פוסטים

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 79

את מה אתה חוגג?

בדרך כלל ימים 'מוצלחים', או לפחות איזה 'סיום'; סיום מסכת, סיום שנה, או סיום תקופה.

***

כל הימים טובים שיש לנו, הם בזמנים בהם היו דברים טובים – יציאת מצרים, קבלת התורה, ענני כבוד, נס חנוכה, ונס פורים; או בזמנים של 'סיום' – שבת קודש, שמיטה וכדומה. אבל יש חג אחד, יוצא מן הכלל – ושמו 'ראש חודש'.

החג הזה אינו 'סיום' אלא התחלה, ואינו מבטא שום דבר מיוחד ומשמח. אדרבה, הוא חל דווקא ביום הכי חשוך של החודש, הזמן בו הירח מופיע בתחילת הלילה למשך זמן קצר בלבד ומיד נעלם, וגם כשהוא מופיע, הוא מופיע בנוכחות מאד קטנה חיורת וחלשה. ואז, דווקא אז אנו חוגגים 'ראש חודש'.

***

חוגגים? לא בדיוק. יום רגיל לכל דבר; לימודים כרגיל ועסקים כרגיל [למעט נשים שאסורות במלאכות מסוימות], אבל באמת זהו 'חג' לכל דבר, חג מדאורייתא. אסור להתענות בו, ויש מצוה לעשות בו סעודה, כשהשולחן ערוך מקדיש לזה לא פחות מסימן שלם 'מצוה להרבות בסעודת ראש חודש' (אורח חיים סימן תיט, וסימנך 'תאכל יותר טוב'). אז מה פתאום לעשות חג ביום כזה, ואיזה מין חג הוא זה, בו ממשיכים הכל כרגיל, ורק צריכים להיזכר קודם השקיעה אם כבר עשינו סעודה או לא… [וגם זה אינו חובה, אלא מצוה].

קודם שנבין זאת, נשים לב שאכן החג הזה אינו אלא אצלנו, וכמו שאנו אומרים בתפילה 'ראשי חדשים לעמך נתת' וכן בהמשך 'כי בעמך ישראל בחרת מכל האומות, וחוקי ראשי חדשים להם נתת'. הגוים אין להם בכלל 'חודשים', כי הם מונים לחמה. ואפילו היחידים מתוכם שמונים ללבנה ויש להם חודשים, אבל אין להם 'ראש חודש' [ואם היו עושים ראש חודש, היו לבטח עושים את זה באמצע החודש, כשהלבנה בשלמותה ומראה לכאורה את שליטתה].

***

התשובה היא שיש 'שמחה' ויש 'התרגשות'.

אנחנו באמת כן חוגגים התחלות; ברית מילה, חלאק'ה, מסיבת סידור, מסיבת חומש, בר מצוה, וחתונה. כל אלו מבטאים 'התחלה' של משהו חדש.

כשקורה מאורע טוב, אנו 'שמחים'. אבל כשמתחיל משהו חדש – אין שום סיבה 'לשמוח', אבל יש בהחלט סיבה להתרגש, כי מתחיל כאן תהליך חדש, וזה מעורר התרגשות.

בראש חודש אנחנו 'מתרגשים' מהתהליך החדש אליו אנו נכנסים. המרגש ביותר עבורנו הוא לראות את הירח 'מתחיל' תהליך חדש. הוא לא גדול ולא עוצמתי, הוא קטן מאד אבל הוא 'מתחיל', וזה מאד מרגש.

ומהחג הזה, אנו שואבים כוחות, לעשות מכל יום 'חג' – חג של התחדשות והתחלה חדשה.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 19

את מה אתה חוגג?

בדרך כלל ימים 'מוצלחים', או לפחות איזה 'סיום'; סיום מסכת, סיום שנה, או סיום תקופה.

וזה נכון, כי כל הימים טובים שיש לנו, הם בזמנים בהם היו דברים טובים – יציאת מצרים, קבלת התורה, ענני כבוד, נס חנוכה, ונס פורים; או בזמנים של 'סיום' – שבת קודש, שמיטה וכדומה.

