, ובשביל זה תיקן תפילת ערבית שכוללת בתוכה את הכח הזה.

***

וביאור העניין כך הוא:

יעקב אבינו ולעומתו עשיו הרשע – הם המייצגים של האמת לעומת השקר. יעקב אבינו הוא עמוד האמת [‘תתן אמת ליעקב’], ועשיו הוא התגלמות השקר [‘עולם העשייה’].

אך במציאות העולם, רואים את שליטת השקר והצלחתה. כאשר עשיו נולד ראשונה, והוא זה שהוזמן לקבל את הברכות. וכאשר יעקב אבינו הצליח להוציא ממנו הבכורה והברכות – הוא יוצא לגלות ונרדף על צווארו, ואין לו בעולמו אלא הוא ומקלו.

יעקב אבינו עומד בפני קושיא גדולה: איך ייתכן שעשיו שכל כולו שקר – מצליח כל כך, וזוכה לאהבתו של יצחק וקרבתו, ולכל השפע והברכה בלי טורח, ויש לו ארבע מאות איש עמו. והוא שמשמש כעמוד האמת – אין לו כלום, והוא נרדף כל כך.

קושיא זו היא ‘פגם המשפט’, שהיא הסכנה הגדולה ביותר על האמונה. כי כל קושי ונסיון שיש לאדם – הוא נסיון באמונה, וצריך להתחזק ולהאמין שהכל בהשגחה והכל לטובה, והתחזק בתפילה ותקווה להשם יתברך. אך כשהקושי נעשה על ידי אחר, באופן של שקר ועוולה, והוא מצליח בזה – הנסיון גדול מאד, והוא מערער את כל האמונה ומעורר כבדות לב גדול מאד ‘היש ה’ בקרבנו’, ואם כן איך ייתכן כדבר הזה (ראה באריכות ליקוטי מוהר”ן תניינא סימן ה’).

ומתוך קושיא זו ‘שקעה עליו חמה שלא בעונתה’, היינו שנפל בדעתו מאד ולא ידע לשית עצות בנפשו, עד שמתוך כך שכב לישון בפעם הראשונה מזה ארבע עשרה שנה שלא שכב. והנה בשנתו הוא רואה איך ה’ ניצב עליו, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים ‘בו’. היינו שהוא – במקום שהוא ובמצב הוא – הוא מרכז העולם. השם יתברך נמצא כאן ודווקא כאן, וכל המלאכים ופמליא של מעלה מסתובבים סביב המקום הזה.

במצב זה נתחדש ליעקב אבינו, שלא רק שאין זה כפי שסבר, כאילו חס ושלום עזב אותו אלוקים ואיננו אתו, אלא ההיפך הגמור – דווקא במצב הזה הוא נמצא עמו ממש, ודווקא מזה נעשה כל הנחת רוח וכל הפעולות של כל העולמות. ועל זה אמר יעקב ‘אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי’, כי אילו ידעתי לא ישנתי. כלומר, אילו הייתי יודע שבמצב הזה השם יתברך נמצא עמי לא הייתי נופל בדעתי ולא הייתי שוכב.

ואז קיבל הבטחת השם יתברך לשמרו בכל הדרך ובכל מה שיעבור עליו, וגם יעקב הבטיח שמעתה כבר לא יהיה לו שום ספק ויזכור תמיד בכל עת ומצב – גם כשאין רואים ואין מרגישים – ‘והיה ה’ לי לאלוקים’. ומתוך כך ‘נשא לבו את רגליו’ והמשיך בדרכו אל הגלות בביתו של לבן, ובמשך כל עשרים השנים שהיה בביתו, והיה צריך להתמודד עם הרמאות הנוראה שלו – לא נפל יותר בדעתו, אלא היה שר ומזמר להשם יתברך (כמבואר במדרש, שבמשך כל השנים הללו היה מזמר ‘שיר המעלות’).

וזהו תפילת ערבית שתיקן יעקב אבינו. היינו התפילה שמגלה שאף במקום החושך והגלות, ואפילו במקום הקושיות וכבדות הלב – נמצא השם יתברך, ואדרבה – דווקא שם הוא מתגלה ביותר. אך תפילה זו היא ‘רשות’ היינו שכל אחד צריך להבין זאת בעצמו, כי אי אפשר לצוות על זה ולהסביר זאת אלא הוא תלוי באבנתא דליבא.

ובזה נתבאר כל העניין: ‘ויצא יעקב מבאר שבע’, היינו שיצא ממקומו המיושב והשליו, ‘וילך חרנה’ שהתגבר עליו החרון אף, ומתוך כך נפל בדעתו עד שלא עלה בדעתו להתפלל במקום שהתפללו אבותיו אלא ש’פגע במקום’ ולא ידע מזה אפילו, ואז שקעה חמה שלא בעונתה ושכב לישון, ונתגלה לו כל העניין הזה, ומתוך כך הנחיל לנו הכח הזה – לעמוד בכל הגלויות ובכל המצבים והקושיות, ולזכור שבכל מצב נמצא השם יתברך, ולבסוף ינצח האמת את השקר, ויהיה תיקון העולם.