פוסטים

[נצח שבנצח]

כל אחד רוצה לנצח, אלא מה.

מה שמפריע, הם דווקא הנצחונות שכבר 'כאילו' נצחנו.

***

אחד מהכוחות החזקים ביותר, שפועלים בתוכנו ודוחפים אותנו לפעול – הוא הרצון לנצח.

השאלה המרכזית אותה אנו צריכים לשאול את עצמנו בהקשר הזה היא: מה הכוונה לנצח. וגם: למה לנצח, את מי לנצח, ואיך.

המושג 'נצחון' קשור בהכרח עם 'מלחמה'. אם אני צריך לנצח מישהו, כנראה שהוא עומד לנגדי, ואני צריך להכניע אותו. לאור זאת, אם אין מישהו שנלחם אתי, לכאורה אין לי את מי לנצח. האמנם?

***

הרצון לנצח מקורה ממדת הנצח, והיא מבוססת על הצורך להיות נצחי.

כעיקרון, כל אחד מאתנו הוא נצחי, אך מהרגע שהוא פוגש את העולם, הוא פוגש משהו עראי, ומרגיש מאוים על נצחיותו. מכאן, הדחף העצום לנצח את מי שמפריע לי להיות נצחי, ולהישאר מה שאני באמת, נצחי.

בלי עבודה פנימית, הדחף הזה מוצא את מקומו מול כל מיני אנשים, דעות או אירועים – שאינם שווים לי, מסתדרים לי, או משתלמים לי. כי בטווח הקרוב, ההרגשה היא שהם אלו שמאיימים על קיומי, ומחלישים את מי שאני.

מתוך הדחף הזה, אנו מנסים לנצח את כל הרשימה הזאת. ובמקרה הגרוע, אנו גם מצליחים, ואז מרגישים 'הנה נצחתי', ו'כל הכבוד'. ולא מבינים למה עדיין אני מרגיש לא רגוע, עראי, חלש, ותלוש.

ולמה זה 'במקרה הגרוע'? כי אם 'נצחת', סיכוי גדול שלעולם לא תפגוש את החזית האמתית, ולעולם לא תנצח באמת. אמנם נצחת את כל העולם, אבל את עצמך, כלומר את הדמיון שבו אתה החזק והמנצח – לא נצחת, ואם כן, איזה קשר יש לך עם הנצח. כלומר, עם מי שאתה באמת.

***

במקרה העוד יותר גרוע, זה גם מתלבש בערכים.

מילא מי שמנצח עם שרירים, או פוליטיקה – יש עדיין סיכוי, שיום אחד הוא ישב עם עצמו, ועדיף מול ה', ויגלה שלנצחון הזה אין שום משמעות, והגיע הזמן לעשות משהו אמתי יותר.

אך מי שמנצח עם דעות, רעיונות ומוסכמות – החשש גדול עוד יותר, שלעולם לא יגלה את עצמו. שהרי הנצחון שלו הוא ערכי ומהותי לכאורה. בפרט כשהוא עוד מרגיש שאפילו לא התכוון בשביל עצמו אלא עשה שירות ליהדות ולאנושות, וסייע במובן הכי פשוט לנצחון של התורה בעצמה.

מי שאינו נמצא במקום המסוכן הזה, שיצביע. כל אחד מחזיק ברשותו רשימת נצחונות, רעיונות וערכים, שמבחינתו אין יותר ברור, וודאי ובטוח, יותר מהם. והם אלו שתוקעים אותו מלזוז, ולהתקדם למה שהוא באמת.

יש תקוה. יש צדיק שהכריז ואמר 'נצחתי ואנצח'. הוא זה שמחזיק בידיו את הנצחון האמתי, ובידו לנצח את כל ה'נצחונות' שלנו, ואת כל מגדל הקלפים של הערכים והרעיונות שהצלחנו לבנות לעצמנו ולאחרים במשך השנים. והוא התחייב לכך שכל אחד, יום יבוא, והוא יסכים לנצח את עצמו ואת כל נצחונותיו, ויצטרף לנצחון הגדול באמת, הנצחון להיות נצחי.

