וארא – מהות שמות הקודש
פרשת וארא היא הפרשה השניה בחומש שמות, ובסדר יציאת מצרים. פרשה זו עומדת בין פרשת שמות שבה נכתב על 'גלות מצרים' ובין פרשת בא שבה נכתב על 'יציאת מצרים'. ובפרשה זו עומדים ישראל במצב שכבר המצב אינו גלות אך עדיין אינו גאולה.
בפשטות היו יכולים לצאת ברגע אחד, ובכל זאת בין הפסקת השעבוד לבין הגאולה בפועל – היה פרק זמן של שנה שלמה, שאז היו עשרת המכות שרק לאחריהם יצאו משם. ובהכרח שהיה כאן לימוד נחוץ שלא היה אפשר 'לדלג' עליו, והלימוד הזה נוגע דווקא למצב הביניים הזה – שבין גלות לגאולה.
* * *
והנה ענין המכות – נדרש ללימוד בפני עצמו, מה עניין עשרת המכות בדווקא, ומה הטעם שהם נחלקים לשניים [שבע בפרשת וארא, ושלש בפרשת בא], ולשלש [דצ"ך עד"ש באח"ב], שבוודאי כל זה נעשה בסדר מדויק מאד, ולתכלית מכוונת ביותר. אך קודם לכן צריך להבין את ההקדמה הארוכה שמקדים הפסוק לכל סיפור המכות, והוא הדיבור של השם יתברך למשה רבינו בתחילת הפרשה, שמלבד שהוא תמוה ונפלא, אף נראה לכאורה מיותר.
סיום הפרשה הקודמת הוא בשאלת משה 'למה זה שלחתני' ותשובת השם יתברך 'עתה תראה אשר אעשה לפרעה', וההמשך לזה צריך להיות לכאורה סדר המכות. אבל סדר זה מתחיל רק באמצע הפרשה, וקודם לכן יש פתיחה שלמה בעניין האבות – "וארא אל אברהם יצחק ויעקב בא-ל ש-די, ושמי הוי"ה לא נודעתי להם", ועל שם זה נקראת הפרשה 'וארא'.
בכלל, יש כאן עסק ארוך בעניין 'השמות'. החל מפרשת שמות ששאל משה 'ואמרו לי מה שמו מה אומר עליהם', ועל זה השיב השם יתברך 'אהי-ה אשר אהי-ה'. וממשיך בפרשה זאת 'וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי"ה', שבפסוק זה לבד יש שני שמות, שם 'אלקים' ושם 'הוי"ה'. ואחר כך הפסוק 'וארא אל אברהם יצחק ויעקב וגו" שכאן מזכיר עוד כמה שמות. ומכל זה נראה שיש קשר חזק בין עניין 'השמות' לבין יציאת מצרים, וצריך ביאור.
באופן כללי יש שבעת שמות הקודש שאינם נמחקים. וצריך להבין מהו עניין 'השם', מה מהותם של שבעת השמות האלו, ומה השייכות שלהם ליציאת מצרים.
התמיהות שבפרשה
נקדים תחילה את התמיהות שבפרשה זו:
א. 'וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה" – יש כאן שתי שמות סותרים לכאורה, כי שם 'אלקים' מרמז על מדת הדין, ושם 'הוי"ה' על מדת הרחמים.
ב. "וארא אל אברהם יצחק ויעקב בא-ל ש-די, ושמי הוי"ה לא נודעתי להם" – מה החילוק בין שני שמות אלו, וגם קשה שאצל האבות כן נזכר שם 'הוי"ה' כמה פעמים.
ג. על שם 'א-ל ש-די' נאמר לשון 'ראיה'. ועל שם 'הוי"ה' נאמר לשון ידיעה. והנה לכאורה ראיה גבוה יותר מידיעה, ומצד שני שם הוי"ה גבוה יותר מהשם הראשון.
ביאור הפשט
לדברי רש"י: שם 'אלקים' מראה על דין ומשפט, שם 'א-ל ש-די' – על ההבטחות, ושם 'הוי"ה' על הנאמנות וקיום ההבטחות. וביאור הפסוקים הוא, שהשם יתברך הוכיח את משה על שאלתו [ולכן הזכיר שם 'אלקים', והמשיך ואמר שאצל האבות עוד לא נתגלה אלא בהבטחתו, וכעת הולך לגלות נאמנותו].
הרמב"ן הביא ביאור רבי אברהם (אב"ע), ששם 'א-ל ש-די' הוא הנס שבתוך הטבע, ושם 'הוי"ה' הוא הנס שמשדד את הטבע. ואצל האבות כבר התגלה שהוא זה שמנהיג את הטבע, אבל לא התגלה עדיין שידוד הטבע. והרמב"ן מסכים לדבריו, אך מוסיף לבאר על פי סוד, וכפי שיתבאר להלן.
באור החיים הקדוש פירש, שאמנם נתגלה לאבות שם 'אלקים' ושם 'הוי"ה', אבל לא נתגלה להם החיבור בין שניהם. וזה פירוש הפסוק הראשון שמזכיר שני השמות, היינו שכאן גילה למשה הייחוד בין שתי השמות הללו.
