פוסטים

פרשת ואתחנן הוא הפרשה השנית שבסדר דברים. סדר זה נקרא ‘משנה תורה’, כי הוא חזרה על כל התורה. הסדר הזה נאמר על ידי משה רבינו קודם הסתלקותו, והוא מורכב מתורה שבכתב ותורה שבעל פה; מצד אחד הוא חלק מ’תורה שבכתב’ ומצד שני נאמר על ידי משה רבינו שזה בחינת ‘תורה שבעל פה’.

בסדר זה, משה רבינו מלמד אותנו את היסודות ש’מאחורי’ התורה, את ה’קודים’ שהם הבסיס של התורה, ואת ‘הסודות’ מהחדר הפנימי שעל ידם יכולים לזכות לקיים את התורה, ולזכות אל התכלית שהתורה צריך להביא אותנו.

בפרשת דברים גילה משה את סוד התוכחה, וכפי שהתבאר במאמר הקודם. ובפרשה זו, פרשת ואתחנן הוא מגלה את סוד התפילה – איך צריך להתפלל, ומה צריך לזכות על ידי התפילה, האם התפילה פועלת תמיד, ובאיזה אופן. וכפי שיתבאר להלן במאמר זה בעז”ה.

***

בתחילת הפרשה, משה רבינו מספר על הרצון החזק שלו להיכנס לארץ ישראל, ועל גודל התפילות שהתפלל בשביל כך. וסוף דבר הוא שתפילתו לא התקבלה והוא לא נכנס לארץ ישראל, אלא יהושע תלמידו ועם ישראל. וצריך להבין מדוע נכתב כל זה בפרשת ואתחנן, ולא כהמשך לפרשת דברים. וגם מה רצה לספר להם בזה, האם בא להחליש דעתם ולהראות להם שהתפילות אינם מתקבלות ח”ו. אלא בוודאי בא ללמד להם יסוד נחוץ מאד, שהוא הקדמה לקבלת התורה ולכל המצוות – שמתחיל בפרשה זו ובפרשיות שאחריו, וכדלהלן.

הקושיות

א. בפסוק הראשון: א. ‘ואתחנן אל ה” – מהו הלשון הזה, ומדוע דווקא בלשון הזה. ב. ‘בעת ההיא’ – על איזה עת הכוונה, ומדוע דווקא באותה עת. ג. ‘לאמר’ – לכאורה אינו שייך לכאן. כי מי צריך ‘לאמר’ ולמי.

ב. בפסוק השני: א. ‘אדני אלהים’ – מהו הלשון הזה בדווקא. ב. ‘אתה החילות להראות את עבדך’ – מה כוונתו לומר בזה.

ג. ‘אעברה נא ואראה את הארץ הטוב’ – מדוע חפץ כל כך להיכנס לארץ ישראל, ומדוע נקט הלשון ‘ראיה’.

ד. ‘ויתעבר ה’ בי למענכם ולא שמע אלי’, לכאורה די בזה, ומדוע ממשיך ואומר ‘רב לך אל תוסף דבר אלי עוד’.

ה. ‘עלה ראש הפסגה’ – האם זה שייך לתפילתו, ואם כן, האם תפילתו התקבלה.

ו. ‘וצו את יהושע וגו’ כי הוא יעבור’ – מפני מה בכל פעם שמזכיר שמשה לא ייכנס לארץ ישראל, מזכיר את יהושע שהוא כן ייכנס.

ז. עיקר השאלה הוא – מה התכלית שמספר להם כל זה. בשלמא כל מה שסיפר להם עד כה, היה נוגע אליהם, אבל כאן הוא מספר על עצמו, ואיזה נפקא מינה יש בזה עבורם.

ביאור הפשט

א. ואתחנן: הוא מלשון תחנונים ומתנת חינם (רש”י, רמב”ן ואור החיים), לרש”י – משום שהצדיקים אינם מבקשים בזכות עצמם אלא במתנת חינם. הרמב”ן – מבאר על פי דרך האמת. והאור החיים מבאר – שזאת צורת התפילה הראויה לכל אחד וכדלהלן.

ב. בעת ההיא: לרש”י – כשכבש ארץ סיחון ועוג. כי קודם לכן סבר שהוא גזר דין עם שבועה, ולא יועיל תפילה. אבל כעת סבר שהותרה השבועה ואם כן אינו אלא גזר דין בלי שבועה ויועיל תפילה. להרמב”ן – בעת שנגזרה הגזירה. ולהאור החיים – בכל עת שהיה נדמה לו עת רצון, התפלל על זה. הן בשעת הגזירה, הן לאחר מכן, והן כשכבש סיחון ועוג.

ג. לאמר: רש”י מבאר שביקש מהשם יתברך שיאמר לו אם הוא מקבל בקשתו. וצריך להבין מפני מה דווקא כאן ביקש זאת. והאור החיים מבאר – שאמנם התפלל על עצמו, אבל התכוון על ידי זה להמשיך עוד ‘לאמר’ ולהתפלל על כל ישראל, שייכנסו לארץ ישראל.

ד. ‘אדנ-י אלוקים’: רש”י פירש ‘רחום בדין’, והרמב”ן פירש ‘אדון ברחמים’. והאור החיים מפרש שרש”י אינו נחלק על הרמב”ן, ופירש רק את השם ‘אלוקים’ שנכתב ‘הויה’ ונקרא ‘אלוקים’ – ועל זה פירש שהוא ‘רחום בדין’, ולא התייחס לתיבת ‘אדני’. ומבאר, ששם ‘הויה’ הזכיר על עצמו, ושם ‘אלוקים’ הזכיר על עם ישראל.

ה. אתה החילות: בפשטות יש בזה הדרכה איך להתפלל, דהיינו להתחיל בשבח ואחר כך לבקש צרכיו (ברכות לב.). והאור החיים הקדוש מבאר, שלימד אותם בזאת ארבע יסודות באופן התפילה: שצריך להתפלל בלשון תחנונים, להתפלל למקור הרחמים, להתפלל בעת רצון, ולפרט בקשתו כראוי. וכל זה מרומז בפסוקים אלו. ומבאר עוד שבלשון ‘החילות’ מרומז שלשה עניינים: לשון תפילה, לשון תחילה, ולשון הפרת נדר.

ו. אעברה נא ואראה: בפסוק זה מבואר גודל הרצון של משה להיכנס לארץ ישראל, ובאור החיים הקדוש מבאר שהסכים להיכנס אפילו כאחד מבני ישראל ולא כמנהיג, ושלא הוא יבנה את בית המקדש, אלא רק ‘יראה’. וצריך להבין מה גודל העניין, וכמו שאמרו חז”ל ‘וכי לאכול מפריה הוא צריך’ [וענו על כך, שרצה לקיים המצוות התלויות בארץ. אמנם במקום אחר מבואר שביקש מהיכנס אפילו כציפור, ואם כן לא יוכל לקיים המצוות].

ז. ויתעבר ה’: רש”י מבאר ‘למענכם’ בגללכם. וצריך להבין מדוע נקט הלשון ‘למענכם’ שנשמע להיפך. ‘רב לך’ פירש רש”י בשני אופנים, הראשון – לשון ‘די’, שביקש ממנו שלא ירבה להתפלל עוד. והשני מלשון ‘רבנות וגדולה’, שאמר לו ‘הרבה מזה שמור לך’. והם לכאורה שתי פירושים הפוכים. ובאור החיים הקדוש ביאר כל הפסוק בדרך כפילות – שיש בזה תשובה על שתי הדברים שביקש; על עצמו ועל עם ישראל.

ח. עלה ראש הפסגה: רש”י מבאר שחלק מתפילתו התקבלה, ואמנם לא נכנס לארץ ישראל אבל קיבל רשות לראות אותה. ובאור החיים הוסיף שיש כאן נס, שיוכל לראות כל מה שביקש לראות – אפילו ירושלים והר המוריה, שאי אפשר לראות אותם בדרך הטבע משם.

ט. וצו את יהושע: בפשטות יש כאן הבטחה, שאמנם משה לא ייכנס אבל יהושע בוודאי ייכנס, כדי שלא יחששו ישראל שיארע לו כפי שארע למשה. ועוד לאלוה מילין.

י. המטרה: בפשטות הוא דברי תוכחה, שבגללם לא התקבלה תפילתו ואינו נכנס לארץ ישראל, כמבואר בדברי רש”י והרמב”ן. והרמב”ן מבאר עוד, שבא לבאר מה שאמר להם בסוף הפרשה הקודם ‘ואת יהושע ציוויתי’, ועל זה ממשיך ואומר מדוע צריך לצוות את יהושע, כי הוא בעצמו אינו יכול להיכנס. ולפי שני הפירושים צריך להבין מדוע נכתב כאן ולא בפרשת דברים.

ביאור הפנימיות

במעשה זה רצה משה רבינו לבאר להם כמה יסודות. הראשון – הוא מעלת ארץ ישראל, וכמה הוא משתוקק אליה. השני – צורת התפילה, איך עושים אותה כראוי. והשלישי, והוא העיקר – מה קורה כשהתפילה אינה מתקבלת, וכפי שיתבאר (על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן סימן ז, צט, קנה, ועוד).