ואנחנו? נוכל לסייע לו אם נרצה. ככל שנסכים לתלות סימן שאלה גדול ולפחות קטן על כל ערימת ה'מסקנות' הבלתי מנוצחות שלנו. לא חלילה לערער בהם, אך לפחות להסכים להניח לצדם גם סימן שאלה קטנטן, ולהיות קשובים גם למשהו שונה, גם אם הוא מסכן את כל ההקדמות ההחלטיות שיש בידנו – כך יקדם היום, בו נזכה באמת לנצח. הלוואי.

כסף סופרים, ופעמיים.

ביצים גם כן. אבל 'עומר' – מי סופר?!

***

'עומר שעורים' – זה לא הרבה, לא בכמות ולא באיכות. שתיים וחצי קילו של מאכל בהמה, זה משהו שכל אחד יכול לעבור לידו מבלי למצמץ, ובטח לא לספור.

את העומר הזה, מביאים לקרבן אחת לשנה. ועושים ממנו עסק גדול ומיוחד; כל הצדיקים הולכים להשתתף במעמד קצירת העומר, וכל הקהל אף הוא צופה מהצד. כל שאלה – גם טכנית – נשאלת שלשה פעמים, וזוכה למענה שלשה פעמים.

'לכבוד' קרבן העומר, מקריבים עוד כמה קרבנות מיוחדים. ו'לקינוח', אנו סופרים שבעה שבועות וארבעים ותשעה ימים – 'לעומר'!

מה הסיפור?

***

יצאנו כעת ממצרים.

אבל כשאנחנו בודקים בבנק, עדיין לא רואים את זה. אנו מסתכלים על עצמנו במראה, ובודקים שוב את המספר זהות ומדת הנעליים – והנה הכל אותו דבר. אבל מה זה אומר שיצאנו ממצרים?

למי שמתעקש לשאול את השאלה הזאת, ובצדק, מיועדת ספירת העומר. שהמסר שלה הוא קטן, פשוט ועוצמתי. ספירת העומר טוענת שכנראה שלא תרגמת את יציאת מצרים למספרים. חשבת שיציאת מצרים הולכת לשנות אותך? אתה יכול להמשיך לחכות. יציאת מצרים לא משנה אותך, אלא מאפשרת לך לשנות את עצמך.

ושינוי עצמי, הוא תמיד אבל תמיד ללא יוצא מן הכלל, תהליך. ותהליך, הוא דבר שתמיד אבל תמיד מתחיל ממשהו קטן, פצפון ובלתי מורגש, ובדרך כלל הוא גם הדבר הכי קרוב אליך, במרחק הושטת אצבע.

***

וזה בדיוק הסיבה שאף אחד לא עושה שינוי. כי אף אחד לא מוכן לתהליך, וגם מי שכן, חושב שהוא צריך בשביל זה לטפס את האוורסט, ומתעקש להתחיל דווקא משם. אז זהו שלא: א. מוכרחים תהליך. ב. אבל בשביל זה לא צריך יותר ממשהו קטן. עומר שעורים לדוגמא.

יש לנו מלא 'עומר שעורימ'ים על ידינו, סביבנו ובתוכנו. אלא שאנחנו בכלל לא פנוים לשים לב אליהם, ולכן גם לא זזים לשום מקום ולא מתקדמים מילימטר. רק עומדים ושואלים בפנים תמהות: לא מבין, עברתי פורים, עברתי פסח, עוד שנה ועוד שנה, ולא קרה כלום.

אם תסכים לקחת את העומר שעורים, ולעשות ממנו עסק. וחוץ מזה גם לספור אותו, ממש כמו שסופרים כסף וביצים והרבה יותר. אם תעשה את הספירה הזאת בהתלהבות עם לשם ייחוד וגארטיל, אתה תראה שבתוך שבע שבועות תגיע לקבלת התורה, ותהיה אדם.

***

מה זה העומר שעורים?

אתה יודע… כל מה שאתה מעדיף שלא להכיר. כל המדות שלך, האהבות והפחדים שלך וכל מיני הרגשות, שאתה מעדיף להתעלם מהם ולא להאמין שיש בזה איזושהי עבודה פנימית, ולא לחשוב שיש מה לעשות עם זה. החלקים הלא נעימים הללו, שבכלל לא מתכתבים עם 'עבודת ה", זה העומר שעורים.

