פוסטים

פרשת שמיני היא הפרשה השלישית בסדר ויקרא. והנה, מצד אחד יש בה המשך פרשת הקרבנות, כהמשך לפרשת ויקרא ופרשת צו, ומצד שני מתחילה לדבר בעניינו של כל אדם, דהיינו כשרות המאכלים, והנושא הזה ממשיך בפרשיות הבאות שעוסקים בהם בעניין לשון הרע וצרעת, שכל זה נוגע לכל אדם ולא רק לכהנים ולבית המקדש.

ובאמצע – בין נושא הקרבנות לנושא האכילה, נכנס המעשה של נדב ואביהו שהיו צדיקים גדולים ומתו ביום הקמת המשכן, ומיד לאחר מכן נאמר פרשת שתויי יין. ויש להבין עניין המעשה הזה מצד עצמו, והקשר בינו לבין מה שנתבאר לפניו ולאחריו. ומה הלימוד שיש מפרשה זו אלינו.

וכפי שיתבאר בעז”ה, יש כאן יסודות נפלאים בכל מהותו של האדם בעולם, והשיקול הנכון בין מה שצריך להרים עצמו למעלה אל השמים, לבין מה שצריך כביכול להוריד עצמו ולהיות חלק מהארץ, ורק על ידי שניהם מגיע אל המכוון.

התמיהות בפרשה

א. ‘ויהי ביום השמיני’ – מפני מה נכתב בלשון ‘ויהי’ שהוא לשון צער, הרי לא היה שמחה בעולם כמו אותו היום, שבו הוקם המשכן ונטל עשר עטרות. והתירוץ הוא פשוט כמבואר בגמרא, שבאותו היום מתו נדב ואביהו. וזה בעצמו הפלא, מפני מה פרע מהם הקב”ה באותו יום ובאותו מעמד, וערבב בזה השמחה. [ובפרט לפי המבואר בדברי רש”י בפרשת משפטים, שכבר נגזר עליהם העונש בקבלת התורה, בפסוק ‘ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו’, אלא שלא רצה לערבב השמחה של קבלת התורה, והמתין להם. אם כן מפני מה ערבב שמחת הקמת המשכן ולא המתין עוד].

ב. מה עניין הקרבנות של יום השמיני. כלומר, הקרבנות של שבעת ימי המילואים היו כדי לחנוך את המשכן והמזבח, אבל מה עניינו של יום השמיני וקרבנותיו.

ג. בכל הפרשה נראה שאהרן התבייש להתקרב לעבודת המשכן, עד שהוצרך משה לומר לו ‘קרב אל המזבח’, וכן התבייש מכך שלא ירדה שכינה, עד שנכנסו והתפללו על זה. וצריך להבין מדוע היה גדול חששו וריחוקו של אהרן.

ד. בדברי רש”י מבואר בשם חז”ל שהפגם של נדב ואביהו היה שנכנסו שתויי יין למקדש. והוא פלא: א. שעדיין לא נצטוו על זה. ב. מפורש בפסוק שהפגם היה מה שהקריבו ‘אש זרה’. ובכל אופן יש להבין סמיכות הציווי של שתויי יין לפרשה זו.

ה. פרשת כשרות המאכלים – צריך להבין מה עניינה לפרשה זו, שעוסקת בהקמת המשכן. ובכלל לחומש ויקרא שנקרא ‘תורת כהנים’, ועוסק בעבודות המשכן והקרבנות.

ביאור הפשט

א. מיתת נדב ואביהו: לדברי רש”י, לכתחילה אמר הקב”ה למשה שכך יהיה ביום הקמת המשכן, כדי ש’בקרובי אקדש’, כי כשהקב”ה נפרע מן הצדיקים, הוא מתקדש ומתכבד על האחרים. נמצא, שהיה כאן עניין מכוון בדווקא בכך שהיה ביום זה, כדי להטיל מורא המשכן. [והרמב”ן מבאר באופנים אחרים ‘מתי’ נאמר הדבר למשה].

ב. יום השמיני: בדברי הרמב”ן מבואר שהקרבנות האלו הם קרבנות ‘חינוך הכהנים’, כמו מנחת חביתין. אמנם הביא מדברי חז”ל שהקרבנות האלו באו לכפר על עוון העגל. וגם מיתת נדב ואביהו שייך לזה כמבואר בדברי רש”י על הפסוק ‘הנותרים’. ובזה מתבאר מדוע חשש אהרן והתבייש כל כך, כי מכיון שהיה צריך לכפרה, חשש מי יודע אם יתכפר לו. [ובדברי האור החיים מתבאר באריכות מתי הכלל של ‘אין קטגור נעשה סנגור’].