***

אבל יש חג אחד, יוצא מן הכלל – ושמו 'ראש חודש'.

החג הזה אינו 'סיום' אלא התחלה, ואינו מבטא שום דבר מיוחד ומשמח. אדרבה, הוא חל דווקא ביום הכי חשוך של החודש, הזמן בו הירח מופיע בתחילת הלילה למשך זמן קצר בלבד ומיד נעלם, וגם כשהוא מופיע, הוא מופיע בנוכחות מאד קטנה חיורת וחלשה. ואז, דווקא אז אנו חוגגים 'ראש חודש'.

חוגגים? לא בדיוק. יום רגיל לכל דבר; לימודים כרגיל ועסקים כרגיל [למעט נשים שאסורות במלאכות מסוימות], אבל באמת זהו 'חג' לכל דבר, חג מדאורייתא. אסור להתענות בו, ויש מצוה לעשות בו סעודה, כשהשולחן ערוך מקדיש לזה לא פחות מסימן שלם 'מצוה להרבות בסעודת ראש חודש' (אורח חיים סימן תיט, וסימנך 'תאכל יותר טוב').

אז מה פתאום לעשות חג ביום כזה, ואיזה מין חג הוא זה, בו ממשיכים הכל כרגיל, ורק צריכים להיזכר קודם השקיעה אם כבר עשינו סעודה או לא… [וגם זה אינו חובה, אלא מצוה].

קודם שנבין זאת, נשים לב שאכן החג הזה אינו אלא אצלנו, וכמו שאנו אומרים בתפילה 'ראשי חדשים לעמך נתת' וכן בהמשך 'כי בעמך ישראל בחרת מכל האומות, וחוקי ראשי חדשים להם נתת'. הגוים אין להם בכלל 'חודשים', כי הם מונים לחמה. ואפילו היחידים מתוכם שמונים ללבנה ויש להם חודשים, אבל אין להם 'ראש חודש' [ואם היו עושים ראש חודש, היו לבטח עושים את זה באמצע החודש, כשהלבנה בשלמותה ומראה לכאורה את שליטתה].

***

התשובה היא שיש 'שמחה' ויש 'התרגשות'.

אנחנו באמת כן חוגגים התחלות; ברית מילה, חלאק'ה, מסיבת סידור, מסיבת חומש, בר מצוה, וחתונה. כל אלו מבטאים 'התחלה' של משהו חדש.

כשקורה מאורע טוב, אנו 'שמחים'. אם זה בלידת ילד, אם זה בהצלחה או ישועה כלשהי, ואם זה ב'סיום'. אבל כשמתחיל משהו חדש – אין שום סיבה 'לשמוח', אבל יש בהחלט סיבה להתרגש, כי מתחיל כאן תהליך חדש, וזה מעורר התרגשות.

בראש חודש אנחנו 'מתרגשים' מהתהליך החדש אליו אנו נכנסים. המרגש ביותר עבורנו הוא לראות את הירח 'מתחיל' תהליך חדש. הוא לא גדול ולא עוצמתי, הוא קטן מאד אבל הוא 'מתחיל', וזה מאד מרגש.

בשביל ההתרגשות הזאת איננו נדרשים לעצור את החיים, אדרבה, השמחה היא על החיים בעצמם ועל התהליכים שאנו זוכים 'להלך' בתוכם. כשיש 'שמחה' – עוצרים את החיים, כשיש 'התרגשות' זה הזמן הטוב ביותר להתחיל ללכת ולא לעצור.

אבל את ההליכה הזאת תעשה בצעדים יותר עליזים, שיבטאו התרגשות והתחלה מחודשת. ולכן תציין את זה עם סעודה, סעודה שתדגיש שהחיים שלנו הם תהליך, תהליך בו אנו מתקדמים ומולידים פירות, לא כמו גוים שאצלם אין תהליך ולא התקדמות לשום מקום, כהיום כן אתמול וכן מחר.

ומהחג הזה, אנו שואבים כוחות, לעשות מכל יום 'חג' – חג של התחדשות והתחלה חדשה.