פוסטים

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 28

אתה מרגיש חלש לפעמים?

אם לא – תיאלץ להמתין לחיזוק הבא. אם כן – יש לי סוד לגלות לך.

***

בעולם יש יצורים 'חזקים' ויש יצורים 'חלשים'. יתוש הוא יצור חלש, ופיל הוא יצור חזק, זאת עובדה, ואף אחד לא מנסה להתווכח על זה או לשנות את זה.

זה לא אומר שהיצור החלש הוא 'פוחד' מהיצור החזק, לפעמים הוא דווקא יכול להתגבר עליו, וכמו שאמרו חז"ל 'אימת חלש על גיבור', אבל סוף סוף – הוא החלש, והוא הגיבור.

שונה מכולם הוא האדם. האדם מטבעו הוא יצור חלש, אולי החלש ביותר. לא רק בגוף, אלא גם ובעיקר בנפש. הנפש שלו כל כך רגישה וכל כך חלשה וחסרת אונים. והוא מתמודד כל הזמן עם מצבים של חולשה – זמניים או קבועים.

ולמרבה הפלא – הוא היחיד שמתבייש בזה, ומנסה להסתיר את החולשות שלו, ולהראות עצמו חזק, גיבור ומושלם. רוב בני אדם לא אוהבים להראות את החולשות שלהם, ולא אוהבים להיראות חלשים. [חוץ מאנשים שעושים מזה פרנסה, ומוכנים לשלם את המחיר של ה'בזיון'…]

***

החולשה מעמידה אותנו בעמדת 'נצרך'. ואדם לא אוהב להרגיש נצרך. אנו מתפללים 'ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם'. לא רוצים להיות מושא לרחמים, ולכן מעדיפים להיראות כמי שאינו זקוק לכך.

וזה נכון – כלפי כל העולם. אבל לא נכון – כלפי כתובת אחת. כשאנחנו עומדים לפני השם יתברך, אנחנו גם מנסים לעשות 'שרירים', ולהראות את עצמנו חזקים, חוץ מנקודה פה ונקודה שם. אבל חוץ מזה – הכל בסדר 'ברוך השם'.

וזה כל כך חבל, שאם זה לא היה עצוב זה היה מאד מצחיק. זה לא נעשה בכוונה, אלא מרוב ההרגל להראות את החלקים היפים שבנו, ולהסתיר את החולשות – אנו עושים את זה גם במקום הזה.

כמו הסיפור על בעל חוב ששאל את חברו מה לעשות עם הנושים הרבים, והלה יעץ לו שיעשה עצמו 'משוגע' וכך יעזבו אותו. הוא אכן עשה כך, וזה עבד מצוין. וגם כשהגיע אותו חבר בעצמו לגבות את חובו הוא השתמש בעצה הזאת, עד שהלה דפק לו על הראש, ואמר לו: הלו, לי אתה לא יכול לעשות הצגות, אני זה שנתתי לך את הרעיון…

***

החולשות לא נועדו כדי לברוח מהם, אלא כדי 'להישאר' שם, ולהביא אותם כמו שהם לפני השם יתברך, ולומר לו: אבא, אני חלש. זהו, זה הכל.

אתה יודע איזה 'גל של רחמים' אתה תרגיש במקום הזה? פתאום תרגיש איך שכל סדק וכל פינה שנמצאים בחולשה שלך – מתמלאים ברחמים, אהבה וחמלה, שמעולם לא חווית, ותגלה איך שהחולשה בעצמה היא הכלי הנהדר ביותר שקבלת מעודך.

נכון, לא צריך להראות את זה לאחרים, וגם לא צריך 'להתעסק' בזה כל היום. אבל פעם בשנה, כשמגיע פורים 'תפשוט את היד', בתנועה כזאת של 'זה מה שאני – חלש וחסר אונים', ואז תרגיש איך שהרחמים האין-סופיים 'שוטפים' אותך, ואתה תצא משם 'חזק' ו'אהוב' כפי שלא היית מימיך.

ואז, כשתתגעגע לכך – תעשה לך 'פורים קטן' פעם בשבוע, או פעם ביום, ותנצל כל חולשה שיש לך – כדי להפוך דרכה לחזק יותר, לא בצורה של מלחמה או בריחה, אלא בצורה של 'פשיטת יד', וכל הפושט יד, בלי חכמות ובלי פוזות, נותנים לו.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 20

אתה מרגיש קטן?

