פרשת מצורע, היא הפרשה החמישית בסדר ויקרא, והוא המשך לפרשה תזריע. בפרשת תזריע נכתב באריכות כל פרטי טומאת צרעת, ובפרשה זו מתבאר סדר טהרת המצורע ותיקונו, והרבה צדיקים קראו לפרשה זו ‘פרשת טהרה’.
עצם העיסוק בעניין תיקון האדם בפרשיות אלו – התבאר במאמרים הקודמים בפרשת שמיני ובפרשת תזריע. ושם התבאר בפרטיות עניין המאכלים, ועניין יולדת וברית מילה. והפעם נבאר בעז”ה עניין מצורע.
בימינו אין צרעת. והוא עניין פלא, שרק בזמן בית המקדש שיכולים להיטהר מזה – היה טומאה כזאת, אבל כשאין אפשרות להיטהר, גם אי אפשר להיטמא בזה. ורואים בזה רחמי השם, שאינו מביא מכה שאין לה רפואה. אמנם, לכשנבין עניין הצרעת, נראה שאם אמנם אינו קיים ‘בפועל’ בזמן הזה, עם כל הלכותיו ופרטיו, אבל ‘מהות’ העניין קיים, והוא נוגע עלינו מאד, אולי יותר מכל דבר אחר. ולא רק מהות ‘הטומאה’ והקלקול, אלא גם סדר הטהרה והתיקון שלו.
התמיהות בפרשה
א. מהו נגע הצרעת – האם הוא ‘חולי טבעי’ או ‘עונש רוחני’. והנה בפשטות הוא חולי טבעי, אך בחז”ל הקדושים מבואר שהוא עונש רוחני, ובא על פגם לשון הרע. ורמזו זאת בתיבת ‘מצורע’ נוטריקון ‘מוציא שם רע’. ויש להבין מה השייכות בין לשון הרע לבין צרעת, ומדוע נרמז עניין זה דווקא בפרשת מצורע שעוסק בטהרתו ולא בפרשת תזריע שעוסק בעצם העונש.
ב. בסדר טהרת המצורע, לוקחים שתי ציפורים. והוא דבר פלא שאינו נמצא בשום מקום אחר. ויש להבין מהות העניין, מה השייכות בין ‘ציפורים’ לבין טהרת המצורע. כמו כן, יש להבין מדוע אחד מהם שוחטים, ואת השני מניחים בחיים.
ג. כמו כן צריך להביא ‘עץ ארז, ושני תולעת, ואזוב’. והסדר הזה מופיע גם בטהרה מטומאת מת [על ידי פרה אדומה], וגם ביציאת מצרים, שהוצרכו לקחת אגודת אזוב. וצריך להבין מהות העניין, ומה השייכות בין שלשת הדברים האלו [מצורע, טומאת מת, ויציאת מצרים].
ביאור הפשט
א. הצרעת: דבר ברור הוא שאין הצרעת חולי’ טבעי, אלא חולי רוחני. וכפי שמבאר הרמב”ן, ש”בהיות ישראל שלמים להשם, יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב“, אלא ש”כאשר יקרה באחד מהם חטא ועון, יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו להראות כי השם סר מעליו”.
ואמנם יש צרעת שהיא חולי טבעי, אבל לא זו היא הצרעת המדובר. כי הצרעת הטבעית היא “עפשות וזיהום הגוף, ותגבורת המרה אשר תתגבר באדם ועושה רושם בבשרו”, והיא תוצאה של “העצבון וצרת הלב ושממון השכל” (אור החיים הקדוש), ומשכך, הרפואה לזה הוא לעשות דברים המשמחים ומרחיבים את הלב.
ואילו אצל המצורע עושים להיפך, שסוגרים אותו ומושיבים אותו בדד, ואם היה מדובר בצרעת טבעית, לא רק שלא היה מרפא אותו אלא עושה אותו חולה עוד יותר. אלא שזו צרעת רוחנית, שבאה על לשון הרע, ולכן הרפואה שלו הוא דווקא על ידי שסוגרים אותו, ואז הוא מתעורר בתשובה ושב ורפא לו.
וזה הטעם שנרמז עניין זה [שצרעת בא על לשון הרע] דווקא בפרשת הטהרה, כי רק על ידי הטהרה ניכר שאין זו צרעת טבעית אלא רוחנית. כי אם הייתה טבעית לא הייתה מתרפאת באופן זה (אור החיים). ובפשטות השייכות של הצרעת ללשון הרע, הוא כפי המבואר בדברי רש”י, שהוא הפריד בין איש לרעהו על ידי לשון הרע, לכך מוציאים אותו מחוץ למחנה.