ג. שתויי יין: בדברי המפרשים מבואר שמחמת שנכנסו שתויי יין, לא היה להם שיקול הדעת כראוי, ולכן טעו והקריבו אש זרה. ולכן נצטוו מיד לאחר מכן שלא להיכנס שתויי יין, כדי שלא לבוא לכלל טעות.

ה. כשרות המאכלים: בדברי רש”י (תחילת פרשת תזריע) מובא ‘כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף’. ומתוך כך ניתן להבין, שאכן אחר שסיים בפרשיות הקרבנות, עבר לדבר בתורתו של ‘האדם’. אמנם בדברי הרמב”ן מבואר שהוא נוגע בעיקר לכהנים, שצריכים להיזהר שלא להיטמא לבהמות שמטמאים בנבלתם, ולכן נכתב בחומש זו ובסמוך לפרשת הקרבנות.

ביאור הפנימיות

בזוהר הקדוש מבואר, שהפגם של נדב ואביהו היה שלא נשאו נשים. ולכאורה גם זה תמוה: א. מפני מה חמור הדבר כל כך. ב. מה השייכות בין זה למה שמבואר שהקריבו אש זרה. ובדברי הרמב”ן מבואר על דרך האמת, שבהקטרתם ‘אש זרה’ הפרידו את המלכות משם הוי”ה, ובכך עשו אותה כביכול ‘זרה’. ובזה מתבאר קצת שייכות בין הדברים, אמנם עדיין צריך ביאור מהות הדברים.

ועניין זה מתבאר בספר ליקוטי מוהר”ן (ח”ב סימן כג), ובספר ליקוטי הלכות (פריה ורביה הלכה ג), וכדלהלן.

ונסו יגון ואנחה

נאמר בפסוק ‘ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה’. והכוונה היא בפשטות שכשזוכים להשיג ששון ושמחה, אזי מגרשים ומבריחים את היגון ואנחה. אמנם בפנימיות העניין יש כאן עבודה. והיינו שכאשר אדם זוכה לשמחה, אזי היגון ואנחה בורחים לצד, וממתינים עד שייגמר השמחה ויחזרו למקומם.

וכמו בני אדם שרוקדים בשמחה, אזי הדרך הוא שבני אדם אחרים שאינם רוצים לשמוח – זזים אל הצד, וממתינים שייגמר הריקוד, ואז יחזרו למקומם יחד עם העצבות שלהם. כך יש לכל אחד חלקים בנפש, שהם אוהבים את היגון ואנחה ואינם רוצים לשמוח, ובדרך כלל הם אלו שנמצאים ‘במרכז’ ומונעים לגמרי את השמחה, אך כשמגיע שמחה גדולה ואינם מצליחים למנוע אותה – הם נזהרים שלא להפוך להיות ‘חלק’ ממנה אלא בורחים אל הצד, וממתינים לשעת כושר לחזור אל המרכז.

ומה שצריך לעשות – הוא למנוע מהם לברוח ולהכניס אותם פנימה. כמו במשל של הריקוד, שאם יתפסו את אותם האנשים ויכניסו אותם בכח אל הריקוד – יתבטל מהם בהכרח היגון ואנחה, והם יהפכו להיות בעצמם שמחים. וכך, כלפי האדם עצמו, הוא צריך לקחת את אותם החלקים בנפש שהם ‘יגון ואנחה’, ולהכניסם בכח לתוך השמחה, ובכך הם יתבטלו. וזה פירוש הפסוק ‘ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה’, היינו שכאשר היגון ואנחה רוצים לנוס ולברוח, צריך שהששון והשמחה ‘ישיגו’ אותם ויכניסו אותם בעל כרחם לתוך השמחה.

שמחה ועצבות – חיים ומוות

וביאור העניין: מקור השמחה הוא אצל השם יתברך, כמו שכתוב ‘עוז והדר לפניו’, כי הוא מקור החיים. וכל חלק שמחובר אל מקור החיים, שורה בו שמחה. ולכן בכל פעם שנולד ילד, או ביום הולדתו, או בנישואין וכדומה, שכל אלו הם מצבים בהם מתגלה ומתחדש מצב של ‘חיים’ – מתעורר שמחה.

