פוסטים

מה עושים בחודש תמוז? חוץ מלהמתין ל’בין המצרים’…

אם נדע את התשובה, אולי נוכל למנוע את בין המצרים!

***

בחודש תמוז מתחילה אווירה של ‘סוף שנה’, והיא אכן כזאת: התקופה הרביעית והאחרונה מבין תקופות השנה; תשרי, טבת, ניסן ותמוז.

חודש תמוז, ובכלל תקופת תמוז – אינו נושא בתוכו איזה חג או יום חגיגי כלשהו, אלא ‘סתם’ חודש כזה ו’סתם’ תקופה כזו.

בכלל, חודש תמוז כבר מתחילתו, נתפס כמשהו שקשור ל’בין המצרים’. וכבר מתחילת החודש, הפנים מופנות קדימה לשם, עם חשק או בלי, אבל כהתניה ברור: אמרת תמוז, אמרת בין המצרים…

***

אז קודם כל לעובדות:

רובו של החודש, אינו ‘בין המצרים’. אותו רוב, לא רק שאינו חלק מבין המצרים, אלא ההיפך הגמור. ולשם כך כמה מילים.

אחר קבלת התורה, עלה משה למרום לארבעים יום, להביא את הלוחות. אילו היינו זוכים, הארבעים יום הללו היו מסתיימים בחג, שחל בי”ז תמוז, והחג הזה היה נמשך לאורך כל ימות בין המצרים עד לתשעה באב.

נמצא אם כן, שרוב החודש שייך בכלל למחלקה הזאת של קבלת התורה, ולכן תמוז ר”ת ‘זמן מתן תורתינו’ (ליקו”מ ריז). ולא רק שאינו חלק מבין המצרים, אלא הוא זה שיכול למנוע אותם, ולהפוך אותם לחג.

***

אז מה כן?

תקופת תמוז היא אכן האחרונה מבין תקופות השנה, ומשמשת כ’שורה תחתונה’ שלהם.

חודש אלול, שהוא החודש האחרון ממש, הוא זמן של תשובה. אבל לא רק, כל התקופה היא חלק מהסיפור, ולכן היא כנגד ‘דגל מחנה ראובן’ שעליו נאמר אתה פתחת בתשובה תחילה. וזה מרומז בשמות החודשים: תמוז, אב, אלול, כידוע.

אז נכון, המילה ‘תשובה’ מעוררת אצלנו קונוטציה שלילית, לא פחות מ’בין המצרים’. וזה אולי הונאת המאה של היצר הרע, שלקח את הדברים הכי שימושיים ומעשיים, והפך אותך למשהו מדכא. ודווקא כעת, הוא הזמן לשנות את הצליל.

תשובה היא תנועה של פרסה, שאומרת: תכל’ס, בשביל מה אני מבזבז את החיים על כמויות של ריחוק, ומה יש לי מזה. עדיף כבר להיות קרוב. אותו מחיר. וזה אגב גם בין המצרים, אבל לא נעסוק בזה כרגע, כי עדיין ניתן למנוע את זה…

לאחר שלשה תקופות גדושות של ימים חגיגיים ומאירים; תקופת תשרי – ראש השנה, יום כיפור, וסוכות. תקופת טבת – חנוכה ופורים. תקופת ניסן – פסח, ספירת העומר ושבועות; כעת הוא הזמן להפוך את הסיפור הזה ל’מזומן’, ופשוט לחיות עם זה. איך? א. לראות כמה החיים דפוקים ומשעממים כשהם בתדר של ריחוק. ב. להיזכר שהיו ימים טובים, בהם היה תדר אחר. ואם כך, למה לא להפוך את זה לשגרה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 98

כמה אתה משלם על האויר שאתה נושם?

והאם בכלל דאגת פעם לשלם על החיים שלך?

***

יש ברז של חיים – קוראים לזה תורה.