ביאור הפנימיות
להבנת פנימיות העניין – כפי שמתבאר ברמז בדברי הרמב"ן, ויותר מבואר בדברי הקדושת לוי, ובהרחבה בספר ליקוטי הלכות – יש להקדים כמה דברים:
א. 'השם' של כל דבר – מצד אחד אינו הדבר 'בעצמו', אלא רק 'הכינוי' שלו. ומצד שני אין שום אפשרות של שייכות אלא על ידי השמות. אילו לא היה שמות לכל דבר לא היה אפשר לדבר כלל, כי לא היה שום כינוי ל'אור' ו'חושך', 'יום' ו'לילה', 'חום' ו'קור', 'טוב' ו'רע' וכו'. וכך גם כביכול אצל השם יתברך – שאמנם 'שמו' אינו עצמותו, אבל הוא הדרך היחיד שיכול להיות 'תפיסה' בו.
ב. אחד מיסודות התורה והאמונה, והוא הפתיחה לכל תורת הפנימיות – הוא שבריאת העולם היה בשביל 'לגלות' מציאות ה'. כי קודם הבריאה היה הכל 'אור אין סוף' ובדבר שאין לו סוף לא שייך שום השגה ותפיסה, ובכדי שיהיה אפשר לו 'להתגלות' הוכרח כביכול לברוא את העולם. והבריאה הייתה באופן של 'צמצום', דהיינו שכביכול סילק וצמצם את אורו ונעשה 'חלל הפנוי' ששם נבראו העולמות, שבתוך העולמות הללו הוא מתגלה באופן של 'גבול' ו'סוף', שאז שייך שיהיה בו השגה ותפיסה.
והדרך שיש לנו השגה ותפיסה בו הוא על ידי ה'שמות', כי השם הוא הכינוי שעל ידו הוא ניכר ונתפס בדעתנו. והשמות הם לפי ההנהגות שלו – כל 'שם' מרמז על הנהגה אחרת שעל ידו אנו 'מכירים' אותו; אם על ידי הנהגה של 'חסד' או על ידי הנהגה של 'גבורה' וכדומה. ולכן יש שבעה שמות הקודש שהם כנגד שבע המדות [א-ל – מדת החסד, אלקים – מדת הגבורה, הוי"ה – מדת התפארת, צבאו-ת – נצח והוד, ש-די – מדת היסוד, אדנות – מדת המלכות]. וכנגד שלש הספירות העליונות [אהי-ה – מדת הבינה, י-ה – מדת החכמה, אהי-ה אשר אהי-ה – מדת הכתר].
ג. והנה יש מהמקובלים שביארו שהצמצום הוא כפשוטו ח"ו, ובתוך העולמות אינו 'אור אין סוף' אלא אור מוגבל ומצומצם לפי העולמות והספירות וההנהגות והפרטים שיש בעולם, אלא שהם 'מונהגים' על ידי השם יתברך. אמנם יסוד תורת החסידות הוא שהצמצום אינו כפשוטו אלא הכל הוא באמת 'אור אין סוף' בעצמו, ש'מלא כל הארץ כבודו' ו'לית אתר פנוי מיניה' כלל וכלל, וכידוע. אלא ש'הצמצום' וכל הפרטים שיש בעולם – הם רק מה שנראה לעינינו ואינו כן באמת. וזה הפירוש 'אין עוד מלבדו', שבפשטות הכוונה שאין עוד 'כח' מלבדו, אך הביאור האמיתי הוא שאין שום 'מציאות' מלבדו, וכל דבר שיש בעולם הוא רק השם יתברך בעצמו, אלא שנראה לעינינו כאילו יש כאן משהו אחר.
ומה שקשה איך יכול להיות שאור אין סוף מתלבש בתוך דבר גבולי, התירוץ הוא ש'אין סוף' הוא לא רק בכמות אלא גם במהות, ולכן 'אין סוף' להגדרותיו והוא יכול להיות בעת ובעונה אחת גם 'בלתי גבול' וגם 'בגבול', וכן כל שאר ההפכים. ועל זה נאמר 'אנכי' שפירשו בספרים הקדושים שהכוונה 'אנכי מי שאנכי', ועניין זה נרמז בשם 'אהי-ה אשר אהיה-' כלומר 'אהיה ככל אשר ברצוני להיות', שאינו מוגבל לשום הגדרה ומציאות.
וכל זה מתגלה בהגדרה 'הוי"ה הוא האלוקים", כלומר שכל מציאות הטבע [שנרמז בשם 'אלקים'] הוא הוי"ה יתברך בעצמו, שהוא מהוה את הכל, ואין עוד דבר מלבדו. וגילוי זה התגלה רק אצל אליהו בהר הכרמל, ולעתיד לבוא שאז יהיה 'הוי"ה אחד ושמו אחד'.