א. גילוי האמונה

האמונה הוא דבר מאד חלש ושברירי. כי היא נדרשת במקומות ובזמנים שבהם לא רואים, לא מבינים ולא מרגישים. כשאדם רואה את האמת בעיניו – אין זה אמונה אלא דעת. וכן שהוא מבין או מרגיש את מציאות ה’ ואת נוכחותו בעולם. האמונה, היא במקום שאין אחד מכל אלו.

וזה התכלית של בריאת העולם. נקודת התמצית של התכלית היא האמונה, וכל שאר הדברים שיש בעולם – שכל, הבנות, ידיעות, והרגשות, הכל הוא רק כדי להביא לאמונה. ובאמת אי אפשר להגיע לזה אלא על ידי הצדיקים, שהם מחברים שמים וארץ, ומאירים כאן בארץ את מה שהם משיגים בשמים.

זהו אם כן, התפקיד של משה רבינו – הוא הוציא אותנו ממצרים, נתן לנו את התורה, פעל עבורנו מן באר וענן, והכל בשביל תכלית אחת: להאיר בנו את אור האמונה. והתכלית הזה מתמלא אך ורק בארץ ישראל, כי שם הוא המקום שבו מתחברים ה’ארץ’ עם ‘ישראל’, תכלית הגשמיות וההסתרה, עם נקודת האמת והאמונה.

כי ארץ ישראל הוא מקום גשמי לכאורה, שצריך לחרוש ולזרוע בו, ולעשות כל הל”ט מלאכות – ולא כמו במדבר שהכל היה מן המוכן. ומצד שני, אין שום אפשרות להתקיים בו בדרך הטבע, כי הגשמים אינם יכולים לרדת בארץ ישראל בשום אופן, ובלי גשמים אין חיים.

ולכן, אי אפשר להתקיים בארץ ישראל אלא על ידי אמונה, ועל ידי אמונה מתגלה שעיקר ההשגחה הוא בארץ ישראל, כמו שכתוב ‘תמיד עיני ה’ אלוקיך בה’, ועיקר השפע מגיע דווקא לארץ ישראל, וכל העולם אינו שותה אלא מהתמצית של ארץ ישראל. ולכן, רצה משה כל כך להיכנס לארץ ישראל – ששם הוא התכלית שאליו הוא מכוון בכל חייו ותפקידו.

ב. צורת התפילה

כיון שהתכלית של ארץ ישראל הוא האמונה – האופן לזכות לזה הוא על ידי תפילה. התפילה היא הכלי העיקרי של האמונה, כי בפעולת התפילה – מתגלה שאנו מאמינים שיש מחדש, שמנהיג את העולם כרצונו. ואם אנו צריכים איזה דבר, אנו פונים רק אליו, כי רק הוא יכול לתת לנו את זה. ועל ידי התפילה, נבנה האמונה כראוי.

והנה בתפילה יש הרבה אופנים, ויש בה עשר לשונות, שכל אחד שייך לזמן אחר. יש זמנים של גדלות, וזמנים של רצון, וכיוצא בזה. אבל מוכרח להיות שהתפילה הוא דבר ששייך לכל אחד ובכל זמן, ולא ייתכן בשום אופן מציאות שיש זמן בו אדם אינו יכול להתפלל.

ולכן, אחד מהלשונות של תפילה הוא ‘ואתחנן’, שהוא מלשון חינם. והלשון הזה הוא התפילה ששייך לכל אחד ובכל עת. כי גם מי שאינו ראוי, ואינו עומד בעת רצון, וגם אינו מצליח לכוון דעתו כראוי – עדיין יכול להתחנן, ולבקש בפשיטות: ריבונו של עולם, לא מגיע לי כלום, ואני גם לא יכול להתפלל כראוי, אבל תן לי במתנת חינם’.

וזה מה שלימד אותנו משה רבינו כאן, שבכל עת צריך להתפלל ויהי מה, כי כיון שמוכרחים את האמונה ואי אפשר בלעדיה, ואת האמונה מוכרחים לבנות על ידי תפילה – מוכרח להיות שבכל עת ומצב יכולים להתפלל. וזאת על ידי ‘ואתחנן’, שעל ידי זה יכול להתפלל ‘בעת ההיא’ דהיינו באותו הרגע והמצב והמקום שעומד בו. כי בכל מצב יכול ‘לאמר’, לפחות לומר את התיבות, גם בלי כוונה ובלי עומק.

ג. תפילה שאינה מתקבלת

וכאן מגיע היסוד השלישי והעיקרי. משה רבינו מספר על גודל מעלת ארץ ישראל, וכמה הוא משתוקק אליה. וגם מספר איך צריך להתפלל, הן לכתחילה – על ידי סדר התפילה הנלמד מפסוקים אלו, והן בדיעבד – בדרך תחנונים, ששייך בכל עת ובכל זמן. ולמרות כל זה, הוא מספר שתפילתו לא התקבלה והוא לא נכנס לארץ ישראל.

וכאן הוא עיקר הנסיון באמונה. כי לכאורה מקובל בידנו שאין תפילה השוה ריקם, וכל תפילה מתקבלת. ובפרט כשאדם מתפלל על דבר רוחני, וכל שכן כשהוא מתפלל על האמונה בעצמה – שאז בוודאי מן הראוי שתפילתו תתקבל ויזכה לאמונה. ואם בכל זאת, התפילה אינה מתקבלת, אם כן מניין יקח כח של אמונה.

אך דווקא כאן מתגלה עומק עומק יסוד האמונה. משה רבינו מספר שעשה כל מה שצריך כדי שתפילתו תתקבל, והתשובה על זה הוא ‘רב לך’. שפירושו, כפי שנאמר לו על קושיא אחרת: ‘שתוק, כך עלה במחשבה’. כלומר, הקושיא שלך נכונה ואי אפשר לענות עליה, רק על ידי שתיקה. כי אין לזה הסבר ב’דיבור’ אלא רק ב’מחשבה’ שבו יכולים לתפוס ‘מרחוק’ שיש דברים עליונים שאינם מובנים.

אכן, אדם מתפלל ורוצה שתפילתו תתקבל. אבל מהלך כזה, הוא מהלך ברור ומוגדר מראש: אני מבקש דבר פלוני ומקבל אותו. יש אבל מהלך יותר עמוק ופנימי, שרוצים להביא אותו על ידי התפילה – לא רק להכיר שיכול לבקש ולקבל, אלא להביא לחיבור עוד יותר פנימי, ובשביל זה לפעמים התפילה דווקא אינה נענית, ויש בזה ציווי לאדם: שתוק. כלומר, עצור כאן, אל תתבלבל ואל תברח, תעמוד כאן, ותדע שיש כאן דברים עצומים שאתה לא מבין.

ד. פעולה גדולה יותר

והנה, תוך כדי שמשה רבינו מצווה ‘רב לך, אל תוסף’, הוא מקבל הוראה ‘עלה ראש הפסגה וראה בעיניך’, כלומר, אמנם תפילתך לא התקבלה, אבל היא כן התקבלה. כי אמנם אינך נכנס לארץ ישראל, אבל אתה עומד לזכות ל’תוכן’ של ארץ ישראל – על ידי הראיה שתראה את ארץ ישראל, ויותר מזה, שבכך תפעל שכל עם ישראל יוכלו לקבל קדושת ארץ ישראל.

ולכן תיכף ומיד ממשיך ואומר ‘וצו את יהושע’, כלומר, מאחר שהתפללת על זה – פעלת שיהושע יוכל להכניס את עם ישראל לשם. כי באמת יהושע לא היה לו את הכח הזה, ובוודאי לא עם ישראל, אלא הכל היה מכוחו של משה, ומכח התפילות האלו שלו. כלומר, מה שנראה לעין כאילו לא התקבל, הוא באמת מה שעמד מאחורי כל מה שכן קרה.

וכל זה רמוז באותם תיבות עצמם ‘רב לך’, שפירושו הפשוט הוא ‘די’, אין על מה לדבר. אבל בפנימיות הכוונה ‘רב לך’ – פעלת הרבה יותר ממה שרצית. רצית לפעול כניסה לארץ ישראל והארת האמונה בדרגה פשוטה, ופעלת הרבה יותר מכך. ואם כן ‘אל תוסף’ – אין עוד צורך להוסיף תפילות, כי כבר פעלת די והותר.

ולכן, דווקא על התפילה הזאת ביקש משה רבינו ‘לאמר’ – שיספר לו אם קיבל תפילתו. כי בכל תפילה הוא יודע בבירור שהיא תתקבל. אבל כאן יש תפילה שלכאורה אינה מתקבלת, והוא מבקש שהשם יתברך יראה לו שהיא כן התקבלה למרות שנדמה לא כך.

וממשיך לומר ‘אדנ-י אלוקים’, כלומר, בתפלה הזאת עומד להתגלות שגם במצב של דין לכאורה, שהתפילה אינה מקובלת – אין כן האמת, אלא טמון בזה ישועה עוד יותר גדולה. והאופן להתחזק במצב זה הוא לזכור ‘אתה החילות להראות את עבדך’ – הרי ראית כל כך הרבה פעמים שהשם יתברך כן ענה לך, ואם כן, אל תטעה לחשוב שהפעם הוא לא ענה, אלא שהוא ענה בצורה אחרת.

