פוסטים

אם היינו בטוחים ששנת תש"פ, תיזכר כשנה של היסטוריה – באה שנת תשפ"א, ושמה אותה בכיס הקטן.

אירוע רודף אירוע, וכשהצבע האדום של הכותרות עדיין לא יבש, כבר צריך להשתמש בו שוב.

איך לומדים את הסוגיא הזאת, ומה אמורים לעשות איתה ובעקבותיה?

***

בשנה שעברה, העולם פגש מציאות חדשה ובלתי מוכרת לחלוטין. את הנהגת העולם לקח לעצמו, בצורה דיקטטורית לחלוטין, וירוס מזערי ומסתורי, והוא החליט עבור כל מדינה וכל בנאדם, מה מותר ומה אסור, מה אפשרי ומה לא.

העולם החכם והגיבור כרע ברך, וביקש ברוב הכנעה לברר אצל הנגיף בכל כמה ימים או שבועות, מה הדרישות שלו הפעם. מילים מוכרות של שגרה, כמו 'תמיד' 'אף פעם' ו'לעולם לא' – נמחקו מהלקסיקון, וכל נושא שהיה נראה כמופקע, עלה לדיון מחדש.

העולם עבר בית ספר, חד משמעי, והוא למד שפה חדשה, והתנהגות ומנטליות חדשים. אבל זהו, הוא מנסה להמשיך הלאה ולחזור לעצמו. ואז מגיעה השנה החדשה, או נכון יותר, חציה השני של השנה – ופותחת בית ספר נוסף, הפעם בצורה אישית וממוקדת לנו, לעם ישראל בכלל, וליושבי ארץ הקודש בפרט.

***

ל"ג בעומר תשפ"א. צמד מילים שעדיין רוטטות בלב, ומסומנות בסימן שאלה גדול, שממאן להסתלק לו ולאפשר לנו להמשיך בשלנו. לא חלפו כמה ימים, וחזית נוספת נפתחת בפנינו: דם ואש ותמרות עשן, שמכוון, שלא כתמיד, לעבר כל חלקי ארץ ישראל, דרום, מרכז ואף צפון. ותוך כדי דיבור, טרגדיה נוראה בגבעת זאב, עם הרוגים, המון פצועים וכמויות של דם.

קריסה. זו המילה הכי דומיננטית שמרחפת באוויר. כל דבר שלא היה נראה שיכול לקרות, דווקא קורה. וכמעט ללא הפוגה. כבר אין שום מקום, שום זמן, ושום מעמד – שהוא בטוח, ואפשר לסמוך שלא יקרה בו כלום. כאילו כל העמודים שמחזיקים את העולם במצב שפוי ונורמלי, קרסו ונעלמו מהשטח, והשאירו אותנו מעל חלל בלתי מפוענח, שעלול לבלוע אותנו בכל רגע.

במילים של אמת קוראים לזה 'דינים', 'העלמה' או 'הסתרה'. ו…כן, יש כזו הנהגה, והיא של ה' כמובן, ולא של אף אחד. חשוב להבהיר, למרות שכבר לכאורה ברור, שאין שתי רשויות ואין שתי מנהיגויות בעולם, אין. אבל יש כן שתי סוגי הנהגות, של אותו בעל הבית. לפעמים הוא משתמש ביד ימין, ולפעמים דווקא ביד שמאל. והחידוש הוא, ששניהם נועדו לקרב ולא לרחק.

***

כשיהודי פוגש מאורע לא נעים, וכל שכן רצף של אירועים קשים – הוא נבהל. וכשהוא נבהל, שתי אפשרויות עומדות בפניו. האחת, לקחת אחריות, והשנייה, דווקא לשחרר אחריות.

לקחת אחריות פירושו: לעמוד על שתי רגליו, להניח ידיו על מתניו, ולדרוש הסברים. א. איך זה קרה. ב. מי אשם. ג. איך מונעים את הפעם הבאה. לשחרר אחריות פירושו: להתיישב, להרפות את הידיים, ולומר: הבנתי, יש בעל הבית, וזה לא אני.