ומה צריך לעשות עם זה? להניף קצת, זה הכל. פשוט: להסכים להסתכל על זה, ולחפש שם ומשם את ה', ולהביא לו משם איזו מנחה. לא מרשימה מי יודע מה, אבל הכי אמתית שיש. תזוזה כזאת, אכן ראויה לספירה, והיא זאת שתביא אותך אל היעד.

כשיש מלאי – צריך לספור אותו.

האם יכול להיות שהספירה 'תייצר' את המלאי!?

***

באיזשהו מקום התבלבלנו בין 'מספרים' לבין 'ספירה'.

העולם מאד אוהב מספרים; כמה הגיל שלך, מה מספר הזהות שלך, כמה ילדים, וכמובן – כמה כסף. וממילא כמה אתה שווה. אפילו את התאריך, הלועזיים מעדיפים לציין במספרים ולא באותיות.

כשמדברים על מספרים, מדברים על כמויות. וכשמדברים על כמויות, בהכרח מדברים על משהו 'לא חשוב'. כי אם הוא היה חשוב, למה צריך שיהיו ממנו כמויות.

***

'ספירה' לעומת זאת, היא דבר שמורה על חשיבות. דבר שאינו שוה ואין בו חשיבות, אף אחד לא טורח לספור אותו. וכשאני רוצה לציין על מישהו שאינני מחשיב אותו, הביטוי הנפוץ הוא 'אינני סופר אותו'.

דבר שבמנין אינו בטל אפילו באלף. לא בגלל שהוא הרבה, אלא מחמת שהוא חשוב. וזו בעצמה הסיבה שאיננו בטל, כי מחמת חשיבותו הוא אינו יכול להפוך להיות חלק מהריבוי ולהתבטל בו.

ובקיצור. מספרים מורים על כמות, וספירה מורה על מהות. והם שני הפכים.

***

הסיבה שהעולם אוהב מספרים וכמויות, היא – משום שזה מדיד.

והאמת, שככל שהדבר מדיד, כך הוא פחות חשוב וייחודי. דבר שהוא מדיד, אות הוא שהוא מותאם לכללים מוכתבים מראש, ואם כך, אין בו שום ייחודיות.

ייחודיות, מעצם טבעה, אמורה להביא משהו חדש שטרם היה עד כה, וממילא, גם אין שום כללים מוקדמים כדי למדוד אותו.

***

ואת זה אנו סופרים בספירת העומר.

איננו סופרים 'מלאי', כי הוא איננו. אין תאריך קבוע מראש לחג השבועות, שאנו סופרים 'אליו'. חג השבועות יחול ביום החמישים של הספירה, ולא משנה באיזה תאריך הוא יחול. ואם לא תהיה ספירה, הוא בכלל לא יחול, אף פעם.

פירוש הדבר הוא, שאנו 'יוצרים' אותו באמצעות הספירה. כלומר, איננו סופרים מלאי קיים, אלא יוצרים משהו חדש. ולכן גם לא סופרים לאחור, אלא במספר הולך ומתקדם, כי איננו מצמצמים פער לקראת משהו, אלא עסוקים בליצור אותו.

ספירת העומר איננה ספירה כמותית, אלא מהותית. ולכן, איננו סופרים פעולות או משימות אלא ימים. בעצם, איננו אלא סופרים את עצמנו. הספירה מספרת לעצמנו שיש כאן מה לספור, וככל שנתרגל יותר לספור את עצמנו, ולהבין שכל אחד מאתנו הוא פרטנר – כך תהיה יותר משמעות לחתונה שתתקיים בסיום הספירה.

מה עושים עם הקורונה?

נכנסים לפאניקה, או שמתנהגים באדישות?!

***

לאחר שעסקנו בנושאים 'חול המועד' ו'ספירת העומר', ורגע קודם שנכנסים לנושא של 'שביעי של פסח', יש לנו חלון קטן שמאפשר לדון בנושא חדש-ישן, שאולי קצת מאוחר לדון בו, אבל לעולם לא מאוחר מדי. והוא: איך להתייחס לקורונה.