בשביל זה יש חודר אדר ראשון, ו'פורים קטן'!

***

אם נסתכל במראה, וטוב שאנחנו לא עושים את זה – נרגיש כל כך 'קטנים'. כשאנחנו לומדים בספרי הקודש מה צריך לעשות, וכשאנחנו קוראים על הדורות הקודמים, או רואים אנשים גדולים של הדור הזה – ומנסים לשים את התמונה הזאת במקביל לתמונה שלנו – זה מאד מעליב ומביך…

עזבו, למה להשוות לדור קודם ו/או לאנשים גדולים. אנחנו בעצמנו; אם נשווה את מה שאנחנו 'רוצים' לעשות ולהיות, לבין מה שקורה בשטח – התמונה מאד עגומה.

ולכן, ההגדרה הכי מוחשית לתחושה שלנו באותו רגע, ולתחושה הכללית שמלוה אותנו כמעט יום יום ושעה שעה – הוא 'קטן'. כן, זה מה שאני, קטנצי'ק כזה, עוד איזה בריה עלומה בעולם הגדול, משהו קטן כזה שלא מצליח לתפוס כותרות, וליצור התעניינות.

נלווית לזה תחושת ספק: האם אני באמת קיים? האם אני מבטא מציאות כלשהי? בכדור הארץ של הדברים ה'אמיתיים' אני מופיע בכלל? יש מישהו שמתייחס אל קיומי? האם יש נפקא מינה למאן-דהו אם אני קיים או לא?!

***

אם ניכנס לנעליו של חודש 'אדר ראשון' – זה מה שהוא מרגיש…

עוף מוזר כזה, כבר לא 'שבט' אבל עוד לא 'אדר' האמיתי… עוד לא רואים את הצבעים, לא שומעים את הרעש, ולא מרגישים את הצליל הצוהל – של חודש אדר 'האמיתי'… בקיצור: משהו לא ברור.

וכשהוא מסתכל על עצמו, הוא מרגיש מאד קטן. כל מה שהוא מצליח להגיש, זה בסך הכל איזה פורים כזה 'קטן'… והוא שואל את עצמו: האם אני מעניין מישהו, האם אכפת למישהו אם אני קיים, ואולי בכלל אני רק מפריע?! אולי בלעדי היו מרגישים יותר טוב, והיו מדלגים ישירות אל הפורים הגדול, בהתרגשות ובשמחה…

וכאן בדיוק נמצאת הבשורה עבורנו. התורה הקדושה לוקחת את החודש החשוב ביותר, השמח ביותר, המשמעותי ביותר, החודש 'הגדול' ביותר – ומצמידה לו 'תאום'; לתאום שלו גם קוראים חודש 'אדר', וגם בו יש 'פורים', אלא שהוא 'קטן'. וכעת באה ההודעה הדרמטית של התורה 'אין בין אדר הראשון לאדר השני, חוץ מ… [המצוות המעשיות]' (מגילה פ"א) – כלומר, מבחינה מהותית אין שום חילוק ביניהם, והם ממש ממש אותו דבר.

ההודעה הזו מיועדת עבורנו, האנשים 'הקטנים' שעומדים מבוישים בצד, ומשתדלים שלא 'לבלוט' ושלא 'להפריע' לדברים הגדולים, כמה שפחות 'להרוס' את התפאורה. ופתאום, פונים אלינו ואומרים: אתה רואה את האנשים 'הגדולים'? ואתה רואה את עצמך 'הקטן'? אז תדע ש'אין בין'. אותו דבר בדיוק. למה? ככה! כ'שתגדל' תבין…

***

ושורה לסיום: מתי הזמן שבו 'הקטן' הכי תופס מקום? בחודש לפני הבר מצוה!

הוא עדיין קטן, אבל כולם מתרגשים אתו! למה? כי עוד רגע הוא נהיה גדול. בחודש אדר א' אנו עומדים באותו מקום בדיוק. אנו 'קטנים', אבל עוד רגע מגיעים לחודש השלש-עשרה, שהוא זמן הגדלות,

ואז בעז"ה נהפוך לגדולים באמת [כלומר, נדע כמה אנחנו גדולים, ועל כך בהזדמנות בעז"ה…]