בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 52
שמחה זה לא צחוק.
אבל לפעמים, או הרבה פעמים – אי אפשר להגיע לשמחה בלי צחוק.
***
הקניין העשרים-ואחד מקנייני התורה – הוא 'במיעוט שחוק'.
יש הבדל מהותי בין 'שמחה' לבין 'צחוק'. שמחה הוא 'סיפוק' ומילוי פנימי, וצחוק מבטא 'ריקנות' פנימית. דבר והיפוכו.
אם משום שבאמת ריק מבפנים, וזה מתבטא החוצה על ידי הצחוק. וכפי שניתן להבחין בקלות, אצל נערים שמתמודדם עם ריקנות נוראה, שהצחוק הוא אורח קבוע אצלם, והוא גם צועק את הריקנות והאומללות שלהם. אם משום שהצחוק גורם לריקנות, גם אצל אנשים שאינם כאלו, וכמו שאמרו חז"ל 'שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה' (אבות פ"ג).
ולכן, בוודאי עלינו לאמץ בחום את השמחה, ובאותה מדה – להתרחק ולהרחיק מאתנו את השחוק. אם אין אנו חפצים בריקנות ובאומללות. וזה הפירוש הפשוט 'במיעוט שחוק' – למעט בשחוק.
***
ועם זאת, גם בזה יש להשתמש עם הפירוש ההפוך, ולומר שאנו בכל זאת זקוקים למעט צחוק. וכמו שאמר רבינו מוהר"ן מברסלב שאי אפשר לבוא לשמחה, אלא על ידי ענניני מילי דשטותא ועניינים של שחוק.
וכמובא בגמרא (שבת ל.) על רבה שקודם הלימוד היה אומר מילי דבדיחותא, ואז החל את השיעור באימה ויראה. וכן מובא בזוהר (פרשת תזריע) על רב המנונא, שהיה מסדר בפני תלמידיו 'פרקים' של מילי דשטותא.
הסיבה הפשוטה לכך היא, שאמנם השחוק איננו שמחה [ואף ההיפך ממנו], אבל הוא בהחלט יכול לשמש 'מפתח' עבור השמחה. כי השחוק מטבעו 'משחרר' – משחרר את השרירים, משחרר את הגוף, ובעיקר – משחרר את הנפש.
כלומר, דווקא משום שהוא 'מרוקן' – שהיא בעצם תכונה שלילית, יש בו גם פן חיובי. כי כמו שהוא מרוקן את כל הרצינות הטובה, הוא גם מרוקן את כל הרצינות הפסלה, של הכבדות והעצבות. ואז, ברגע של השחרור, יכולים להתיישב על ההגה ולהתחיל לנוסע באמת.
***
בפנימיות, יש בזה סוד.
כמו שמבאר רבי נתן. השמחה נמצאת בגלות. את מי אתה רואה שמח? את הגוים, את החילונים, את המופקרים. זאת אמנם שמחה מדומה, אבל זה מה שרואים היום. אצל אנשים אמתיים – קשה למצוא שמחה. אנחנו בגלות.
אם אתה רוצה לשמוח – אתה כביכול צריך אישור מהבוס, דהיינו מהגלות. והוא לא יתן לך אישור, כי הוא לא רוצה שאתה תשמח, אלא רק החבר'ה 'שלו'. ולכן, אתה צריך לעשות לו 'תרגיל' – אתה מתחיל עם שחוק, ואז הוא מזהה אותך כאחד 'משלו', ומוכן להעניק לך מנה של שמחה, ואז – אתה 'גנוב' את זה, ושמח באמת עם הקדושה.
בקיצור: חייבים 'מנה' יומית – מעט ולפעמים מעט יותר – של שחוק ומילי דשטותא, כדי שנוכל לשמוח באמת.
נ.ב. בספר 'שיח שפרי קודש' מובא שלשה תנאים למילי דשטותא: א. לא לכוון לכבוד עצמו. ב. לא 'על חשבון' מישהו אחר. ג. לא ניבול פה חלילה.