נמאס כבר לשמוע על הנושא הזה, ואנו מקווים שאחרי שהוא יצא מהאף, הוא כבר לא יחזור וייכנס לפה, ואז נתפטר ממנו וזהו. אבל כל עוד הוא כאן, חשוב לדעת מה זה בכל אופן אומר, ואיך אנחנו כיהודים, שומרי תורה ומצוות, חסידים ואנשי מעשה – אמורים להתייחס אליו.

עיקר היחס שלנו כלפיו, הוא ללא ספק מבחינה 'פנימית'. עסקנו בזה מכמה צדדים קודם החג, ואולי נזכה בעז"ה לעסוק בזויות נוספות. אבל בכל זאת יש בו גם בחינה חיצונית ופרקטית, והשאלה איך אנו אמורים להתייחס לזה, אם בכלל. האם לנהוג באדישות, או שמא להיכנס לפחד וחרדה.

***

ובכן, אדישות וגם פחד – שייכים לאותה משפחה. ושם המשפחה: שליטה.

אדם שמרגיש צורך לשלוט על עצמו ועל חייו, אזי כאשר הוא פוגש סיטואציה מפתיעה, שמערערת את שיווי משקלו, הוא נכנס לפחד ולחץ ובמקרים קיצוניים גם לחרדה ופאניקה, ואם זה מדי גדול עליו, הוא נכנס לאדישות ומעדיף לא לפגוש את זה וזהו.

אבל מי שאינו מרגיש שולט, ולא מרגיש צורך לשלוט אלא מעדיף להמשיך לתת לה' לשלוט עליו ועל כל העולם, אינו נכנס לפאניקה מחמת איבוד עשתונות, ובאותה מדה גם אינו זקוק להתנהג באדישות כדי להתמודד עם החרדה, אלא נשאר רגוע, כגמול עלי אמו.

ודווקא אחד כזה, הוא גם זה שיכול להיזהר. הזהירות היא בכלל לא מאותה משפחה של השליטה, הפחד או האדישות, אלא מהמשפחה של יישוב הדעת, שמי ששייך למשפחה הזו, חושב בכל דבר מה 'נכון' לעשות – על פי התורה ורצון ה', ובמקרה שיש צורך להיזהר, אז זה בדיוק מה שצריך לעשות.

***

איפה שהוא התבלבלנו בקטע הזה.

יש מלא הנחיות והוראות, וחוקים ואכיפות וקנסות, וזה לא העניין שלנו. כי מעולם לא הורגלנו לקבל פסקי הלכות והליכות מאנשים שעל חייהם אינם חסים, ולא יודעים אפילו לומר שמע ישראל.

ומשום כך, יש אכן בלבול בציבור. מצד אחד, יש התנהגות של התעלמות ואדישות עד כדי הפקרות, ומצד שני יש שמתייחסים להוראות הללו כהלכה למשה מסיני, עד שמותר לחלל שבת כדי למסור למשטרה על מישהו שיצא לזרוק את הפח ללא מסכה.

אז נכון, אנו בגלות, ואין לנו הלכות ברורות בנושא. אבל יש לנו דעת ויישוב הדעת, וצריך לעשות סדר. זהירות – צריך, וחלילה להתנהג בהפקרות וחוסר שימת לב, כי בנפשות עסקינן. אבל לחיות בפחד ובלחץ, וכל שכן בחרדה ופאניקה, וגרוע יותר – לשתף פעולה עם מרשיעי ברית, או לעורר מחלוקות ותוכחה שאינה ראויה, חלילה.

לסיכום: הגישה שלנו לנושא, היא כמו לכל נושא בעבודת ה'. הנושא הזה אינו יוצא מן הכלל – לא לחומרא ולא לקולא. בלתי אפשרי לראות זאת כמשהו ש'מחוץ' לעבודת ה', ובאותה מדה, אסור לראות את זה כמשהו שמוחק את כל היהדות.

מה שקורה, אינו בידיים שלנו אלא בהשגחה פרטית. והזהירות שלנו הוא לא משום שיש לנו שליטה על המצב, אלא משום שזה רצון ה', ולכן יהודי כשר ניגש לזה מתוך רצון, התבודדות והתחזקות. משתדל לעשות את מה שצריך, ויחד עם זה מתחזק בכל נקודה של זהירות, ודן את עצמו ואת כל העולם לכף זכות.

כסף סופרים, ופעמיים.

