בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 82
למה צריך לצום?
הרי הצום מחליש את הגוף, ואז קשה ללמוד ולהתפלל. לא היה עדיף לעשות תענית דיבור?
***
בכל שנה יש לנו חמשה צומות. יום כיפור – לתשובה, תענית אסתר – לתפילה, ועוד שלשה (עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, תשעה באב) – לאבלות.
את הקשר בין תענית לתשובה (יום כיפור), ובין תענית לתפילה (תענית אסתר) – נבאר אי"ה בהזדמנות אחרת. כעת ננסה לעמוד על הקשר בין תענית לאבלות.
מקובל בעולם, שכשאדם נמצא בצער – אין לו תיאבון. יש גם פעמים שאדם מתוך צער – מכאיב לעצמו; תולש שערות, שורט את הבשר, וכדומה. אבל כל אלו – אינם דרכנו, והתורה שוללת את זה מכל וכל. כי יהודי אמור להיות שמח ורגוע. צער ואובדן – יהיה ככל שיהיה – לא אמור להשפיע עליו ברמה של טרוף והשתוללות, ואפילו לא לאבוד התיאבון. בטח לא לנזקים גופניים ונפשיים.
אז מה העניין, אם כן, להתענות? סתם כדי לצער את הגוף – לא יעלה על הדעת, כי הגוף אינו שלך ואתה מוזהר על שמירתו. אולי כדי לתקן את החטאים, ו/או לפעול גאולה – עדיף לתקן שיעשו תענית דיבור, או יאמרו את כל ספר התהלים, או ילמדו שעות רצופות, וכדומה.
***
תענית היא – עצירה!
כשאדם מאבד משהו, או אפילו רק 'נזכר' שאבד משהו – הוא נעצר. לא בגלל שזה 'עוזר' לו, אלא זו תנועה טבעית של הנפש, שמסמנת לאדם: עצור! חסר לך משהו…
תלוי כמובן מה גודל האבדה. אם זה חמש שקל, אז העצירה היא לכמה שניות, שלאחריהם עושים תנועת ביטול, ומפטירים: נו, מה לעשות. וממשיכים הלאה. אם זה משהו יותר חשוב, עלולים לעשות פרסה ולנסות לחפש את זה. ואם זה משהו ממש חשוב – יכולים לעצור את החיים, ולעשות הכל כדי למצוא את זה.
כשמאבדים משהו שהוא מרכז החיים – אי אפשר להמשיך. כשנחרב בית המקדש – בעצם אין לאן ללכת. גם אחרי השואה – ההרגשה הייתה: אין לאיפה להמשיך. ולמרות זאת, התורה מצפה מאתנו לא לעצור, אלא להמשיך הלאה. מתוך אמונה שהעולם לא נגמר אלא יבוא לתיקונו.
אבל, גם להמשיך הלאה – עלול להיות מסוכן. כשממשיכים הלאה עלולים לשכוח בכלל שהיה כאן אבדה, ולהיכנס לאשליה שכעת הכל בסדר והכל מושלם. אולי חסר קצת פה ושם, אבל בגדול – העסק נוסע. העולם הוא אלוף ב'להשלים' עם דברים. העולם שאחרי 'בנייני התאומים', אינו שונה הרבה מאשר לפני…
***
וזה אסון! לשכוח שאנחנו גרים ברחוב, ו/או להשלות את עצמנו שאין הרבה הבדל בין הבית לרחוב – זה כבר אבדן זהות. ולכן, למרות ש'אסור' לעצור, ואנחנו מחויבים להמשיך וללכת עם הפנים קדימה – אנחנו 'חייבים' לעצור.
וזה בדיוק מה שהתענית עושה לנו. התענית עוצרת את החיים, ואומרת לנו: הלו, המצב לא תקין. אז נכון, זה מחליש את הגוף והנפש, ויותר קשה ללמוד ולהתפלל ביום של תענית. אבל, אולי זה זה הזמן להיזכר שכל הלימוד והתפילה שאנחנו כן מצליחים לעשות כל יום – זה רחוק רחוק ממה שבאמת מגיע לנו.
אם הבנת את זה – אז בבקשה אל תעצור לגמרי. תאכל משהו ותמשיך בכל הכוחות. אבל מעכשיו כבר לא תשכח שאתה בגלות, עדיין לא בגאולה.