***

והתכלית של כל זה, הוא הקדמה לקבלת התורה. לאמר, התכלית של קבלת התורה הוא להגיע לאמונה, ובשביל זה צריך להרבות בתפילה, אבל יחד עם זה לדעת איך להתפלל, ואיך להתייחס למצב שבו נדמה כאילו לא התקבל. ולכן נאמר בתחילת פרשת ואתחנן, תיכף ומיד לפרשת קבלת התורה.

פרשת קורח היא הפרשה החמישית בסדר במדבר, והפרשה השלישית בסדר שאחר ‘ויהי בנסוע’ שעוסק בסיפור הנסיונות של דור המדבר. שתחילתו בפרשת בהעלותך במעשה המתאוננים, ואחר כך מעשה המרגלים, וכעת מעשה קורח [וכמו שכתב רש”י שזהו הסירחון הרביעי].

פרשה זו עומדת בפני עצמה, ומבוארים בה עניינים יסודיים ביותר. וכבר ציין רש”י ‘פרשה זו יפה נדרשת’, הן בדרך הפשט והן בדרך הפנימיות, ותמצית הפרשה מבואר במצות ‘ולא יהיה כקורח וכעדתו’ (שלדעת הרבה ראשונים הוא לאו דאורייתא) דהיינו שלא ללכת בדרכו של קורח, ובשביל זה יש להבין מה היה דרכו וממה צריך להיזהר ובאיזה אופן.

עניין זה מתבאר בהרבה ספרים, וכמה וכמה אופנים. ובספר ‘ליקוטי הלכות’ מבואר בזה עשרות דרכים, ובוודאי אי אפשר לבאר הכל בפעם אחת. אמנם לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל ממנה, ובעז”ה נשתדל לבאר בדרך שהיא תמצית של כמה דרכים.

השאלות

א. ‘ויקח קורח’ – מהו הלשון ויקח.

ב. מה הייתה טענתו של קורח, ומה הייתה טענתם של דתן ואבירם, ומה הייתה טענתם של מאתיים וחמישים נשיאי עדה.

ג. מדוע בחר משה בעבודת הקטורת בדווקא כדי לברר על ידה את האמת. ומדוע לא מיד אלא רק למחרת בבוקר.

ד. מה היה הוויכוח בין משה רבינו לדתן ואבירם, ומדוע ביקש ‘אל תפן אל מנחתם’.

ה. מה הייתה הטענה ‘אתם המיתם את עם ה”, ומדוע הוצרך בירור נוסף על ידי המטות.

ביאור הפשט

א. ‘ויקח’: רש”י פירש שלקח את עצמו, כלומר שפירש עצמו מכל העדה. והרמב”ן פירש שלקח עצה, והאור החיים הקדוש פירש שלקח גדולה לעצמו.

וביאור דברי הרמב”ן, שבאמת היה לקורח אינטרס אישי [לקבל כהונה או נשיאות וכדלהלן] אלא שהבין שאינו יכול לבוא להדיא בטענה זו משום שאין זה מכובד. ולכן ‘לקח עצה’, כלומר הכין תכנית ו’אסטרטגיה’ באיזה אופן לבוא כדי שיתקבלו דבריו, ובעקיפין יוכל להגיע למטרתו האמתית.

[ובזה מובן גם כן, כל הליצנות שעשה (כמבואר ברש”י שטען טלית שכולה תכלת מפני מה צריכה ציצית. ובדברי חז”ל מבואר עוד כמה ענייני ליצנות שעשה). ולכאורה מה עניין הליצנות לגבי טענותיו והדברים שרצה להשיג. אלא שכל זה חלק מה’תכנית’ שהכין, והיה מורכב משתי חלקים; הראשון – לעשות את עצמו ‘מאן דאמר’, והשני לעשות מהצד השני שאינו בכלל ‘מאן דאמר’. ודו”ק].

ב. הטענות: קורח היה היחיד שרצה ‘להרוויח’, ונתקנא בכהונתו של אהרן ובנשיאותו של אליצפן. אלא שלשם כך בא בטענה שנוגע גם לבני ראובן [דתן ואבירם, ואון בן פלת], וכן בטענה שנוגע לשאר עם ישראל. הטענה הראשונה הייתה על שהחליף את הבכורות בבני לוי, ולכן באו שבט ראובן שהם הבכורות, ומתוך כך כבר ערער כל חלוקת הכהונה והנשיאות כאילו נעשה על דעת משה, ובזה עורר גם את שאר נשיאי העדה (ע”פ רש”י, רמב”ן, ואור החיים הק’).

ובאמת היה כאן שלשה חלקים: א. קורח – הוא זה שעורר את העניין, ובא כדי ‘להרוויח’. ועליו אמרו חז”ל ‘קורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו’, ולא שאלו זאת על האחרים, כי האחרים נגררו אחריו. ב. דתן ואבירם – באו רק מתוך שנאה, וכפי שיתבאר בהמשך. ג. שאר הנשיאים והעם, לא באו מתוך שנאה ולא כדי להרוויח, אלא שנגררו אחר קורח ודתן ואבירם, וכמו דרך העולם שכשמעוררים על איזה עניין, בפרט אם נעשה על ידי אדם גדול כקורח, נראה כאילו אכן יש כאן נושא אמתי.

ובזה מובן מה שמובא בהמשך, שאמר השם יתברך ‘הרומו מתוך העדה ואכלה אותם כרגע’ ומשה השיב ‘האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף’. ולכאורה ממה נפשך, אם באמת לא חטאו מפני מה היה הווה אמינא ‘ואכלה אותם’ ח”ו, ואם כן חטאו, מה הטענה ‘האיש אחד יחטא’ והרי כולם חטאו. אמנם על פי האמור מובן, שהם חטאו אבל לא מעצמם. ובאופן כזה אין עליהם תביעה בעצמם, אבל יכולים להיות נענשים ‘יחד’ עם אחרים, ועל זה התפלל משה שלא ייענשו.

ג. קטורת: בדברי רש”י מבואר שנתן להם עבודה חביבה מן הכל שהיא הקטורת. והרמב”ן מבאר שהקטורת מברר מי הוא הראוי ומי לא, כמו שהיה אצל דתן ואבירם. והטעם שהמתין עד למחר הוא בשביל שיחזרו בהם (כמבואר בדברי רש”י ואור החיים הקדוש), והרמב”ן פירש שכבר הקטירו קטורת של בין הערביים והמתין לקטורת של הבוקר, וכן פירש באור החיים הק’, והוסיף עוד שלא יהיה להם טענה שבחר להם זמן שאינו עת רצון, ולכן המתין לבוקר שהוא עת רצון.

ד. דתן ואבירם: מבואר בדברי האור החיים, שאצלם היה רק שנאה ולכן טענו טענות של הבל ושטות, ולא רצו לדבר עמו בשום אופן. והנה יכול להיות כמה סיבות לשנאה; מחמת שררה יתירה, או מחמת נזק שעשה להם, או שפסק להם שלא לטובתם. ואת כל אלו שלל משה כשאמר ‘לא חמור אחד מהם נשאתי וגו’. ואם כן, אין זה אלא שנאת הרע אל הטוב. ומשכך, התברר שהם ‘כולו רע’, ולכן התפלל ‘אל תפן אל מנחתם’ כי אין בזה שום טוב, וקיצרתי.

ה. המטות: הטענה הייתה שהיה לו לתת להם עבודה אחרת חוץ מקטורת, כי קטורת ממית ח”ו. וגם טענו שאמנם הוברר שאהרן הוא הכהן ולא אחר, אבל לא הוברר ששבט לוי הם הנבחרים. ולכן הראה להם תחילה שהקטורת אינו ממית אלא אדרבה מציל מהמגפה, ועשה עוד בירור של המטות כדי לברר בחירת שבט לוי (ע”פ הרמב”ן ואור החיים הק’).

ביאור הפנימיות

בזוהר הקדוש מבואר שקורח רצה להפוך ימין ושמאל, כי כהן הוא ימין ולוי הוא שמאל, והוא רצה להחליף ביניהם. ובדברי חז”ל מבואר שנקרא ‘קרח’ על שם שעשה קרחה בישראל. ובפסיקתא איתא “אמר קורח, לא די שהוציאו אותי מכלל כהונה ומתנות אלא שגילח ראשי ועשה אותי סכל, מיד נתקנא למשה לערער, והוא לא ידע חוק פרה אדומה תהא כפרה על ישראל”. והוא מדרש פליאה.

ועוד איתא בדברי חז”ל (ב”ר יט,ב) “ארבעה פתחו באף, הנחש שאמר ‘אף כי אמר אלוקים’, שר האופים שאמר ‘אף אני בחלומי’, עדת קורח שאמרו ‘אף לא אל ארץ’, והמן שאמר ‘אף לא הביאה אסתר'” ע”כ. וגם זה צ”ב. ולהלן בעז”ה יתבאר העניין (על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן סימן י, ובליקוטי הלכות בכמה מקומות).