ביצים גם כן, בפרט היום. אבל 'עומר' – מי סופר?!

***

'עומר שעורים' – זה לא הרבה, לא בכמות ולא באיכות. שתיים וחצי קילו של מאכל בהמה, זה משהו שכל אחד יכול לעבור לידו מבלי למצמץ, ובטח לא לספור.

את העומר הזה, מביאים לקרבן אחת לשנה. ועושים ממנו עסק גדול ומיוחד; כל הצדיקים הולכים להשתתף במעמד קצירת העומר, וכל הקהל אף הוא צופה מהצד. כל שאלה – גם טכנית – נשאלת שלשה פעמים, וזוכה למענה שלשה פעמים.

'לכבוד' קרבן העומר, מקריבים עוד כמה קרבנות מיוחדים. ו'לקינוח', אנו סופרים שבעה שבועות וארבעים ותשעה ימים – 'לעומר'!

מה הסיפור?

***

יצאנו כעת ממצרים.

אבל כשאנחנו בודקים בבנק, עדיין לא רואים את זה. אנו מסתכלים על עצמנו במראה, ובודקים שוב את המספר זהות ומדת הנעליים – והנה הכל אותו דבר. אבל מה זה אומר שיצאנו ממצרים? אפילו מהבית בקושי נותנים לנו לצאת…

למי שמתעקש לשאול את השאלה הזאת, ובצדק, מיועדת ספירת העומר. שהמסר שלה הוא קטן, פשוט ועוצמתי. ספירת העומר טוענת שכנראה שלא תרגמת את יציאת מצרים למספרים. חשבת שיציאת מצרים הולכת לשנות אותך? אתה יכול להמשיך לחכות. יציאת מצרים לא משנה אותך, אלא מאפשרת לך לשנות את עצמך.

ושינוי עצמי, הוא תמיד אבל תמיד ללא יוצא מן הכלל, תהליך. ותהליך, הוא דבר שתמיד אבל תמיד מתחיל ממשהו קטן, פצפון ובלתי מורגש, ובדרך כלל הוא גם הדבר הכי קרוב אליך, במרחק הושטת אצבע.

***

וזה בדיוק הסיבה שאף אחד לא עושה שינוי. כי אף אחד לא מוכן לתהליך, וגם מי שכן, חושב שהוא צריך בשביל זה לטפס את האוורסט, ומתעקש להתחיל דווקא משם. אז זהו שלא: א. מוכרחים תהליך. ב. אבל בשביל זה לא צריך יותר ממשהו קטן. עומר שעורים לדוגמא.

יש לנו מלא 'עומר שעורימ'ים על ידינו, סביבנו ובתוכנו. אלא שאנחנו בכלל לא פנוים לשים לב אליהם, ולכן גם לא זזים לשום מקום ולא מתקדמים מילימטר. רק עומדים ושואלים בפנים תמהות: לא מבין, עברתי פורים, עברתי פסח, עוד שנה ועוד שנה, ולא קרה כלום.

אם תסכים לקחת את העומר שעורים, ולעשות ממנו עסק. וחוץ מזה גם לספור אותו, ממש כמו שסופרים כסף וביצים והרבה יותר. אם תעשה את הספירה הזאת בהתלהבות עם לשם ייחוד וגארטיל, אתה תראה שבתוך שבע שבועות תגיע לקבלת התורה, ותהיה אדם.

***

מה זה העומר שעורים?

אתה יודע… כל מה שאתה מעדיף שלא להכיר. כל המדות שלך, האהבות והפחדים שלך וכל מיני הרגשות, שאתה מעדיף להתעלם מהם ולא להאמין שיש בזה איזושהי עבודה פנימית, ולא לחשוב שיש מה לעשות עם זה. החלקים הלא נעימים הללו, שבכלל לא מתכתבים עם 'עבודת ה", זה העומר שעורים.

ומה צריך לעשות עם זה? להניף קצת, זה הכל. פשוט: להסכים להסתכל על זה, ולחפש שם ומשם את ה', ולהביא לו משם איזו מנחה. לא מרשימה מי יודע מה, אבל הכי אמתית שיש. תזוזה כזאת, אכן ראויה לספירה, והיא זאת שתביא אותך אל היעד.