ב. עניין הציפורים: מבואר בדברי חז”ל “יבוא קול ויכפר על הקול”, כלומר, הוא פגם בלשון הרע שהוא על ידי ‘הקול’, ולכך מביאים לו ציפורים שהם עושים ‘קולות’, והם מתקנים את מה שפגם על ידי הקול. ועל פי זה מבאר הרמב”ן את החילוק בין ‘עוף’ ל’ציפור’, ש’עוף’ הוא כל דבר הפורח אבל ‘ציפור’ הוא רק מי שמצפצף בקולו, דהיינו עופות דרור. ולכן נקרא הבוקר ‘צפרא’ על שם הציפורים שמצפצפים אז.
והטעם ששולחים את הציפור על פני השדה, הוא מבאר על פי הסוד של שעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים, שהוא כביכול ‘דורון’ אל הקליפה כדי להסיר אחיזתו [ושם בעניין שעיר המשתלח, ביאר באריכות שחלילה לומר שאנו נותנים לו דורון, אלא אנו מקיימים ‘מצות השם’ שציוה לעשות כן. ובזה אנו עובדים את השם יתברך ולא אותו ח”ו].
ובאור החיים הקדוש מבאר בדרך רמז, שכל הפרשה רומזת על גלות וגאולה. כי הגלות היא על לשון הרע, כמו שהיה במצרים וכן הוא בכל הגלויות, ולכן אנו נשלטים על ידי הגוים שהם הצרעת, וכשנזכה לשוב בתשובה ניגאל על ידי שתי הציפורים, שהם שני משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שאחד מהם ‘נשחט’, דהיינו משיח בן יוסף שצריך למות, והשני הוא הציפור החיה שהוא משיח בן דוד. ועל זה אנו מתפללים בברכת ‘ולירושלים עירך’ שלא ימות משיח בן יוסף, כמבואר באריז”ל. וכך מבאר גם שאר הפרטים של הטהרה.
ג. עז ארז ושני תולעת ואזוב: הרמב”ן מציין לכך שבשלשת מקומות הללו, עושים את הסדר הזה, אך אינו מבאר את השייכות ביניהם. ובאור החיים מבאר על פי דרכו, ששלשת אלו רומזים על שלשה אבות; ‘עץ ארז’ על אברהם אבינו, ‘שני תולעת’ על יעקב ו’אזוב’ על יצחק, שבזכות שלשתם תהיה הגאולה. ובזה אפשר להבין קצת עניין טהרת פרה אדומה, ויציאת מצרים.
ביאור הפנימיות
והנה, אחר כל הביאורים הנפלאים הללו, ניכר היטב שעדיין רק הנסתר על הגלוי: א. מהו החטא המיוחד של לשון הרע [יותר משאר כל המדות רעות; קנאה, שנאה, מחלוקת וכדומה, ומכל הדיבורים הרעים; שקר, ליצנות, חנופה וכדומה]. ב. מדוע העונש על זה הוא דווקא צרעת, ומדוע הטומאה הזאת חמורה יותר מכל הטומאות שצריך לישב בדד חוץ לשלשה מחנות, ואינו יכול לישב אפילו עם שאר הטמאים. ג. מהו הסוד הפנימי של הציפורים, וכל סדר הטהרה המיוחד במצורע שלא מצינו דוגמתו.
והעניין יתבאר על פי מאמר נפלא בליקוטי מוהר”ן (סימן ג) שעוסק בעניין הניגון והמנגן, איזהו ניגון כשר ואיזו ניגון פסול. ובתוך הדברים מתבאר היטב עניין המצורע, וסוד הציפורים. ועל פי זה יתבאר בעז”ה גם כן עניין עץ ארז ואזוב ושני תולעת, וכדלהלן:
שני מיני הרגשות
וביאור העניין בקצרה כך הוא:
האדם מורכב משלשה חלקים עיקריים, והם: מחשבות, הרגשות, ומעשים. המחשבות – הם למעלה בראש, ומרמזים על שלשת הספירות העליונות ‘חכמה בינה ודעת’, המעשים – הם למטה בגוף, ובעיקר ברגליים, ומרמזים על הספירה התחתונה ‘מלכות’. וההרגשות – הם באמצע, דהיינו מרכז הגוף והידיים, ומרמזים על הספירות האמצעיות מ’חסד’ ועד ‘יסוד’.
אמנם ההרגשות בעצמם נחלקים לשתיים. החלק הראשון – הם הספירות ‘חסד גבורה תפארת’ שמרמזים על המדות ‘אהבה, יראה, והתפעלות’. והם הרגשות ‘חזקות’ ו’ניכרות’, שכשהם פועלים באדם – הוא חש אותם היטב. דהיינו שמרגיש אהבה גדולה או יראה חזקה או התפעלות עצומה. ולכן, צריך שיהיה איזה סיבה ש’מעוררת’ אותם, וכשהם ‘ערים’, הם מורגשים וניכרים.