ימין ושמאל

כל דבר שיש בעולם, מורכב משני חלקים; ‘גבול’ ו’תוכן’. העולם כולו הוא ‘צמצום’ כדי להיות כלי אל התוכן שהוא אור השם יתברך. הגוף הוא ‘כלי’ של אור הנשמה שהיא התוכן. כמו כן כל בית הוא צמצום וגבול בשביל להכיל את התוכן שיש בו. וכך כל ארון, כל כוס, בקבוק וצלחת.

מי מהם קודם – בוודאי שהכלי צריך להיות קודם השפע, כי בלי הכלי אי אפשר לקבל שפע. אבל מי התכלית והמטרה – בוודאי שהשפע והתוכן הוא המטרה. וזה ימין ושמאל, ולילה ויום, וחיצוניות ופנימיות, ועוד. שבכל אלו בוודאי צריכים את שניהם, וגם החלק שמשמש כ’כלי’ מופיע קודם – הלילה קודם היום, החיצוניות קודם הפנימיות, ותלמיד חכם קודם צדיק. אבל התכלית והמטרה הוא החלק של ‘התוכן’ – היום, הפנימיות, והימין.

כך הוא גם לגבי תלמיד חכם וצדיק. ההתחלה היא מלימוד א-ב, וכל חלקי התורה, וקיום המצוות ושולחן ערוך. שכל זה הוא ‘שמאל’, כי כל זה הוא גבול וצמצום – מה מותר ומה אסור, מה חייב ומה פטור,  מה כשר ומה פסול. והכללים האלו הם שווים בכל ישראל, וכל אחד חייב בהם בלי חילוק בין אחד לחברו, כי אלו הם הכללים וההגדרות והגבולות של היהדות.

אמנם, התכלית הוא להיות צדיק, דהיינו להתקרב להשם יתברך ולהיות דבוק בו. שזהו דבר שאינו שייך ל’גבול’ ול’כללים’, ואינו שווה בין אחד לחברו, אלא זהו דבר פנימי שאין לו גבול, ומשתנה מאחד לחברו ומשעה לחברתה. ואי אפשר לתת בזה כללים והלכות, לעשות כך או כך, אלא רק לספר שלשם צריך להגיע, ואיך, על ידי התורה והמצוות, ההלכות והגבולות, שהם כלי אל האור.

כהן ולוי

והנה קורח היה לוי, שהוא מצד השמאל. והוא מבטא את החלק של הגבולות והכללים. ובאמת, קורח היה לו שלימות בחלק זה, והיה נקרא ‘שר התורה’ (כמבואר בספרים). כי מצד הכללים לא היה חסר לו כלום, והיה לו כלים שלמים וגמורים.

אמנם יש את הכהן שהוא ימין, והוא מבטא את ההתקרבות להשם יתברך, על ידי עבודת הקרבנות, והדלקת המנורה, ועל ידי זה הוא ממשיך את השפע ואת החסד. ושניהם צריכים זה לזה, כי הכהן צריך את השמירה של הלוי, שהוא הכלי, והלוי צריך לשמש את הכהן – בעבודת הקרבנות ובנשיאת כפים, כדי להכניס את התוכן אל הכלי.

והנה קורח לא רצה להכיר בכך, ולא רצה לקבל שיש גם ימין, אלא סבר שהשמאל הוא כל העניין ואין צריך עוד לשום דבר. וכתוצאה מכך, לא היה יכול לקבל שיש דבר שהוא ‘למעלה’ ממנו, שהרי מה שייך יותר שלימות מלקיים כל מצוה וכל הלכה בדקדוק. וגם לא היה יכול לקבל שיש תועלת ממי ש’למטה’ ממנו, שהרי לפי הכללים הוא ‘חסר’.

ואהרן הכהן היה ההיפך ממנו בשתי הדברים: מצד אחד – היה ‘למעלה’ מקורח, וקורח היה צריך לשמשו. ומצד שני, דווקא אהרן הכהן הוא זה שהיה מאיר פניו לכל אחד, אפילו לחלשים ולרחוקים, והיה מקרב כל אדם בסבר פנים יפות. ושני דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם ה’שמאל’, רק עם ה’ימין’ שעוסק ב’תוכן’ ולא בגבולות, והתוכן הוא מצד אחד גבוה יותר, ומצד שני יש תוכן אצל כל אחד, לפי מה שהוא, אפילו אם הוא חלש ורחוק.

הוויכוח והליצנות

וזה היה הטענה של קורח, שכל העדה כולם קדושים – כי מצד הכללים וההלכות, אין חילוק בין אחד לחברו, אלא כולם שווים. ואזי, צריך למדוד מי הוא יותר שלם ומתאים לכללים. ומהבחינה הזאת, הוא זה שמתאים יותר להיות ‘הגדול’, כי לא היה לו שום פגם [ואילו אהרן היה לו איזה פגם מחמת העגל].

וגם הלך ועשה ליצנות, כשטען ‘בית מלא ספרים’ ו’טלית שכולה תכלת’, כי לפי דרכו שהכל הולך לפי החיצוניות והכללים, אם כן אדרבה כשיש בית מלא ספרים, הוא חשוב הרבה יותר מבית ריק מספרים שיש בו מזוזה, וכן טלית שכולה תכלת.

אמנם לפי האמת אינו כן, כי אין שום צורך בבית מלא ספרים ובטלית שכולה תכלת, כי התכלית אינו החיצוניות אלא הפנימיות, והפנימיות מושגת על ידי מזוזה ועל ידי חוט של תכלת, ואזי גם אם הבית ריק מספרים והטלית לבנה, יש בו את התוכן הזה.

וזה מה שאמר לו משה ‘בוקר ויודע ה”, כלומר, כשם שיש גבולות בעולם של ערב ובוקר, ואי אפשר להחליף ביניהם, כך יש גם כללים פנימיים של ימין ושמאל, ואי אפשר לאחד בלי השני. ולכן נתן לו את עבודת הקטורת, שהוא הכח המקשר בין החיצוניות לבין הפנימיות [כמו שהתבאר בפרשת שמיני], ועל ידי זה נתברר טעותו של קורח.

העונש

והעונש שלו היה שנבלע באדמה, שהוא תכלית החיצוניות. כי כל אדם אמנם עומד על האדמה, אבל זקוף כלפי השמים, כי הוא כלי אל הפנימיות, אבל אם הוא מפריד את החיצוניות מהפנימיות, אם כן כולו צריך להיות בתוך האדמה.

וכמו שעושים למת, שאז נפרדת הנשמה מהגוף – הנשמה שהיא הפנימיות עולה למעלה, והגוף שהוא החיצוניות נטמן למטה בתוך האדמה. וקורח לא ידע סוד פרה אדומה, שמגלה את הקשר בין החיצוניות לפנימיות אפילו לאחר שנפרד הגוף מהנשמה ומגלה שעדיין יש איזה קיסטא דחיותא גם במת, ולכן אינו מטמא ויש לו תחיה, אבל קורח שלא האמין בפנימיות נאבד לגמרי בתוך האדמה.

ויחד עם קורח היו דתן ואבירם שהיו רע גמור, ובזה התגלה שמי שמפריד את החיצוניות מהפנימיות, גם אם בחיצוניות הוא שלם בתכלית השלימות, הוא גם כן רע גמור ושווה לגמרי למי שאין לו גם את החיצוניות. ולכן קורח ודתן ואבירם נענשו באותו עונש ובבת אחת.

ולכן נאמר ‘ויקח’ קורח, שלא רצה לשמש ככלי אל התוכן, אלא רצה לעשות מציאות מהחיצוניות, שזה מתבטא בלשון לקיחה. כי ‘הליכה’ הוא תנועה של ‘מכאן לשם’, שמחבר עצמו אל דבר אחר, ואילו ‘לקיחה’ הוא תנועה של ‘משם לכאן’, שמפריד עצמו מדבר אחר שאמור להיות מחובר אליו.

וההיפך מזה היה המטה של אהרן, שאף שהיה חיצוניות גמור, פרח פרח והציץ ציץ ויגמור שקדים, שהתגלה התוכן שיש בו, כי זה היה כחו של אהרן – לגלות הפנימיות אפילו מתכלית החיצוניות.

‘אף’ ו’אלף’

ובזה מתבאר דברי המדרש: ארבעה פתחו באף. אלו הארבעה כולם הפרידו את הכלי מהתוכן. הנחש פיתה את אדם וחוה שלא להיות תלוי בהשם יתברך אלא להיות בעצמם כאלוקים. ולשם כך השתמש בטענות שכליות וקל וחומר, שהם כלי השכל החיצוניים. וכן שר האופים לא הבין מה החילוק בינו ובין שר המשקים, ואמר ‘אף אני בחלומי’, כטוען ‘אין שום חילוק בינינו’, ובפנימיות היו שונים לגמרי ששר המשקים היה טוב ושר האופים היה רע, וכן המן סבר שאם אסתר הביאה אותו אות הוא שהוא עולה למעלה, ולא ידע שזה בעצמו מפלתו, וכך גם אצל קורח.