* * *
וכעת על פי ההקדמות האלו יתבאר העניין היטב בעז"ה:
כשמשה רבינו שאל 'למה הרעות לעם הזה' – לא היה זה בלשון 'קושיא' אלא בלשון 'חיפוש'. כלומר, לפי 'הכללים' ו'השמות' שאני מכיר מתוך מציאות העולם אין שום מציאות שיהיה כאן גאולה, ואדרבה, יהיה נעשה גרוע יותר ויותר. ואם כן בהכרח שיש עוד כללים ושמות שאיני מכיר ועדיין לא נתגלו, והוא ביקש עליהם וחיפש אחריהם שיתגלו.
ואמנם כבר שאל על כך, וענה לו שם 'אהיה'. כלומר, שבתוך המצב של הגלות אינו הזמן והמקום לחקור וללמוד אודות שמותיו של השם יתברך וסדר הנהגתו, כי במצב זה אי אפשר להשיג זאת, אלא רק ללכת באמונה פשוטה עם שם 'אהי-ה' שאומר: השם יתברך נמצא כאן – גם אם איני רואהו, ואיני מבין איך יכול להיות שהוא נמצא, ואיני מרגיש כך כלל רק להיפך – כי בתוך מקומות המטונפים של מ"ט שערי טומאה אין עצה אחרת מלבד 'צעקה' דהיינו העקשנות לצעוק ולומר: כל מה שאני רואה ומרגיש אינו אלא שקר, ובאמת השם יתברך נמצא כאן ויהי מה.
אך כעת כשהולכים לצאת ממצרים, אין די בכך אלא צריך להתקדם בהבנת והשגת האמונה, וכאן צריך לדעת מה הם שמותיו של השם יתברך, ומהי מהות הגאולה. ועל זה קיבל תשובה לשאלתו "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי"ה", דהיינו שנתגלה לו הגילוי הנפלא הזה של "הוי"ה הוא האלוקים".
ועל זה ממשיך הפסוק ואומר "וארא אל אברהם יצחק ויעקב בא-ל ש-די, ושמי הוי"ה לא נודעתי להם". כלומר, מה שהאבות הקדושים זכו להשיג ולגלות הוא שכל הטבע וכל העולמות מתנהגים על ידי השגחתו של השם יתברך, שזה מרמז על כל השמות של השם יתברך, שעל ידם הוא מתגלה 'בתוך' העולם. וזהו שם 'ש-די' שעל זה אמרו חז"ל 'שאמר לעולמו די' דהיינו שהשם הזה מרמז על ה'צמצום' – הנהגת ה' שמתגלה בתוך הטבע והעולם [והשם 'א-ל ש-די' – מרמז על כל הספירות והשמות, מספירת החסד הנרמזת בשם 'א-ל', ועד ספירת היסוד הנרמזת בשם 'ש-די'].
אבל 'ושמי הוי"ה לא נודעתי להם' כלומר שהם לא ראו ולא השיגו איך שבאמת אין שום עולם ושום טבע, אלא הכל רק דמיון ואחיזת עיניים, ואין עוד מלבדו כפשוטו ממש. וזה הולך להתגלות עכשיו ביציאת מצרים שיראו כולם איך שבאמת אין כלום, וכל הטבע נהפך כלא היה.
* * *
והנה, האבות הקדושים זכו לתקן את העולם בבחינת 'יחודא עילאה' [-יחוד עליון], דהיינו לגלות בראיה ברורה ויפה שהשם יתברך נמצא בעולם ומשגיח עליו ומנהיג אותו [וכמו שנתבאר בפרשת ויחי בהרחבה], ולכן לא היה להם צורך בידיעה גבוהה זו של 'הוי"ה הוא האלוקים'. אבל במצב של 'יחודא תתאה' [-יחוד תחתון] ששם אי אפשר 'לראות' את האמת, דהיינו במצרים ובשאר הגלויות – צריך בהכרח לגלות 'ידיעה' גבוהה מאד, שאמנם אי אפשר לראותה, אבל צריך לדעת שהיא קיימת. ועל ידי זה יכולים להחזיק במצב של יחודא תתאה, שהוא התכלית והעיקר [ובזה מיושב הקושיא על הלשון 'ראיה' ו'ידיעה' ודו"ק].
ואמנם אין זו הנהגה שאפשר 'לחיות' עמה, כי כל התכלית הוא לחיות בתוך העולם, ולהשיג מתוכו את השם יתברך על ידי שמותיו, אבל צריך לדעת שכן הוא האמת, בשביל שיהיה כח להחזיק מעמד בתוך הטבע והעולם. ובשביל זה צריך פעם אחת שיהיה התגלות כזאת, ולחזור על זה בכל שנה, ולהזכיר זאת פעמיים ביום, ואז אפשר לחיות בתוך הטבע והעולם כראוי.
התגלות זו הייתה גם בימי אליהו, שהיה שליטת השקר כל כך, עד שהיה הכרח להתגלות כזאת של ביטול הטבע, וכמו שהיה שם. והתגלות זו תהיה לעתיד לבא, שאז יהיה התיקון השלם, ויהיה הוי"ה אחד ושמו אחד.
Podcast: Play in new window | Download