העולם הזה, מחמת שהוא מנותק לכאורה ממקור החיים – הוא מקום של ‘יגון ואנחה’. ולכן, כל בני העולם שנמצאים בו, גם אם יהיה להם כל טוב שבעולם, עדיין חייהם הם גוש של ‘יגון ואנחה’, משום שאינו מחובר למקור החיים. ורק כאשר זוכים לחיות באמונה, ולחבר את העולם ואת החיים אל השם יתברך שהוא מקור החיים – זוכים לגלות את השמחה.

ובזה תלוי עיקר החילוק בין גלות לגאולה. בית המקדש היה נקרא ‘משוש כל הארץ’, כי הוא זה שגילה את מקור החיים בעולם, ולכן ממנו נמשך שמחה לכל העולם. וכן יהיה לעתיד, כשיתגלה השם יתברך בעולם – יהיה שמחה גדולה בעולם, וכפי המתואר בכל הפסוקים על הגאולה שכולם עוסקים בלשונות של שמחה מופלגת. לעומת זאת, כהיום שאנו בגלות ואין לנו בית המקדש – השמחה נעלמת ונסתרת, והעצבות שולטת. וזהו גלות השכינה, שנפרדת ממקור חיותה – רחוקה שחורה וקודרת.

כתוצאה מהעצבות, שהוא ניתוק ממקור החיים – נשלט האדם בידי הקליפות וההסתרה, ונופל לחטאים ועוונות, ונכנס לשליטת הדינים, הנסיונות והצרות, שהם כולם ‘סטרא דמותא’ רחמנא ליצלן.

להפוך היגון ואנחה – לשמחה

עיקר תפקידנו הוא לצאת מעצבות – שהיא גלות ומוות, לשמחה – שהיא גאולה וחיים. ולשם כך, אנו עוסקים בתורת השם ומצוותיו, כדי לגלות את מקור החיים ובכך לעורר את השמחה. ובזמנים מיוחדים כמו שבתות וימים טובים, שבהם מתגלה יותר האמונה, או בזמנים של נסים וישועות או התגלות של ‘חיים’ – מתגלה שמחה גדולה.

אמנם בכך לא די, ואין זו שמחה שלמה – כי באותו זמן של השמחה, יש הרבה חלקים באדם, שמנותקים ממנה ועדיין ‘מתים’. ובאותם חלקים שולט עדיין הגלות, וכל עוד הם קיימים – עדיין יש באדם שליטת הקליפות וההסתרה. ולכן, צריך להכניס את אותם החלקים לתוך השמחה, ולהחיות אותם, ובזה מתבטלים לגמרי הקליפות וההסתרה.

ולכן, הקדושה אינה יכולה להיות על ידי ‘פרישות’, אלא דווקא על ידי ‘יחוד’. כלומר, אם האדם רוצה להתקדש, ולשם כך הוא רוצה לפרוש לגמרי מהעולם – הוא לא יצליח בכך. כי בכך הוא אמנם מתחבר יותר למקור החיים, אבל משאיר את כל העולם מנותק. ולכן, הוא אמנם שמח – אבל משאיר קיים את כל היגון ואנחה. וכשהם קיימים – הם שולטים.

ולכן, התכלית של המשכן ובית המקדש, הוא לגלות שכינתו יתברך דווקא בתוך העולם הזה, וכל עבודת בית המקדש הוא בדברים של העולם הזה – בהמות וסולת ונסכים, שמחברים אותם אל מקור החיים, והופכים אותם להיות חלק מהשמחה, ובזה מתייחדת השכינה במקורה, ונעשה שמחה שלמה בעולם.

קטורת ישמח לב

ועיקר עבודה זו נעשתה על ידי הקטורת, שעליה נאמר בזוהר הקדוש שהיא שוברת את כל הקליפות ומבטלת את כל הדינים, ואין עבודה למעלה ממנה. ואם היו בני אדם יודעים מעלת הקטורת היו מנשקים כל תיבה ממנה. ה’קטורת’ הוא מלשון קשר, והוא הכח שמקשר אפילו את מעט החיות שנמצא ‘בתוך’ הקליפות – אל הקדושה.

וביאור העניין בקצרה: לכאורה כל ההגדרה הזאת, שהעולם הזה הוא ‘יגון ואנחה’ – הוא ההיפך מהמציאות, כי אדרבה, העולם הוא מקום צבעוני, מלא טעם מראה וריח, ומלא הנאות וחוויות. אך הביאור הוא, שהקליפות והיצר הרע אין להם כח משלהם, ואינם יכולים ‘לברוא’ או ‘לתת’ משהו – אלא רק יש בהם ‘כח המדמה’, דהיינו, לקחת את מה שכבר קיים בעולם, ולדמות כאילו הוא משלהם.