וכל זה מחמת שלא הכניסו את ה’למד’ בתוך ה’אף’. שהלמד ראשו פורח באויר, ומבין שצריך ללמוד את הפנימיות. ובשביל זה גילחו לקורח את שערות ראשו, שהם מותרות המוחין, כדי שיחפש לקבל פנימיות המוחין, והוא לא קיבל את הדברים, ולכן נשאר ‘אף’ שהוא שליטת הדינים ששורשם משמאל. אמנם לאחר שנבלע הוא אומר ‘משה אמת ותורתו אמת’.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 76

לא תמיד אתה אובייקטיבי.

בא נודה על האמת! אבל לפחות בחלק מהמקרים – אתה חושב שכן. הבעיה, שאין דבר כזה.

***

משה רבינו מסכן את עצמו פעם אחר פעם – להיכנס לפרעה, ולבקש ממנו שיוציא את עם ישראל ממצרים, עד שלבסוף הוא נאלץ לעשות את זה. בשלב הבא, הם עומדים לפני הים, ומשה רבינו מתפלל ועושה הכל כדי להושיע אותם – עד שהים נקרע.

מאז שהם באו למדבר סיני, משה רבינו אין לו בית ואין לו חיים – ‘מן ההר אל העם’, מכין אותם במסירות נפש לקראת החתונה והברית, ואף עולה לשמים למשך ארבעים יום, לא בשבילו כי אם בשביל להוריד להם תורה.

הוא יורד, והם עסוקים במחולות סביב העגל. הוא עולה שוב במסירות נפש, מוכן שימחקו אותו מהתורה ומההיסטוריה, ובלבד להביא מזור ומחילה לעם ישראל, עד שהוא מוריד לוחות שניות ובונה משכן.

***

מה אתה אומר על מישהו כזה? עזוב, לא משנה מה אתה אומר, לפחות בוא נסכים מה אתה בטוח ‘לא’ יכול לומר עליו: ‘כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר’…

כלומר, את כל הסיפור הזה הוא עשה – פשוט בשביל לדפוק אותך. הוא ראה אותך יושב בארץ זבת חלב ודבש, על המחיה ועל הכלכלה, וחי חיים טובים. והוא פשוט לא היה יכול לסבול את זה, עד שהחליט שהוא הולך להקדיש את החיים שלו ולהפקיר את עצמו – בשביל ‘לשלוף’ אותך מאותה ארץ זבת חלב ודבש, ו’להרוג’ אותך במדבר.

זה כל כך גאוני, וכל כך עמוק. שצריך להיות לא רק רשע מרושע – אלא גם טיפש מטופש בשביל להצליח לצרף את המילים האבסורדיות האלו למשפט אחד, ולהעז לומר את זה, ברצינות ולא בציניות, מול קהל של מאות אלפים, בלי למצמץ, ואף אחד גם לא מניח את אצבעו על הרקה או לפחות מגחך. ובכל זאת – זה קרה, וזה נאמר, וזה גם כתוב בתורה.

***

אמור מעתה – אין גבול לסובייקטיביות. פשוט אין.

אם יכולים לצייר ציור הזוי שכזה, והוא מתקבל, כ’אפשרות’ לפחות – אין לך יותר שום דרך ושום כלי, למדוד ציור תמונה או מצב, אם הוא אמתי או לא, אובייקטיבי או סובייקטיבי. פשוט אין. אתה כבר לא יכול להאמין לשום דבר, בוודאי לא לעצמך.

יש רק אפשרות אחת: לעשות את ההיפך הגמור. להיצמד בכל הכח למשה רבינו, ולצדיקים שבכל דור, ולשמוע מהם ורק מהם את התמונה האמתית, גם אם דווקא היא נראית לך הכי הזויה ובלתי הגיונית. כי אם לא – אתה עלול לשמוע תמונה עוד יותר לא הגיונית, ולקבל אותה בתמימות.

כל התובנות שלך – על עצמך ועל היכולות שלך. על העבר על הווה ועל העתיד. על מה שקורה בעולם ועל מה שלא קורה – אינם שווים אפילו את הנייר. אל תבנה על זה כלום, ממש כלום. רק אם שמעת את זה ממשה רבינו. ואז, הם שווים כל הון דעלמא, גם אם אין לך חבר אחד שמוכן לשמוע את זה.

פרשת שלח היא הפרשה הרביעית בחומש במדבר, שהוא החומש הרביעי. אבל הוא גם כן תחילת הספר ‘השישי’, כי חומש במדבר נחלק לשלשה ספרים; הראשון עד ‘ויהי בנסוע’, השני ‘והיה בנסוע’, והשלישי לאחר מכן. החלק הראשון מתאר את המצב ‘לכתחילה’ של המשכן והדגלים והשראת השכינה, והחלק השלישי מתאר את הנסיונות שהיו לדור המדבר [וכדי להפסיק, יש פרשה באמצע של ‘ויהי בנסוע’]. ובסדר זה של נסיונות המדבר, פרשה זו היא ממש בתחילתה.

בפרשה זו עומדים ממש בכניסה לארץ ישראל ולתיקון העולם. ובבת אחת התהפך הכל, ונגזר עליהם להישאר ארבעים שנה במדבר, ונגזר בכיה לדורות של חורבן שתי בתי מקדשות, וכל הגלויות והצרות שסבלנו עד הנה. ומובן מזה, שיש כאן עניין יסודי מאד, שבשבילו קבלנו עונש חמור כל כך כל כך. ואם כן, מדה טובה מרובה, שאם נזכה להתנהג באופן אחר – נזכה לכל הגאולות ולכל הישועות.

וכמובא במזמור ‘לכו נרננה’ [שאמרו משה רבינו, ונוהגים לאומרו בקבלת שבת, יחד עם כל המזמורים של הגאולה]: ‘אל תקשו לבבכם כמריבה, כיום מסה במדבר’, שהפסוק מזהיר אותנו שבכדי לזכות לגאולה, עלינו להיזהר שלא להתנהג כמו שהתנהגו דור המדבר, והסיבה שהם התנהגו כך ‘ואומר, עם תועי לבב הם, והם לא ידעו דרכי’, דהיינו שלא הבינו מהי הדרך הנכונה, ולכן ‘אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי’, ומזה בעצמו דורשים חז”ל (סנהדרין קי:), ש’אם יבואון’, כלומר, אם ילמדו מהי הדרך הנכונה וילכו בה – אזי כן נזכה לבוא ‘אל מנוחתי’ [ולכן אין זה מזמור של פורענות, אלא של תקוה וגאולה].

התמיהות שבפרשה

  • ‘שלח לך’ ופירש רש”י ‘לדעתך, אני איני מצוה אותך’. האם שליחת מרגלים הוא דבר טוב או לא. אם אינו טוב – מדוע שלח משה וגם יהושע מרגלים, ומדוע לא מנע זאת הקב”ה. ואם הוא דבר טוב – מפני מה לא ציוה אותו השם יתברך על זה.
  • ב.      ‘כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה’, ופירש רש”י ‘צדיקים היו באותה שעה’. אם כן, מה גרם להם להשתנות.
  • ג.       ‘ויקרא משה להושע בן נון יהושע’, ופירש רש”י ‘יה יושיעך מעצת המרגלים’. האם משה רבינו ידע כוונתם הרעה או לא. אם ידע, מפני מה שלח אותם, ואם לא, מפני מה התפלל על יהושע [ואם התפלל, מדוע לא התפלל על כלב, ועל כולם].
  • ד.      ‘ויספרו לו ויאמרו’, האם סיפרו אמת או שקר, אם סיפרו אמת, מה טענה יש עליהם והרי לכך נשלחו, ואם סיפרו שקר, מדוע לא הכחישם משה ויהושע.
  • מהו עיקר חטא המרגלים, שעל זה נגזר גזירה נוראה כזאת, ומה התיקון לזה.

ביאור הפשט

  • מרגלים: מבואר בדברי הרמב”ן והאור החיים הקדוש, שיש שני מיני ‘מרגלים’. יש מרגלים שהולכים לבדוק באיזה דרך כדאי להיכנס ולכבוש, ויש מרגלים שהולכים לבדוק אם היא ארץ טובה או לא.

יהושע שלח מרגלים מהמין הראשון, לראות כיצד לכבוש את הארץ. וגם כוונת משה הייתה לכך. אבל הם התכוונו למין השני של מרגלים – לבדוק אם היא ארץ טובה, וזה אינו טוב, כי היה להם להאמין שאם השם יתברך נותן להם זאת במתנה, וגם אומר בפירוש שהיא ארץ טובה, הרי שכך הוא.

והנה יש חילוק בין שני מיני המרגלים, שהראשון אינו הולך לרגל את כל הארץ, אלא רק את העיר הראשונה שבדעתם לכבוש, ואחר כך ירגל את העיר השניה וכן לעולם , וכמו שהיה אצל יהושע. ואילו כאן ביקשו לחפור ‘את כל הארץ’. אמנם, היה להם תירוץ לזה, שהכנענים מחביאים כעת את כל אוצרותיהם, וכשייכנסו לארץ לא ימצאו אותם, ולכן רצונם ללכת לרגל ולראות היכן הם ‘חופרים’ ומטמינים את האוצרות, ולכן קראו לזה ”ויחפרו לנו את הארץ”. (אור החיים).