על התורה נאמר ‘כי הוא חייך ואורך ימיך’. כלומר, הצינור שדרכו זורמים החיים לעולם – הוא התורה. כשמתחברים לצינור הזה, מקבלים חיים. ‘חיים’ זה לא רק לא למות, אלא כל החיות והחיוניות, וכל הצבע והטעם של החיים – נקראים ‘חיים’, וכל אלו נמשכים מהתורה.

וזו לא סיסמא, אלא מציאות. מציאות טבע כמו כל מציאות אחרת שאנחנו מכירים. כמו שחום מגיע מאש, ולחות מגיע ממים, כשם שכשדופקים את הראש בקיר זה כואב, וכשחותכים את האצבע יוצא דם – כך בדיוק ואף יותר יש ‘מציאות’ שהחיים מגיע מהתורה, ורק מהתורה.

‘תורה’ זה לא רק לימוד תורה, אלא גם קיום התורה. כשמקיימים את המצוות – גם כן מתחברים לאותו צינור, ושואבים ממנו חיים. אבל שוב, אין בזה חכמות – צריך תורה או מצוות כדי לחיות. בלי זה – אין חיים. ולא בתור עונש, אלא בתור מציאות.

***

אבל מה לעשות שזה בלתי אפשרי?

אדם לא יכול כל הזמן להיות דבוק בתורה. והוא זקוק גם לזמנים של מנוחה, שבהם הוא לא יכול להיות דבוק בתורה. ויש זמנים ומקומות שבהם ‘אסור’ להיות דבוק בתורה. ואם כן, באותם זמנים או מקומות – מאיזה צינור נקבל חיים.

ובעצם, רוב העולם – שהם גוים או רשעים – ואין להם שום קשר לתורה, איך הם חיים? אז אמנם החיים שלהם רחוקים מלהיקרא ‘חיים’, אבל גם המינימום הזה לא היה אמור להיות. כי אם אין תורה אין חיים.

התשובה היא שיש ‘אוצר מתנת חינם’, שהוא משמש כצינור חירום – למי שאינו דבוק בתורה, או לזמנים ומקומות שבהם אי אפשר ו/או אסור להיות דבוק בתורה. ואז, באותו רגע מתחברים לצינור הזה, ומקבלים חיים ‘בחינם’.

[כמובן שהאוצר הזה לא פתוח לשימוש… אבל כיון שגם הצדיקים הגדולים ביותר, זקוקים להשתמש בו, באותם זמנים ומקומות שאינם יכולים להידבק בתורה, אז הוא נפתח עבורם, וכשהוא כבר נפתח – הם דוחפים החוצה כמויות גדולות שיש בהם כדי להחיות את כל העולם. ויש כמובן מה להרחיב בזה, לא במסגרת זו].

***

יש בזה משהו מרגיע.

בוודאי שמוטל עלינו, ואנחנו גם רוצים – להיות מחוברים אל הברז שהוא ‘לכתחילה’, הברז של התורה. אבל אם זו האופציה היחידה – זו חוויה מלחיצה, ופחות מאפשרת תענוג. הידיעה שיש עוד ברז חירום, גורמת לרוגע וחירות, ומאפשרת עוד יותר ליהנות גם מהצינור של התורה.

זו היא החוויה של בין הזמנים. זהו זמן שבו נזקקים הרבה יותר לאותו ‘צינור חירום’. ואם כבר, אז תתחבר לזה, ותחווה את זה כראוי. שב רגל על רגל, ותנשום עמוק מלא ראותיך את התחושה הזאת שם ‘חיים בחינם’. תיהנה מהידיעה שהקב”ה רוצה להחיות אותך בלי שום תמורה, סתם כך, כי הוא רוצה שתחיה. ואז, גם הדף גמרא של ‘בין הזמנים’ הוא בטעם אחר.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 97

היית פעם לבד עם ה’?

אם לא – אז ‘בין הזמנים’ זה הזדמנות.