החלק השני – הם הספירות ‘נצח הוד ויסוד’, שהם הרגשות נמוכות וחלשות יותר. והרגשות אלו – מצד אחד אינם ניכרים כל כך ואין מבחינים בפעילותם, ומצד שני, הם אלו שבעיקר משפיעים על האדם ועל הרגשתו, יום יום ושעה שעה, יותר מכל דבר אחר. החלק הזה, שהוא החלק היותר נמוך ובסיסי באדם – ניזון מהניגונים שהאדם שומע.
ניגונים, דיבורים ו’מסרים’
אחד מהדברים הנפלאים שיש בעולם, הוא ‘כח הניגון’. הניגון – משפיע על האוירה, מפעיל את מי שנמצא בסביבתו, ומעביר ‘מסרים’ גלויים או סמויים. ניגון יכול לגרום לשמחה גדולה או לעצבות נוראה, הוא יכול לגרום להתעוררות מיוחדת או לפריקת עול שאין כדוגמתה. הכל בכח הניגון.
למעשה, הניגון הוא הדבר שמלווה אותנו כל הזמן. וכל מהותו של האדם תלויה ב’ניגון’ שמתנגן בתוך לבו. והניגון הזה – שמתנגן בלב, ומלווה כל צעד וכל תנועה מחיינו – אינו תמיד ניכר, ולא תמיד אנו מכנים אותו בשם ‘ניגון’. כי הניגון שאותו אנו ‘שומעים’ ו’מרגישים’ שייך יותר לחלק הראשון של ההרגשות – אהבה ויראה והתפעלות, שהם ניכרים ומורגשים. אבל יש ניגון שאליו אנו פחות שמים לב, והוא שייך יותר לחלק השני של ההרגשות – נצח הוד ויסוד.
כל הניגונים שאדם שומע בחייו – משאירים בו ‘מסרים’, שנשארים גם לאחר שהסתיים שמיעת הניגון. ולא רק ניגונים, אלא כל ‘דיבור’ שאדם שומע, וגם כל דבר שהוא ‘רואה’ או ‘חווה’ או אפילו רק ‘קולט’ – חודר אליו, ומשפיע על הרגשתו. כל ‘הניגונים’ ו’המסרים’ האלו, הם אלו שמלווים אותנו, ומחליטים עבורנו אם להרגיש תחושת ‘חיות’ ו’חיוניות’ או הרגשת ‘כבדות’ וחושך.
האויר והקול
כל ‘העולם’ הזה של הניגונים, הוא עולם נעלם ונסתר. מצד אחד, זהו המשפיע המרכזי על חיינו – על כל התחושות היומיומיות שלנו, ועל כל הכח והחשק שלנו לעשות את כל מה שצריכים לעשות. ומצד שני, לא מדובר במצוות ולא בעבירות, וגם לא מדובר בדברים מוגדרים וברורים שאפשר להצביע עליהם. הרבה יותר קל לדבר על ‘מחשבות’ ועל ‘מעשים’, או לפחות על אהבה ויראה – מאשר על התחושות ה’אוריריות’ האלו.
ואכן, המשל הכי דומה לזה הוא ה’אויר’. מצד אחד, הוא אינו ניכר לעין ואי אפשר להצביע עליו. ומצד שני, אין דבר יותר ‘נוכח’ ו’מרכזי’ ממנו. הוא זה שמחיה את האדם, והוא זה שממלא את אויר העולם, ונמצא בכל פרט בבריאה. אין דבר ש’חי’ ללא אויר. וכך הם גם ההרגשות, הם אינם ניכרים לעין, אך הם הדבר הכי ‘נוכח’ והכי מרכזי.
וזה לא רק משל ונמשל, אלא הם אותו דבר. כי ההרגשות מושפעים מהניגון והקולות שאדם שומע, וכל מהות ה’קול’ הוא בסך הכל אויר. אלא שהקול מכוון את האויר בצורה מסוימת, ומשפיע על ה’תוכן’ של האויר, ואת התוכן הזה הוא מעביר לכל אלו שנושמים את אותו אויר, ומחדיר לתוכם את התחושה הזאת – לטוב ולמוטב.
רוח נבואה ורוח נכאה
כל אחד זקוק ל’רוח’. כי ה’רוח’ הוא זה שמנשב בו, ומפעיל את כל הכוחות שבו. אלא שהרוח מעורב משני כוחות סותרים – רוח טובה ורוח נכאה. כשאדם מלא חשק וחיוניות – הוא משום שמנשבת בו ‘רוח טובה’. ולהיפך, כשהוא מלא עצבות וכבדות, הוא גם כן משום שמנשבת בו רוח, רוח נכאה.