  • צדיקים: בדברי האור החיים הקדוש מבואר, שהם בעצמם היו צדיקים, אבל מאחר שנעשו ‘שלוחים’ של עם ישראל, שכוונתם לא הייתה לטובה – הרי ש’כח המשלח בשליח’, ונכנס בהם ארס ונפגמה כשרותם. ויש ללמוד מכך, עד כמה יש כח לשליחות, לטוב ולמוטב.

ובזוהר הקדוש מבואר שידעו שכשייכנסו לארץ ישראל, כבר לא יהיו נשיאים, ולכן הייתה להם נגיעה. ובספרים מבואר על דרך זה, שידעו שבכניסתם לרץ ישראל, כבר לא יאכלו מן ולא יהיה להם ענני כבוד, אלא יצטרכו להתעסק איש עם גפנו ותאנתו, והעדיפו להמשיך את המצב הרוחני של המדבר, ולא ליפול למצב הגשמי של ארץ ישראל.

  • משה רבינו: כפי הנראה, משה רבינו ידע כוונתם הרעה, אלא שלא היה לו ברירה והיה מוכרח להניח להם ללכת, כי אם לאו, ייראה כאילו הוא חושש להראותה להם. וכעין זה מבואר באור החיים הקדוש שמזה הטעם לא מנע אותם השם יתברך, כי גלוי לפניו שבלא זה ‘הייתה מהומה גדולה יותר’. ולכך התפלל לפחות על יהושע שלא ייכשל.

[והטעם שלא התפלל על אחרים. נראה מזה שהיכולת לפעול על אדם להצילו תלוי במדת התקרבותו אל הצדיק. ומחמת שיהושע היה משרתו היה יכול להתפלל עליו אבל לא על אחרים. וכלב הבין זאת ולכן הלך להתפלל על קברי אבות, ובזה קרב עצמו עליהם ויכלו לפעול עבורו].

  • הוצאת דיבה: בפשטות, כל מה שסיפרו היה אמת, ומשה רבינו בעצמו אמר אותם הלשונות (בפרשת דברים) ‘ערים גדולות ובצורות בשמים, עם גדול ורם בני ענקים, מי יתייצב לפני בני ענק’. אלא שהיטו את ‘מסקנת הדברים’, ונתנו להם להבין שמחמת שאלו הם הפרטים, לכן אי אפשר לעלות לארץ ישראל ולכבוש אותם. ובאמת אינו כן, כי אמנם כל הפרטים הם אמת, אבל הקב”ה נותנה להם ויעשה עמהם נסים.

ובדברי הרמב”ן מבואר, שהיה שני חלקים בסיפורם. בתחילה, כשהיה בפני משה, התביישו לשקר וסיפרו רק דברי אמת [אלא שהוסיפו תיבת ‘אפס’, שמטה לגמרי את מסקנת הדברים, וכאמור]. ואחר כך כשהלכו לאוהליהם, החלו לספר דברי שקר: ‘ארץ אוכלת יושביה היא וכו”. ואז מאנו כולם ללכת. [ולכן מוכיח אותם משה בפרשת דברים ‘וישיבו אותנו דבר ויאמרו, טובה הארץ אשר ה’ אלוקינו נותן לנו, ולא אביתם לעלות’, כי הוא לא שמע את הוצאת הדיבה שאמרו אחר כך].

  • החטא: עיקר החטא שלהם היה לשון הרע, שהוא שקול כנגד שלשה עבירות ומגדיל עבירות עד לשמים (כמבואר בערכין טז, ובאריכות בספר ‘שמירת הלשון’). אמנם זה גופא צריך להבין מפני מה חמור כל כך עון זה, ומה התיקון לזה.

ביאור הפנימיות

להבנת העניין, יש לבאר תחילה מה מהותו של ‘ארץ ישראל’. בפשטות, הוא מקום המיועד למגוריהם של עם ישראל. אבל בוודאי אין זה סוף העניין, שהרי כל התורה סובב סביב מעלת ארץ ישראל; שבע פעמים קבלו האבות הקדושים הבטחה על זה, ואף כריתת ברית; יציאת מצרים – הוא כדי לבוא לארץ ישראל. הגלות – הוא היציאה מארץ ישראל, והגאולה – הוא לשוב לארץ ישראל. ובקיצור: הכל סובב סביב ‘ארץ ישראל’.

אם כן, יש כאן עניין מהותי. ובאמת מבואר במשנה ‘עשר קדושות הן’, והראשון שבהם הוא ‘ארץ ישראל’ שיש בה קדושה מיוחדת, ובתוכה נמצאים גם שאר תשע הקדושות, שהם ירושלים ובית המקדש וכו’ עד קודש הקדשים. וצריך להבין מהו קדושתה המיוחדת של ארץ ישראל, והאם כל אחד שנמצא בארץ ישראל זוכה לכך, ואם לאו, איך כן זוכים לזה. והעניין יבואר על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן (ח”א סימן ז, וח”ב סימן ז).

‘ארץ’ או ‘ישראל’

ארץ ישראל הוא מקום שיש בו סתירה מובהקת: מצד אחד – על פי דרך הטבע, אי אפשר לחיות בו בשום אופן. כי הוא מקום שאין גשמים יכולים לרדת בו כלל [כמו שבמצרים אין גשמים, ושניהם הרי באותו מקום], וגם ניכר בחוש שמאד קשה להתקיים בארץ ישראל, יותר מכל מקום אחר בעולם, כי בדרך הטבע אין בו קיום לשום אדם.

ומצד שני – כל השפע מגיע רק לארץ ישראל, ששם ‘עיני ה’ אלוקיך בה’, והיא ‘שותה תחילה’ וכל העולם אינו שותה אלא מ’התמצית’ של ארץ ישראל. וגם זה ניכר בחוש, שבסופו של דבר הכי הרבה שפע יש דווקא בארץ ישראל. וידוע שכל האילנות שגדלים בכל מקום בעולם, וכל מיני שפע שיש באיזה מקום – כולם נמשכים דרך גידים וצינורות דקים מארץ ישראל וירושלים, ושלמה המלך שידע להבחין בכך, נטע כל מיני אילנות וכל מיני שפע – כאן בארץ ישראל.

והסתירה הזאת נמצאת בשמה ‘ארץ ישראל’; מצד אחד – היא ‘ארץ’ יותר מכל מקום אחר בעולם, דהיינו מקום מגושם ויבש שאינו יכול להצמיח ולהוליד שום שפע. ומצד שני היא ‘ישראל’ יותר מכל מקום אחר בעולם, שכל השפע – הגשמי והרוחני – מושפע רק אליו, ורק ממנו נמשך שיריים לכל העולם.

אמונה – כלי השפע

והתשובה לסתירה הזאת הוא: אמונה. אמונה הוא הכלי שמצד עצמו אין בו כלום, אבל הוא הכלי שמכיל את כל השפע.

ואמנם ברוב העולם יכולים לחיות בטעות בלי אמונה, כי נדמה כאילו יכולים להצמיח ולהשיג בעצמם, ויש באמת כוחות הטבע שהשם יתברך הטביע שם, שיכולים לקבל שפע גם בלי אמונה, אבל הוא שפע מאד מאד מצומצם, כי אין לו כלים.

אבל בארץ ישראל – אי אפשר לחיות בכלל בלי אמונה, כי בלי אמונה אין כלום, אפילו לא מה שיכולים לקבל בכוחות הטבע, כי אין כוחות הטבע בארץ ישראל. ולכן מוכרחים לחיות עם אמונה, ואז, יש כלי גדול ורחב לקבל כל השפע שבעולם.

וזה גודל המתנה של ארץ ישראל – המתנה של האמונה. כי רק מי שיש לו אמונה חייו חיים, וכל יהדותנו וכל התורה – הוא רק כדי לבוא לאמונה, שהוא התמצית והתכלית של כל התורה, כמו שכתוב ‘כל מצוותיך אמונה’, ואמרו חז”ל ‘בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה’. דהיינו להכיר את מציאותו יתברך בעולם, כמבואר בזוהר הקדוש (בהרבה מקומות) שכל המצוות הם רק ‘עצות’ בכדי לזכות לדבר העיקרי שהוא ‘בגין דאשתמודעין ליה’ (ראה ליקוטי מוהר”ן לז).

וכדי שבהכרח נבא לאמונה, קבלנו מתנה גדולה ויקרה שהיא ארץ ישראל. שהוא המקום היחיד בעולם – שאי אפשר לחיות בו אלא עם אמונה, ומי שאין לו אמונה אין לו קיום בארץ ישראל, ועל ידי זה נזכה בהכרח להגיע לאמונה. ולכן, הגלות שהיא חסרון אמונה, מתבטאת ביציאה מהארץ, והגאולה שהיא תיקון האמונה – הוא לחזור לארץ ישראל.

מרגלים – סתירה לאמונה

וכאן היה עיקר טעות המרגלים. כי הם הלכו לראות את ארץ ישראל איך היא נראית – והאמת, שהיא נראית גרוע מאד, וזה בעצמו הוא מתנתה. כי המתנה אינה כפי שהיא נראית, אלא כפי מה שהיא מכריחה את האדם לחיות, דהיינו להגיע לאמונה שזה עיקר המתנה.

