מה עושים עם הקורונה?
נכנסים לפאניקה, או שמתנהגים באדישות?!
***
לאחר שעסקנו בנושאים ‘חול המועד’ ו’ספירת העומר’, ורגע קודם שנכנסים לנושא של ‘שביעי של פסח’, יש לנו חלון קטן שמאפשר לדון בנושא חדש-ישן, שאולי קצת מאוחר לדון בו, אבל לעולם לא מאוחר מדי. והוא: איך להתייחס לקורונה.
נמאס כבר לשמוע על הנושא הזה, ואנו מקווים שאחרי שהוא יצא מהאף, הוא כבר לא יחזור וייכנס לפה, ואז נתפטר ממנו וזהו. אבל כל עוד הוא כאן, חשוב לדעת מה זה בכל אופן אומר, ואיך אנחנו כיהודים, שומרי תורה ומצוות, חסידים ואנשי מעשה – אמורים להתייחס אליו.
עיקר היחס שלנו כלפיו, הוא ללא ספק מבחינה ‘פנימית’. עסקנו בזה מכמה צדדים קודם החג, ואולי נזכה בעז”ה לעסוק בזויות נוספות. אבל בכל זאת יש בו גם בחינה חיצונית ופרקטית, והשאלה איך אנו אמורים להתייחס לזה, אם בכלל. האם לנהוג באדישות, או שמא להיכנס לפחד וחרדה.
***
ובכן, אדישות וגם פחד – שייכים לאותה משפחה. ושם המשפחה: שליטה.
אדם שמרגיש צורך לשלוט על עצמו ועל חייו, אזי כאשר הוא פוגש סיטואציה מפתיעה, שמערערת את שיווי משקלו, הוא נכנס לפחד ולחץ ובמקרים קיצוניים גם לחרדה ופאניקה, ואם זה מדי גדול עליו, הוא נכנס לאדישות ומעדיף לא לפגוש את זה וזהו.
אבל מי שאינו מרגיש שולט, ולא מרגיש צורך לשלוט אלא מעדיף להמשיך לתת לה’ לשלוט עליו ועל כל העולם, אינו נכנס לפאניקה מחמת איבוד עשתונות, ובאותה מדה גם אינו זקוק להתנהג באדישות כדי להתמודד עם החרדה, אלא נשאר רגוע, כגמול עלי אמו.
ודווקא אחד כזה, הוא גם זה שיכול להיזהר. הזהירות היא בכלל לא מאותה משפחה של השליטה, הפחד או האדישות, אלא מהמשפחה של יישוב הדעת, שמי ששייך למשפחה הזו, חושב בכל דבר מה ‘נכון’ לעשות – על פי התורה ורצון ה’, ובמקרה שיש צורך להיזהר, אז זה בדיוק מה שצריך לעשות.
***
איפה שהוא התבלבלנו בקטע הזה.
יש מלא הנחיות והוראות, וחוקים ואכיפות וקנסות, וזה לא העניין שלנו. כי מעולם לא הורגלנו לקבל פסקי הלכות והליכות מאנשים שעל חייהם אינם חסים, ולא יודעים אפילו לומר שמע ישראל.
ומשום כך, יש אכן בלבול בציבור. מצד אחד, יש התנהגות של התעלמות ואדישות עד כדי הפקרות, ומצד שני יש שמתייחסים להוראות הללו כהלכה למשה מסיני, עד שמותר לחלל שבת כדי למסור למשטרה על מישהו שיצא לזרוק את הפח ללא מסכה.
אז נכון, אנו בגלות, ואין לנו הלכות ברורות בנושא. אבל יש לנו דעת ויישוב הדעת, וצריך לעשות סדר. זהירות – צריך, וחלילה להתנהג בהפקרות וחוסר שימת לב, כי בנפשות עסקינן. אבל לחיות בפחד ובלחץ, וכל שכן בחרדה ופאניקה, וגרוע יותר – לשתף פעולה עם מרשיעי ברית, או לעורר מחלוקות ותוכחה שאינה ראויה, חלילה.
לסיכום: הגישה שלנו לנושא, היא כמו לכל נושא בעבודת ה’. הנושא הזה אינו יוצא מן הכלל – לא לחומרא ולא לקולא. בלתי אפשרי לראות זאת כמשהו ש’מחוץ’ לעבודת ה’, ובאותה מדה, אסור לראות את זה כמשהו שמוחק את כל היהדות.
מה שקורה, אינו בידיים שלנו אלא בהשגחה פרטית. והזהירות שלנו הוא לא משום שיש לנו שליטה על המצב, אלא משום שזה רצון ה’, ולכן יהודי כשר ניגש לזה מתוך רצון, התבודדות והתחזקות. משתדל לעשות את מה שצריך, ויחד עם זה מתחזק בכל נקודה של זהירות, ודן את עצמו ואת כל העולם לכף זכות.