הנטייה הטבעית שלנו היא לקחת אחריות, וזה דווקא מגיע ממקום נכון ויהודי מאד, מהמקום של הבחירה. יהודי אכן מצווה לחיות עם אחריות, ולהיות עם יד על הדופק ועל ההדק. העולם אינו הפקר, והוא דורש מאתנו תשומת לב, לכל תנועה, מחשבה דיבור או מעשה.

אבל לפעמים מאבדים את הגבול, ובשם 'לקיחת האחריות' אנו 'לוקחים שליטה' והופכים לבעלי הבית. ואז, בא בעל הבית האמתי, מקיש על הגג ואומר: חבר'ה, שחררו. האחריות היא שלי ולא שלכם, אתם יכולים לשחרר ואני אסתדר מצוין…

זו תפקידה של מדת הדין. היא לא באה להציק ולא להעניש, ובטח לא להפחיד ולהרחיק. היא רוצה רק דבר אחד: הכנעה. אינך מתבקש להתעמק מדי, ולא לחפש בנרות מה צריך לתקן, אלא רק לזוז הצדה, ולהעביר את המושכות למי שהם שלו. לוותר על הסברים, על פרשנויות, על אשמים, ועל איך למנוע את הפעם הבאה.

לוותר. פשוט לוותר. זו המטרה וזה הסיפור. וככל שנסכים לכך, מהר יותר ובקלות יותר, כך נמנע יותר בטוח את הפרק הבא. זה הבית ספר שה' ניסה לעשות לנו בשנת תש"פ, וזה הבית ספר שהוא עושה לנו גם כעת בשנת תשפ"א. בית ספר של הכנעה. זה שמו.

***

זה לא אומר שאין הסברים, וזה לא אומר שאין מה להבין. זה אפילו לא אומר שכל המאורעות שייכים לאותה קטגוריה, ויש להם את אותה משמעות. ממש לא.

אף אחד לא מעלה על דעתו להשוות בין אירוע שהיה אצל רשב"י, בזמן ההילולא שלו, ובסדר גודל של ארבעים וחמש נשמות מכל הגוונים של עם ישראל בכל מקומות מושבותם, לבין אירוע שהיה במקום אחר ובסדר גודל שונה לחלוטין. כל אחד גם מבין שאין שום השוואה בין אירוע שכל כולו שמימי, כולל הפרטים הטכניים שלו, לבין אירועים שמעורבת בהם יד אדם, במזיד או בשוגג.

כל אירוע יש לו את המימד שלו, את המשקל המיוחד לו, ומשמעות מיוחדת משלו. ולמרות זאת, גם לרצף האירועים יש משמעות, וגם הוא מכיל דיבור כלשהו ותדר משלו. והדיבור שלו הוא: הכנעה. להפסיק עם פרשנויות, ועם מסקנות, ולתת מקום של כבוד להנהגה שלמעלה. ככל שנעשה את זה מהר יותר וטוב יותר, נגיע מהר יותר בחזרה ליד ימין, ולהנהגה של גילוי ושל חסד.

ההסלמה בעיצומה, מכל הצדדים, מבפנים ומבחוץ.

ובנקודה זו חשוב עד קריטי, לעשות קצת סדר בהרגשות, ועוד קצת רענון מושגי יסוד.

***

אז ככה. 'יש לנו' מדינה, 'יש לנו' צבא, 'יש לנו' משטרה. וכל שנותר להבין הוא רק: א. מה התכנית של הצבא לפעולה. ב. נשמח לשמוע פרטים מדויקים, כמה הוא חזק וכמה הפעם הוא הולך לשחק אותה. ג. כמובן גם להתלונן, איך ייתכן שיש טילים שלא יורטו, איך יש נפגעים, ואיך משתררת כזו אנרכיה וכולי.