והיו צריכים להבין זאת, ולכן אמר השם יתברך ‘ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל’, כלומר, שיסתכלו על כך שכל הסיפור של ארץ ישראל הוא ‘אשר אני נותן’, שהשם יתברך מתגלה בתוכה, ומגלה איך שהוא מנהיג את הכל שלא בדרך הטבע אלא בהשגחה גלויה. ואם כן, אדרבה, דווקא משום שקשה לכבוש אותה, ודווקא משום שקשה לחיות בה והיא ‘ארץ אוכלת יושביה’ – דווקא משום כך, מוכרחים לבוא לאמונה, ואז מתגלה יותר השם יתברך, שזה עיקר הטוב.

וזה היה כל הויכוח בין המרגלים לבין יהושע וכלב. הם לא התווכחו על הפרטים אם הם נכונים – אלא רק על המסקנא. שהמרגלים הסיקו מכך שאי אפשר ללכת לשם, לכבוש אותה ולחיות שם, ויהושע וכלב טענו שאדרבה ‘טובה הארץ מאד מאד, אם חפץ בנו ה’, והביא אותנו אל הארץ הזאת’, כלומר שבוודאי נוכל לכבוש אותה ולחיות בה, ודווקא שם נזכה לאמונה שהוא תשוקתנו וחמדת לבנו.

‘דעת’ או ‘מרגל’

והטעם לכך שטעו בכך, הוא משום שהם לא היו שייכים לסוג העבודה של ארץ ישראל, ולכן לא היו אמורים להיות נשיאים בארץ ישראל אלא רק במדבר. הם הורגלו לכך שקרבת ה’, הוא על ידי השגות רוחניות מתוך מצב של מן ובאר וענני כבוד, שהוא דרגה של ‘דרי מעלה’, ולא הבינו שעיקר הנחת רוח הוא דווקא מתוך מצב של ארץ ישראל, שבו יש עליות וירידות, לפעמים ‘דרי מעלה’ ולפעמים ‘דרי מטה’, לפעמים ‘דעת’ ולפעמים ‘אמונה’.

וזה עיקר החטא שלהם, שהלכו על דעת עצמם והיו ‘מרגלים’. כלומר, במקום לקבל את הדעת של משה רבינו, שהוא מאיר את הדעת האמתית שיש תכלית שנעשה דווקא מתוך השילוב של ‘דרי מעלה’ ו’דרי מטה’ [וכמו שאמר הקב”ה ‘שלח לך – לדעתך’, היינו שילכו עם הדעת שלך], הלכו על דעת עצמם, והחליטו מה צריך להיות ומה הם רוצים לראות [כמו שאמרו חז”ל ‘שהקדימו פה לעין’ ואכ”מ].

וזהו החטא החמור של לשון הרע – שהאדם ‘מרגל’ על עצמו ועל אחרים, ובודק כל הזמן לפי קריטריונים שהוא החליט מה זה טוב או רע, ועל פי זה שופט את עצמו ואת יכולותיו, ושופט את אחרים ואת דרגתם ומעמדם. ולא כפי הדעת של הצדיקים. כי מי שהולך על פי דעת הצדיקים, יודע שאי אפשר לשפוט כלום ממה שנעשה עם האדם, רק ממה שנעשה בלבו כמה רצונות טובים יש לו, ואז, גם אם יש לו אין סוף עליות וירידות – כולם הם כלים לקרב אותו להשם יתברך, ומי שיודע זאת אינו ‘מרגל’.

ולכן, התיקון לזה הוא ציצית שמוזכר בפרשה. ששם אנו מוזהרים שלא להיות ‘מרגלים’ – ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם’, לא לתת לעיניים וללב להסיק מסקנות, אלא ללבוש ציצית שמכסה את הגוף, ונותן לנו כח לעצום את העיניים, שלא לראות ברע, אלא רק לחיות באמונה. ובזה מרומז גם האור של חנוכה [שמוזכר ברמז וראשי תיבות בפרשה זו, בפסוק ‘הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת’], שאז מאיר הדעת של הצדיקים, וקיצרתי.

פרשת ויקהל וכן פרשת פקודי – הם הסיום של סדר המשכן ושל חומש שמות, ובאופן כללי הם ‘חזרה’ על פרשת תרומה ופרשת תצוה, כמעט מילה במילה, אך בוודאי יש בהם יסודות חדשים ולימודים נחוצים, שהרי אין אות בתורה לחינם וכל שכן פרשה שלמה, ובפנימיות התורה (בפרט בזוהר הקדוש) יש אריכות נפלאה דווקא בפרשיות אלו.

לגופו של דבר, מדוע האריכה התורה כל כך בסיפור פרטי המשכן כמה וכמה פעמים [בסך הכל חמשה פעמים; פעמיים כל הסדר לפרטי פרטים – בפרשת תרומה ותצוה, ובפרשת ויקהל ופקודי, ועוד שלשה פעמים כל הסדר בכלל – בפרשת כי תשא, ובתחילת פרשת ויקהל, ובסיום פרשת פקודי] – כבר עמדו בזה המפרשים, ובחלקם (בדברי הרמב”ן) טרחו לבאר כל אחד ואחד מהם למה נאמר, אך עיקר הטעם לכך (גם במסקנת דברי הרמב”ן) הוא מחמת חביבות העניין, וכמו שאמרו על מעשה אליעזר עבד אברהם ‘יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים’, ולכך נכפלו הדברים שוב ושוב מחמת גודל החביבות.

בפרשה זו יש לימוד חשוב, שמבאר יסוד נצרך בכל מעשה המשכן מהותו ותכליתו, ונלמד מהמבואר בתחילת הפרשה, יחד עם המבואר בפרשיות הקודמות, וכפי שיתבאר להלן.

התמיהות שבפרשה

א. ‘ששת ימים תעשה מלאכה’ – מפני מה נאמר עניין שבת בפרשה זו שעוסקת במלאכת המשכן. ובדברי רש”י מבואר שבא ללמד שאין עבודת המשכן דוחה שבת, וכן פירש בפרשת כי תשא, וצריך ביאור מפני מה היינו סבורים לומר שתדחה שבת. ועוד יותר תמוה מפני מה נאמר עניין זה לכל קהל ישראל, ולא נאמר בפרטיות לעוסקי המלאכה – שלהם זה נוגע.

ב. בפרשת תרומה (שהיא הציווי) נאמר תחילה סדר הכלים ואחר כך סדר המשכן, ובפרשת ויקהל (שהיא העשייה) נאמר תחילה סדר המשכן ואחר כך סדר הכלים, וצריך ביאור החילוק ביניהם.

ובדברי המדרש מבואר שמשה רבינו ציווה לבצלאל כפי המובא בפרשת תרומה – לעשות הכלים ואחר כך המשכן, ובצלאל אמר לו ‘כלים שאעשה, להיכן אכניסם’, ענה לו משה ‘שמא בצל א-ל היית, שכך אמר לי הקב”ה לעשות משכן ואחר כך כלים’. והוא תמוה וכי משה רבינו שכח דברי ה’, ועוד יותר קשה שהרי באמת בציווי השם יתברך הזכיר תחילה הכלים ואחר כך המשכן, כפי שאמר משה ולא כפי שאמר בצלאל.

ג. בעניין הארון נאמר לשון אחר ממה שנאמר בשאר הכלים; בפרשת תרומה נאמר ‘ועשית’ [בלשון יחיד] ולא כשאר הכלים שנאמר בהם ‘ועשו’ [בלשון רבים]. ובפרשת ויקהל נאמר ‘ויעש בצלאל’ ולא כשאר הכלים שנאמר בהם ‘ויעש’ – ומתוך כך נראה שיש עניין מיוחד דווקא בארון שיהיה נעשה על ידי אחד מיוחד בדווקא.

ביאור הפשט

א. עניין השבת נאמר כמה פעמים בסמוך למלאכת המשכן, ובדברי רש”י מבואר שבא ללמד שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, אמנם הרמב”ן והאור החיים הקדוש תמהים על כך, מפני מה צריך לומר זאת ומאיזה טעם יש לחשוב שידחה שבת, וביארו הפסוקים בדרך אחר, אך לא ביארו טעם הסמיכות למלאכת המשכן.

ב. בעניין הסדר, מבואר באור החיים הקדוש שמשה רבינו בעצמו הסתפק בדברי השם יתברך. כי בתחילה הראה לו השם יתברך מראה המשכן וכליו, כמו שכתוב ‘ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו’, ושם הקדים המשכן לכליו, ואחר כך כשפירט לו הזכיר תחילה הכלים ואחר כך המשכן, ולא ידע משה אם כוונת השי”ת להקדים המשכן כפי שהיה בתחילה או להקדים הכלים כפי שפירט לו לבסוף, ולכן אמר זאת לבצלאל לפי הסדר שנאמר לו, וכששאל אותו בצלאל על כך – הבין שבאמת כוונת הקב”ה היה להקדים המשכן ואחר כך הכלים, ועל זה אמר לו ‘שמא בצל א-ל היית’. ולא ששכח ח”ו.