***

‘בין הזמנים’ נושא בחובו – הן הזדמנות לעלייה, והן הזדמנות ללמוד איך להתמודד עם ירידה. ובמאמרים הבאים נתייחס לכמה מהסוג הראשון וכמה מהסוג השני. הראשון יתייחס כמובן לפן של העלייה.

***

החיים שלנו הם תמיד בתוך סביבה, ציבור וקהילה. לכל אחד יש את החברים שלו, את בית הכנסת שבו הוא מתפלל, הכולל או מקום העבודה, והמוסדות המסוימים שלשם הוא שולח את ילדיו. ומהר מאד הוא יכול להגדיר את ה’זהות’ שלו ככזאת.

בכל טופס בו אנו מתבקשים למלאות פרטים אישי, יתווספו כמעט אוטומטי: לאיזה קהילה אתה משתייך, מי הרב שלך, וכיוצא בזה. ומבלי משים אנו מתרגלים להגדיר את עצמנו כך. מי אתה? אני מקהילה פלונית, אני ליטאי, חסיד, אשכנזי, ספרדי, סגור, פתוח, ועוד שלל כינויים.

וזה חשוב מאד, בגשמיות וברוחניות. אדם מטבעו – לא יכול לחיות לבד. רק משוגעים יכולים לחיות לבד, אדם נורמלי מוכרח חברה מסביבו, והוא גם מרגיש צורך להיות ‘חלק’ ממשהו מוגדר. גם מבחינה רוחנית זה מאד חשוב וקריטי, כי זה בונה מסגרת של הגנה, ששומרת עליו גם בזמני חולשה שלא לסטות יותר מדי [ויש מה להרחיב בזה, אי”ה בהזדמנות].

***

אבל האם זה באמת מה שאנחנו?

גוי – כן. הוא חייב להיות אמריקאי, הודי או סיני. כי זה כל מה שיש לו להציג, ואם את זה אין לו – אז הוא סתם ‘מהגר’ שאינו שווה גרוש, וכולם מחפשים להתפטר ממנו. גוי הוא רק חלק מקבוצה.

אבל יהודי, גם אם הוא יחיד בעולם – הוא שווה הרבה. כי הוא לא ‘חלק מקבוצה’ אלא ‘חלק ה’ עמו’. ובאמת, כל יהודי הוא יחיד בעולם, ואין שני יהודים אותו דבר. כל אחד הוא לגמרי יחיד ומיוחד, ושונה מכל שאר היהודים, שקיימים בעולם, ושהיו או יהיו קיימים בהיסטוריה. מעולם לא היה יהודי כמוך, אין, וגם לא יהיה.

זה חייב להיות נקודת בסיס שמלווה יהודי במשך חייו, בכל יום ובכל פרט. אבל אין לנו כמעט הזדמנויות לחוות את זה. כי תמיד ‘צריכים אותך לעשירי’, ואתה בסך הכל ‘אחד מתוך’ – שכן אחד מתוך בניין, חבר אחד מתוך קהילה, או אפילו רב אחד מתוך הרבה רבנים…

***

אז הנה הזדמנות. 

בבין הזמנים אתה לבד. לפעמים ממש לבד – באיזה אתר (פיזי, לא וירטואלי…) או מסלול נידח. וגם אם לא, אתה נמצא בסביבה לא מוכרת. כי אפילו אם בחרת להישאר בבית, ואשריך, אבל הסביבה שלך לא בחרה בכך, והנוף האנושי בסביבה משתנה ומורכב מהרבה פרצופים חדשים, שאתה לא מכיר אותם והם לא מכירים אותך. אז אתה לבד.

וכשאתה לבד – זה הזמן לחוות את המיוחדות שלך. כעת רק אתה כאן, אתה והשם יתברך. תן לו להרגיש אותך, אותך בעצמך. ואל תוותר גם על ההזדמנות להרגיש אותו, אותו בעצמו. זה יכול להיות רגע מכונן, שתגלה על עצמך ועליו דברים שלא ידעת. ואז, גם כשתחזור אל הסביבה המוכרת, תמשיך לשמור על טריטוריה פרטית גם כן.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 95

מי המציא את בין הזמנים?