והיינו, שהבעל דבר יש בכוחו וברשותו, לדמות כאילו יש בחירה בין ‘האמת והנכון’ לבין ‘הנעים והטעים’. וכביכול אומר: אם רצונך לבחור בחיי אמת, ניחא, אך שם הכל שחור-לבן. אם רצונך בצבעים ובטעמים, בהכרח עליך לוותר על האמת. אך באמת, כל הצבע, הטעם המראה והריח – אין מקורם אלא בחיות אלוקית, והם נמצאים רק בצד האמת.

ואת זה מגלה הקטורת. בחז”ל מבואר שהעיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, וכלה שבירושלים לא הייתה צריכה להתבשם מחמת ריח הקטורת. והנה, עומד אדם ומתלבט בין הקדושה לבין ההנאה, והנה עולה באפו הנאה נפלאה כזאת, והוא מגלה שהיא בעצמה מגיעה מהקדושה… אין לך ‘בירור’ גדול מזה, שמברר את החיות שבין הקליפות, ומגלה שכל החיות הזאת הוא רק משום שהוא מחובר למקור החיים.

ולכן, יש בקטורת י”א סממנים, ולא עשרה. ואחת מהם היא ‘חלבנה’ שאין בה ריח טוב אלא ריח רע. כי הקדושה היא ‘עשרה’, והקליפות הם ‘מותרות’ שאינן נצרכות אלא נדבקות, כמו השערות, הציפורניים ושאר המותרות שבגוף, שאינם מועילים כלום וצריך להיפרד מהם. אלא שקשה להיפרד מהם מחמת שנדמה שיש בהם ‘משהו’, אך הקטורת מגלה שהסממן הי”א אינו אלא ‘חלבנה’ שאין בה אלא ריח רע, וממילא אפשר להיפרד ממנה.

על הקטורת נאמר ‘קטורת ישמח לב’, כי היא מחברת את כל המקומות הרחוקים והמנותקים אל מקור החיים, ובזה מתגלה שלימות השמחה.

ביאור הפרשה

חטא העגל היה ‘עבודה זרה’, שבזה ניתקו את עצמם ואת העולם ממקור החיים, ובטלו את השמחה הגדולה של קבלת התורה. התיקון לזה היה המשכן, ויום התיקון היה יום השמיני שבו הוקם המשכן ובו הוקרבו הקרבנות שהם תיקון על העגל, ואז היה שמחה גדולה בכל העולמות.

אמנם, נדב ואביהו – שבחרו בפרישות ולא רצו לישא נשים, ניתקו בין השמחה לבין היגון ואנחה, והשאירו את היגון ואנחה בשליטה. ולכן, לא היה בכוחם להקריב את הקטורת, ואדרבה, לא רק שלא ‘קשרו’ בזה את המלכות-השכינה למקורה, אלא הפרידו אותה ועשו אותה ‘זרה’. ואז, שלטה בהם העצבות שהיא המוות, ודווקא היום השמיני שהוא יום השמחה נעשה עבורם ‘ויהי’ שהוא צער.

ולא רק שלא היה בזה ערבוב השמחה, אלא אדרבה – בזה הבינו כולם גודל נחיצות השמחה, ושצריך ואפשר להפוך כל יגון ואנחה לשמחה. וזה בעצמו היה שלימות השמחה, ולכן נצטוו אהרן ובניו שלא להתאבל כלל. והוזהרו מיד על שתיית יין, כי היין הוא זה שמנתק את האדם מהעולם, ונוטל ממנו הכח לחבר את היגון ואנחה אל השמחה.

ומיד לאחר מכן, באה פרשת האכילה. כי כעת מובן גודל העבודה שיש בעניין האכילה, וכמה נפקא מינה שיש בין אכילה של כשרות, שמבטל את היגון ואנחה והופכו לשמחה, לאכילה שאינה של כשרות. ולא כפי הנראה, שאם כבר אוכלים – מה זה משנה מה אוכלים…

* * *

ובכל זה יש עוד הרבה להאריך ולהרחיב, בפרט לעובדא ולמעשה. וכן יש לבאר בזה עניין פרה אדומה. וכן עניין החמץ והמצה, ויציאת מצרים, אך אין כאן מקום, ותן לחכם ויחכם עוד.