אמנם עדיין צריך להבין, מפני מה נתגלה הדבר על ידי בצלאל, ומפני מה לא חשב משה בעצמו על הסברא שאמר לו בצלאל ‘להיכן אכניס את הכלים’. ונראה מכך שדווקא בצלאל היה יכול לגלות זאת.

ג. לגבי הארון, מבואר בדברי רש”י שמחמת שהתאמץ בזה ביותר נקרא על שמו, ובדברי המפרשים מבואר שמחמת קדושת הארון נאמר בדווקא בלשון ‘ועשית’ כביכול משה בעצמו צריך לעשותו, ומחמת כן התאמץ בצלאל במיוחד לעשותו, יותר משאר הכלים.

ביאור הפנימיות

פנימיות העניין יתבאר על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן (סימן סא), ובליקוטי הלכות (תפילין, הלכה ו) ועוד.

אותיות שמים וארץ

בדברי חז”ל מבואר ‘יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ’, ובדברי הזוהר הקדוש מבואר שסדר המשכן היה מכוון לסדר מעשה בראשית [-‘עובדא דמשכנא כעובדא דמעשה בראשית’], כלומר שהמשכן היה דוגמא ו’תמצית’ של כל מעשה בראשית.

והנה על מעשה בראשית נאמר ‘כולם בחכמה עשית’, כלומר שבכל דבר שבעולם יש בו ‘חכמה’ וטעם מדוע הוא נברא ולאיזה מטרה ותכלית. ועל פי החכמה הזאת אפשר להבין מדוע הדבר הזה נראה בתמונה הזאת, ויש בו את הכוחות הללו – הן באופן כללי; דומם, צומח, חי ומדבר. והן באופן פרטי; כל רבבות רבבות פרטי הדומם צומח חי ומדבר, שכל אחד מהם כולל אין מספר של פרטים, ובכל פרט מהם יש הרבה מאד פרטים שיש להבין ולהתבונן בהם.

וכל זה לא נברא רק פעם אחת, אלא נברא ומתחדש בכל יום מחדש, כמו שאנו אומרים ‘המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית’, וכמבואר בדברי האריז”ל שבכל יום יש ‘חכמה’ אחרת בכל פרטי הבריאה, מה שלא היה מעולם, וכמבואר בשיחות הר”ן שאין הקב”ה בורא דבר אחד שתי פעמים, ומעולם לא היה פעמיים אותו דבר [ואפילו מה שיש גלגולים, אינו ממש אותו דבר כמו שהיה בפעם הראשון, אלא ‘נפש’ של אחד עם ‘רוח’ של השני ו’נשמה’ של השלישי].

וכל זה אינו רק ל’ידיעה’ בעלמא, אלא זהו תמצית תפקידו של יהודי בעולם – להכיר את השם יתברך, על ידי כל הבריאה שברא, וכל הפרטים שבו, כאשר מכל פרט ומכל דבר אפשר ‘להכיר’ אותו בעוד דרך ובעוד אופן ובעוד סוג של הכרה. ולא רק פרטי הבריאה, אלא כל המאורעות שיש בעולם – יש בהם חכמה ושכל; יש מהם שמלמדים על ה’חסד’ של השם יתברך, ויש מהם שמלמדים על ה’גבורה’ שלו, וכן שאר המידות, וצריך להתבונן בכל מה שקורה – הן בכלל העולם, והן מה שקורה עם כל אדם בעצמו – להכיר על ידי זה את השם יתברך.

שכל פרטי ושכל כללי

והנה ה’חכמה’ הזאת נחלקת לשני מיני שכל; שכל פרטי ושכל כללי. השכל הפרטי הוא להתבונן בכל פרט ופרט שיש בבריאה, ובכל מאורע ומאורע – ולהבין מה מהותו ומה תכליתו, ואיך אפשר להכיר על ידו באופן פרטי את השם יתברך. אבל כל זה תלוי בשכל הכללי, דהיינו להבין תחילה מה המטרה הכללית של כל בריאת העולם, ומה תפקידו הכללי של האדם בעולם. ורק אחר שמבינים את השכל הכללי – יכולים להכירו בדרך פרט על ידי השכל הפרטי שבכל דבר ובכל מאורע.

וכל זה היה במשכן. המשכן היה ‘תמצית’ של כל מעשה בראשית, ובו היה אפשר להכיר את כל החכמה הנפלאה שיש בכל פרטי העולם ובכל המאורעות – על ידי שעושי המלאכה כיוונו באופן מדויק להכניס ולצמצם את כל ה’אותיות’ שנבראו בהם שמים וארץ, לתוך פרטי המשכן וכליו. ועל זה נאמר ‘ואמלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה’ – שמרמז על ארבע חלקי ה’מוחין’; חכמה, בינה, ודעת. [והדעת נחלק לשניים: חסדים וגבורות, ולכן נאמר ‘ובדעת, ובכל מלאכה’].

אמנם המשכן בעצמו נחלק לשתיים – לשכל פרטי ולשכל כללי, ולכן הוא נחלק ל’קודש’ ול’קודש קדשים’. כי החכמה נקרא ‘קודש’ (כמבואר בזוה”ק כמה פעמים), והוא מתגלה על ידי כל הכלים הקדושים שהיו ב’קודש’ – המנורה, השולחן, המזבחות, וכן הקרשים והבריחים ושאר הפרטים הקדושים שהיו בהיכל ובחצר. אמנם על החכמה נאמר ‘והחכמה מאין תמצא’, כלומר, שהחכמה נמשכת מן ה’אין’ שהוא הכתר, והוא ‘קודש קדשים’, שמרמז על השכל הכולל.

ולכן, בקודש הקדשים היה ה’אבן שתיה’ שנקרא כך על שם שממנו הושתת העולם. דהיינו שכל הפרטים שיש בעולם, נמשכים והולכים מאותו מקום, והיינו אפילו בגשמיות – כל הכוחות שיש בעולם נמשכים ממקום המקדש, על ידי גידים דקים שמתחילים משם ומתפשטים לכל העולם, ושלמה המלך שידע זאת היה יכול להצמיח שם כל סוגי האילנות והפירות, אפילו כאלו שאינם גדלים בארץ ישראל אלא בארצות רחוקות, כי ידע היכן הגיד שלהם שנמשך מקודש הקדשים אל אותו המדינה. וכל זה מחמת שברוחניות מתגלה שם השכל הכללי, שהוא השורש של כל השכליים הפרטיים.

משה ובצלאל

והנה משה רבינו שהוא כלל נשמות ישראל, הוא ‘השכל הכולל’, והתלמידים הם ‘השכל הפרטי’. ולכן משה רבינו הזכיר תחילה את הארון, שנמצא בקודש הקדשים והוא ‘למעלה מן המקום’, כי הוא רומז על השכל הכולל שהוא האבן שתיה. אמנם בצלאל שהוא התלמיד הבין שאת השכל הכולל אי אפשר להשיג אלא על ידי השכלים הפרטיים, ולכן הבין שצריך תחילה לבנות את המשכן עם כל הפרטים, ואז אפשר להכניס לתוכו את הארון.

וכשרצה משה רבינו לצוות על מלאכת המשכן, היה נצרך להקהיל את כל עם ישראל, כיון שכל אחד מישראל הוא ‘שכל פרטי’ והוא כנגד אות אחת בתורה, ואם חסר שכל פרטי אחד – אי אפשר לגלות את השכל הכללי, ולכן הקהיל את כולם ואז היה יכול לגלות על ציווי המשכן – הן על השכל הכללי והן על השכל הפרטי.

והנה לכאורה מחמת קדושת המשכן מן הראוי שידחה שבת, כי השבת מגלה שהשם יתברך מחדש מעשה בראשית, וכל הל”ט מלאכות שנעשות בימות החול – הכל נעשה בהשגחה עליונה על פי האותיות של מעשה בראשית, וכלשון הכתוב ‘ששת ימים תעשה מלאכה’, כאילו נעשית מאליה. וכל הגילוי הזה נמצא במשכן, שמגלה אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, ואם כן המשכן והשבת מביאים לאותו תכלית.

אלא, שהשבת היא השכל הכולל, ובלעדי השבת אין כח למשכן לגלות את השכל הפרטי שבכל דבר, ולכן אין המשכן דוחה שבת, כי צריך תחילה לגלות את השכל הכולל, ורק אז יכולים לבנות את המשכן ולגלות מתוכו שכל הל”ט מלאכות הפרטיים הם אותיות של מעשה בראשית. ולכן דווקא כשהקהיל את כל העדה היה יכול לגלות זאת.

ואמנם הארון הוא גם כן שכל הכולל, אך אינו שייך לכל אחד אלא רק משה רבינו ותלמידו בצלאל יכולים לעשותו. ובאמת קדושת הצדיק הוא כמו קדושת שבת, וכמו שאמרו חז”ל ‘תלמיד חכם בחינת שבת’, ואמרו בזוהר ‘אנת הוא שבת דכולהו יומי’. ונמצא שבעולם שנה ונפש יש שכל הכולל; השבת – בבחינת שנה, הארון – בבחינת מקום, והצדיק – בבחינת נפש, וצריך את שלשתם.