ה’רוח’ נמשכת בשרשה מהכח שנקרא ‘ציפורים’, ולכן הציפורים יש להם כח מיוחד של ‘קול’ ו’צפצוף’ כי יש בהם את ה’רוח’. אמנם יש שני מיני ציפורים – יש ציפורים מצד הקדושה, שנמשכים מהספירות ‘נצח והוד’, ומהם נמשך ‘רוח טובה’. ויש ציפורים מצד הקליפה [קליפת נגה] ומהם נמשך ‘רוח נכאה’.
הרוח טובה שנמשכת מהציפורים, יכולה להביא את האדם לדרגה של נבואה. וכמבואר בכמה פסוקים שכשהנביאים רצו שתשרה עליהם רוח נבואה היו מנגנים [כי הנבואה נמשכת מהספירות נצח והוד]. אמנם גם מי שאינו זוכה לנבואה, אבל שורה בו ‘רוח נבואה’ דהיינו רוח של חיוניות והתרוממות הרוח, ומצילו מרוח נכאה. וכמו שכתוב אצל שאול שבכל פעם שהייתה ‘רוח רעה’ מבעתתו, היה קורא לדוד שינגן לפניו ויסלק ממנו את הרוח רעה.
לשון הרע, צרעת וציפורים
וזהו הפגם הגדול של לשון הרע. לא רק משום שפוגע בחברו, אלא משום שפוגע ב’אויר’ ומכניס בו ניגון רע, שמשפיע על כל הסביבה כבדות וחשכות. לשון הרע לא חייב להיות בגנות החבר, אלא גם יכול להיות בגנות עצמו, או סתם דיבורים בטלים של ליצנות וקלות ראש, או דיבורים מחלישים את הדעת. כל אלו מפעילים ‘ניגונים פסולים’ שמקלקלים את האויר.
ולכן, העונש של מצורע הוא להיות סגור, ולשבת בדד מחוץ למחנה. כי מהות הצרעת הוא ‘סגירו דנהורא עילאה’ (זוהר), דהיינו שסוגר ממנו את הרוח חיים, שהיא הרוח החיה שמכניסה חיוניות באדם ובעולם, וסגר עצמו בתוך רוח רעה ונכאה.
ולכן, הטהרה שלו הוא על ידי ציפורים. כי הוא ינק את דיבוריו הרעים מהציפורים של הקליפה, והטהרה שלו הוא על ידי שתי ציפורים ‘חיות טהורות’, דהיינו הציפורים שמצד הקדושה, שמכניסים חיות וטהרה בעולם. [והם בעצמם מרמזים על השני משיחים – שיכניסו רוח נבואה בעולם, כמו שכתוב ‘והתנבאו בניכם ובנותיכם’].
עז ארז, שני תולעת ואזוב
התיקון של הקול, הוא על ידי ‘הדיבור’. הדיבור הוא כח שהופך את האויר למציאות, ומחבר בין ההרגשות לבין המעשים. כל דבר שרוצים להוציא מכח אל הפועל – הוא על ידי דיבור. כי הוא לוקח את האויר, את המחשבות ואת ההרגשות – ומביא אותם לידי מעשה. ולכן, עיקר התורה הוא ‘תורה שבעל פה’, דהיינו התורה שמדברים אותה, ובכך הופכים את הקול לדיבור.
התנועה של החיים, והתנועה של הניגון – היא תנועה עולה ויורדת. וכך היא גם התנועה של הציפורים – עולות ויורדות. כי זה תפקידו של האדם – להיות עולה ויורד, דהיינו לעלות למעלה ולקבל ‘רוח חיים’ ואז להאיר אותה למטה, ואחר כך לקחת דברים מלמטה ולחבר אותם למעלה. ומי שמכיר בכך, אינו נבהל ממה שעולה ויורד, אלא מבין שכך הוא צורת החיים האמתיים.
המדבר לשון הרע, הוא משום שהוא שבור מעצמו ומחייו, וכשאין לו חיות מעצמו, הוא מחפש חיות מדברים אחרים ובטלים. והטעם שהוא שבור הוא משום עליותיו וירידותיו, ומשום שלא השכיל להבין סוד הדיבור והחיבור, סוד החיים והניגון, וסוד הציפורים. ולכן הוא עוסק ב’מות’ במקום ב’חיים’.
ולכן, מביאים לו עץ ארז שהוא גבוה, ואזוב שהוא נמוך, ושני תולעת שמחבר ביניהם. ה’שני תולעת’ מרמז על כח הדיבור, כי כוחה של תולעת הוא בפה. ועל ידי הדיבור מחברים בין הגבוה והנמוך. ואת שלשתם מחברים אל הציפור החיה, לרמז לו שזהו מציאות החיים. ואם יבין זאת, יתרפא מה’סגירו’ שלו, ויתחיל לחיות. ובזה גם מטהרים מטומאת מת, וגם יוצאים ממצרים.
Podcast: Play in new window | Download