ולשם מה הוא נועד? האם זה חובה? וכמה צריך כדי לצאת ידי חובה?

***

מצטער לאכזב. אין לי תשובה לשאלות הללו.

לא ברור מתי והיכן זה נוצר, אבל כפי הנראה מדובר במשהו קדום. כי אם המרש”א (במסכת שבת), והשל”ה כותבים על זה – כנראה שזה כבר היה בזמנם, ואפילו קודם לכן. אז מדובר במשהו עם זקן לבן.

האם זה טוב? המהרש”א כותב על זה בכאב, והשל”ה כותב ‘שם בין הזמנים יהא נעקר ונשרש מן העולם, לא ייזכר ולא ייפקד’. ובכל אופן, המציאות הזאת קיימת. כך, שהנושא אם זה טוב או לא, הוא מיותר, כי זה לא תלוי בנו.

גם אם נחליט להתעלם מזה, ולהמשיך סדרים כרגיל, ואשרי מי שעושה כן – זה לא משנה את המציאות שיש ‘בין הזמנים’. אין לך ישיבה, ואין כולל, והרחובות מלאים בכל אלו שכן נוהגים ‘בין הזמנים’. אז זה קיים במציאות – ברחוב, בבית כנסת, ובאויר.

***

אז אחרי שזה מציאות, לא נותר לנו אלא להבין מה המציאות הזאת אומרת, ומה המשמעות הפנימית שיש לה, אם יש, וכנראה שיש. ואם יש – אז גם מי שלא נוהג בין הזמנים, ואשרי חלקו, יכול להתחבר למשמעות הפנימית של המושג.

האמת ש’בין הזמנים’ – הוא מושג שקיים בחייו של כל אחד, נרצה או לא. ולאו דווקא בתאריך מסוים, אלא כל השנה וגם כל יום.

החיים שלנו, מורכבים מ’זמנים’ וממה שביניהם. ה’זמנים’ הם התכניות הרשמיות – זמן תפילה, זמן לימוד, וזמן לקיום מצוות. אבל בין ‘הזמנים’ הללו – יש הרבה זמן ‘ביניים’. אם זה ההפסקות שבין הדברים, בין התפילה ללימוד, ובין לימוד אחד ללימוד השני, ובין הלימוד לקיום המצוות, וכולי.

ואם זה ההפסקות ש’בתוך’ הדברים, שלא תמיד תלויים בנו, ובדרך כלל ‘לא’ תלויים בנו. אף אחד לא בוחר מתי הוא יצטרך לנקות את הגוף, או מתי הוא לא ירגיש טוב, הוא או מישהו מבני משפחתו. ועוד דברים שמכריחים להפסיק באמצע הסדרים ו/או התכניות.

***

כל ההפסקות הללו, ודווקא משום שהם אינם תלויים בנו – מכריחים אותנו למסקנא שיש להם מטרה, אחרת הם לא היו מופיעים בחיינו, ועוד בתדירות שכזאת. אם לא היה עניין שיהיו ‘הפסקות’ – אז היינו יכולים ללמוד כל החיים בלי להפסיק. על כל פנים למי שחפץ בכך. וזה הרי לא כך.

מה היא אם כן המטרה של ההפסקות הללו, ושל ‘בין הזמנים’ שממלא את החיים שלנו. את התשובה לכך נשתדל להגיש במאמרים הבאים, כעשר במספר, שכל אחד מהם יעסוק בזווית נוספת וייחודית שיש ל’בין הזמנים’ – הרשמי והבלתי רשמי.

ומתוך הדברים נלמד בעז”ה כיצד דווקא במצבים הללו – טמונים יסודות גדולים וחשובים מאד בעבודת ה’, שלא היינו מגיעים אליהם, לולא מצבי ה’ביניים’ הללו.