אז זהו שלא, ממש ממש לא. המילים הבאות נשמעות אולי בנאליות ומיושנות, אבל מה לעשות שהם גם אמת. לא סתם אמת, אלא האמת הכי בסיסית – עליה גדלנו והתחנכנו, ועליה מושתתת האמונה והיהדות שלנו.

והיא: א. אין לנו מדינה ולא ממשלה. אנחנו בגלות, ועד שיבוא בן דוד, אין. מה לעשות. ב. אנחנו שרוים בסכנה קיומית, גם כשהכל רגוע ובטח במצב מתוח וסוער שכזה, ורק ה' יכול לשמור עלינו. ג. אין לנו אפשרות וגם לא רשות להילחם באף אחד, הצבא הוא לא שלנו, ואפילו לא המשטרה. וכעת בהרחבה.

***

לפני לא הרבה זמן, פחות מחודשיים, עמדנו לפני הבחירות. ואחד הנושאים שתפס את הכותרות היה: חידוד ההבדל בין הציבור החרדי לבין הציבור הדל"י. לצורך כך, העלו הכותבים והפרשנים מן הגורן ומן היקב כל מיני הסברים ואמתלאות כדי להסביר כמה אנחנו שונים, ולמה אסור להצביע להם…

נראה, כי דווקא כעת היא הזדמנות הרבה יותר נכונה ורלוונטית לעשות זאת. נכון, כעת זה הרבה פחות פוליטי ומשתלם, אבל ואולי, אם נעשה זאת כעת, כשזה באמת רלוונטי, לא נצטרך לעשות זאת במערכת הבחירות הבאה… (שכפי הנראה, איננה כה רחוקה…)

הגישה הדלי"ת נוקטת, שאנחנו כבר בעיצומה של הגאולה. חזרנו לארץ הקודש, בנינו מדינה, כבשנו את ירושלים, הר הבית בידנו, וכל שנותר הוא רק להרכיב ממשלת ימין מלא מלא מלא, ובא לציון גואל. לדעתם, אנו במצב ש'יד ישראל על העליונה', ומותר להם ואף מוטל עליהם להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותנו טף ונשים ושללם לבוז.

הגישה היהודית, של כל גדולי ומנהיגי ישראל – ללא יוצא מן הכלל, אינה כזאת כלל ועיקר. וזה, נרצה או לא, נקודת התורף הכי מרכזית שבינינו לבינם, הרבה יותר מאשר גיוס בנים ואפילו בנות, גיורים והיתר מכירה ושאר ירקות. הגישה היהודית היא שאנחנו לא בגאולה ואפילו לא באתחלתא, אלא בשיאה של הגלות, שעוד נוספה לה גלות של ממשלה הקוראת לעצמה יהודית, ומטרתה היא ההיפך הגמור..

***

לא ניכנס לרוחבם של דברים, שהם אמנם חשובים ופעם הם היו פשוטים לכל חובש מגבעת וחליפה, אך לא כאן המקום והזמן. נתמקד רק בנקודה הספציפית בה אנו עוסקים.

וכאן זה חייב להיות הכי ברור שיש. לחשוב שיש לנו אפשרות להילחם בערבים ולהכריע אותם, זו קודם כל שטות גמורה, שמקורה בשגעון גדלות בלתי נתפס. כי עם קצת מתימטיקה בסיסית שגם מי שלא למד ליב"ה יודע, המסקנא היא שזה בלתי אפשרי. הגישה לפיה 'הפעם אנו מוכנים, והפעם ננצח', לא שווה את הנייר. כי, ה' ישמור, אם כל שונאי ישראל יתאגדו יחד ליום אחד ואפילו לשעה אחת – לא יישאר אפילו מי שנפנף בנייר הזה…

מעבר לשטות וההתרברבות הילדותית שבכך, זה גם היפך התורה והיפך האמונה. יהודי יודע שאינו יכול לעשות כלום, ובוודאי שלא לנצח מלחמה, רק ה'. מלחמה שנעשית על פי התורה, ואין לנו כרגע את הרשות לכך כמובן, יש לה המון הקדמות (מפורשות בתורה) שנועדו לבטח שכל מי שניגש אליה, נקי מכל חטא ועוון, ומכל שמץ של כפרנות בנוסח 'כוחי ועוצם ידי', ואז ורק אז, אנו אכן מובטחים שננצח.

אז שוב, בקיצור: כל נסיון לתת למצב המסוכן הזה, מילים הגיוניות והסברים לוגיים – היא קודם כל שגעון ילדותי, ולא פחות מכך, כפירה בתורה ישראל ובאלוקי ישראל. לא בבית ספרנו.

***

הסיפור הפעם חמור הרבה יותר, כי למרבה הכאב והחרפה, הוא לא התחיל מהם, אלא 'מאתנו'. הייתה כאן אמירה מחוצפת, שאומרת: לא רק שאנחנו יכולים לנצח אותם, אלא אפילו חזקים מספיק כדי 'להתחיל' אתם, ולעורר את הדובים מרבצם, כי מה הבעיה, יש לי דוד שוטר, ובטח ננצח אותם.

וכאן חשוב לחזור לחלק של העובדות, ולהבהיר אותם, טרם יהיה מי שיטשטש זאת (וכבר יש). כל המערכה הזאת התחילה מהתגרות נטו. בתחילה זה היה הפגת שעמום; קבוצות של נוער אספסוף 'יהודי' צמא לדם, שארב לערבים והתנפל עליהם (כמובן כנקמה על מה ש'הם' עשו…). בהמשך זה נהיה יותר רשמי, בהתגרות של המשטרה כנגד הערבים בעיר העתיקה ובהר הבית (כדי לשמור על הסדר כמובן).

ואם לא די בכך, 'נזכרו' כמה צעירים יהודים, שיש כמה דירות בשייח ג'ארה שבעצם שייכות ליהודים מלפני עשרות שנים, ואם כך, זו ההזדמנות ולא אחרת לדרוש את הצדק והמשפט. וכאן זה כבר לא נגמר באספסוף חולני ומופקר, אלא זכה לגיבוי מלא של אישי ציבור (חכי"ם) 'חשובים', שבאו 'בכבודם ובעצמם' להלהיט את הרוחות.

לא יאומן. אותם סמוטריץ' ובן גביר, שמסבירים לכולם כמה הערבים מסוכנים, לא מהססים ללכת ולעשות הכל כדי שהם אכן יוכיחו שהם מסוכנים. ומשהם אכן הוכיחו, רצים הם כעת מאולפן למקרופון בדרישה למצות אתם את הדין. הזוי. אז כן, הם ושכמותם אחראים ישירות לכל המהומה, ולכל הדם היהודי, הפיזי ו/או הנפשי, שנשפך בעקבותיה.

***

לסיום: מאד כיף ומשעשע להרגיש גדול וחזק, ולספר לכולם שיש לנו צבא ומשטרה וכוחות. ועם השרירים הללו, ללכת להתגרות באויבים הכי מסוכנים, ולשחק באש ולא בשם המושאל. מאד כיף, אך מאד לא יהודי. יהודי יודע שגם אם כוחו בידו, הוא לא משחק באש ובנפשות, בטח לא כשאין כוחו בידו, והוא ככבש נואש בין שבעים זאבים טורפים.

יש 'ימין מלא' ויש 'ימין ה". ה'ימין המלא' הם אלו שאצלם הלאומי קודם לדתי, וכוחם ועוצמם בידם. והפעם לצערנו, ידם הם ששפכו ועדיין שופכים את הדם הזה, של אותם הרוגים ופצועים, ושל כל נפגעי החרדה ושאינם יכולים לישון בלילות. ימין ה', הם אלו שמכופפים את הראש, ומאמינים שיש בורא ומנהיג לבריאה, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ולא בכוחנו ובעוצם ידינו ננצח, וגם לא נשפוך דם, של אחינו בשרינו ושל עצמנו.

אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר.