פוסטים

פרשת נשא היא הפרשה השניה בסדר במדבר, והיא המשך לפרשת במדבר. בפרשת במדבר מבואר מניין בני ישראל לשבטיהם, וסדר הדגלים סביב המשכן. ובנוסף מבואר מניין הלויים וסדר חנייתם הפרטי סביב המשכן. ובפרשה זאת ממשיך לעסוק במניין בני לוי וסדר עבודתם.

ובהמשך הפרשה מבואר עוד כמה מצוות; מצות שילוח הטמאים, וקרבן אשם מעילות. וכן מצות בדיקת סוטה, ודיני הנזיר. ולאחר מכן פרשת ברכת כהנים וחנוכת המשכן עם קרבנות הנשיאים. ובפשטות אין נראה שיש שייכות בין העניינים. ואדרבה, נראה כאילו המצוות הללו ‘מפסיקות’ בין סדר הדגלים וחניית הלויים – לבין פרשת חנוכת המשכן, ששייכים זה לזה.

אמנם בוודאי שיש שייכות בין הדברים, הן בדרך הפשט והן בדרך הפנימיות. ולשם כך יש להבין מהו עניין ‘הלויים’; שמצד אחד אינם כהנים – שעובדים בבית המקדש, ויש להם מצוות מיוחדות ומתנות כהונה, ומצד שני אינם ישראלים, ובזה נבין סדר הפרשיות, וכן יסודות לעבודת ה’.

פרשה זו באה לעולם יחד עם חג השבועות – לאחריו או לפניו, וכפי הנראה שיש בזה שייכות לקבלת התורה [כמו קריאת פרשת בחוקותי ופרשת במדבר, שנקראים תמיד בסמיכות לחג השבועות, ומבואר בחז”ל טעם העניין], ועל פי היסודות הנזכרים, נוכל להבין גם עניין זה בעז”ה, וכפי שיתבאר להלן.

התמיהות שבפרשה

א. מדוע נמנו הלויים לבדם, ומדוע הם חונים לבדם סביבות המשכן – ולא ביחד עם כל ישראל. ואם הם נתקדשו כמו הכהנים, מדוע אינם כמו הכהנים שיש להם איסורים מיוחדים, ומתנות כהונה מיוחדות. ובקיצור: מה מהותם של הלויים ומה תפקידם.

ב. מדוע נחלקו הלויים לשלשה חלקים; קהת, גרשון ומררי. שאינם רק חלוקה של משפחות אלא חלוקה מהותית, שכל אחד יש לו סוג עבודה אחרת במשאות [קהת – כלי המקדש, גרשון – הדברים העשויים מבד, מררי – הקרשים ושאר הדברים הכבדים].

וביותר פלא, שבני קהת נחלקו לעצמם מבני גרשון ומררי. הן בפירוט עבודתם; שבני קהת כתובים בסוף פרשת במדבר, ובני גרשון ומררי בפרשת נשא. והן בפירוט מניינם [מבן שלשים עד בן חמישים], שבני קהת כתובים בפרשה בפני עצמה, ובני גרשון ומררי יחד בפרשה בפני עצמה.

ג. הלויים היה להם שלשה מיני עבודות; שמירה, שירה ומשא. מה מהותה של כל עבודה, ומדוע שלשתם ניתנו ללויים, והאם יש שייכות בין העבודות.

ד. מה עניינם של המצוות הנוספות שנכתבו בפרשה; שילוח טמאים, אשם מעילות, פרשת סוטה ונזיר, וברכת כהנים. ומדוע הם מפסיקים בין מניין בני ישראל והלויים לבין פרשת חנוכת המשכן וקרבנות הנשיאים.

ביאור הפשט

א. עניין הלויים: הבכורות שייכים להשם יתברך, מחמת שפדה אותם מהמצרים. והם צריכים לשמש במקדש ולהקריב הקרבנות. אלא שהם אבדו את מעלתם, והכהנים נכנסו לעבודת הקודש. אמנם הכהנים צריכים סיוע ועזרה, ולשם כך על הבכורות להביא תחתם את הלויים שיסייעו לכהנים.

והגדרת הלויים היא ‘סיוע לכהנים’. כלומר, את עצם העבודה עושים הכהנים, וכל ‘הנלוה’ לזה – עושים הלויים [ולכן נקראים ‘לווים’ על שם שהם ‘נלווים’]. דהיינו: שירה בעת הקרבנות, שמירה על בית המקדש, ונשיאת המשכן ממקום למקום.

וגם בזמן הזה שאין לנו בית המקדש, יש ללווים תפקיד לסייע לכהנים, וכגון בברכת כהנים שהלוי נוטל ידי הכהן. ומחמת כן הוא מקבל גם כן קצת מתנות; מעשר ראשון, ועולה שני לתורה.

ב. סמיכות המצוות: בדברי הרמב”ן מבואר שאחר קידוש המחנות – הוזהרו לשלח את הטמאים, וכמו כן הופרדו הערב-רב [שאינם בכלל ‘למשפחותם לבית אבותם’] שהם ‘הגרים’ ולכן התבאר פרשת אשם מעילות בנודע לגר שמת ואין לו יורשים.

ומחמת שיוחסו ישראל ‘למשפחותם לבית אבותם’ – הזכיר פרשת סוטה, שעל ידי זה נעשים ממזרים שאינם מתייחסים ל’אבותם’. ולהיפך, ביאר פרשת הנזיר שמפריש עצמו ממחנה ישראל להיכנס יותר לתוך הקדושה.

וברכת כהנים נסמך להקמת המשכן, כי עיקר ברכת כהנים הוא בבית המקדש, כמו שהיה בהקדמת המשכן שנשא אהרן ידיו אל העם ויברכם, וכמבואר בחז”ל שבבית המקדש היו מברכים בשם המפורש ובבת אחת, מה שאין כן בשאר מקומות שהוא בשם הכינוי ובחלוקה לשלש ברכות.

ביאור הפנימיות

מבואר בזוהר הקדוש שהכהן הוא מצד החסד, והלוי הוא מצד הגבורה. וכן מבואר במדרש – שהלוי משמש את הכהן כמו אשה שמשמת לבעלה, וגם בזה מבואר בזוהר הקדוש שהאיש הוא מצד החסד והאשה מצד הגבורה. ועל ידי שהאשה משמשת את בעלה והלוי את הכהן – נכלל הגבורות בחסדים. הבנת העניין יתבאר לעובדא ולמעשה, על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן (סימן נא), וכדלהלן.

המצב הסותר – שמוכרח להיות

השם יתברך ברא את העולם – כדי שיהיה מי שייהנה מאורו וטובו. אמנם בריאת העולם הייתה על ידי ‘חלל הפנוי’ – דהיינו שצמצם וסילק את אורו, ופינה מקום שכביכול ‘פנוי’ מאורו, וכך נברא העולם. נמצא שיש כאן דבר והיפוכו; כי העולם נברא כדי ‘לגלות’ את האור, ולמעשה הבריאה הייתה ‘צמצום’ האור.

וכך באמת כל העולם מורכב מדבר והיפוכו. מצד אחד יש אמת ומצד שני יש כנגדו שקר, מצד אחד יש שפע ומצד שני יש צמצום, מצד אחד יש אור ומצד שני יש חושך. וכן בכל דבר.

והנה דוגמא פשוטה: כשרוצים למלאות משקה, צריך לקחת כוס. והרי יש כאן סתירה: מצד אחד רוצים ‘למלאות’ – דהיינו להשפיע שפע, ומצד שני, יש את הכוס שאומר ‘אל תמלא’. שהרי כל הדפנות שלו והקרקעית שלו, אינם מניחים לשפע להגיע, ורק במקום שבו ‘אין כוס’ דהיינו באויר ששם אין את הכוס בעצמו – יכולים למלאות.

נמצא שהכוס אינו מניח למלאות. אבל באמת אי אפשר למלאות אלא מחמת שיש כוס, וכך אי אפשר לקבל שום שפע רק כשיש ‘צמצום’, ואי אפשר לגלות ‘אור’ רק כשיש ‘חושך’, ואי אפשר לברר את ‘האמת’ רק במקום שיש חושך. וכמו שיתבאר להלן.

קודם הבריאה – ולאחריה

נמצא שיש שלשה מצבים; קודם הבריאה – אין שום שקר וצמצום והסתרה, אלא הכל מלא רק באור ואמת ושפע. והמצב הזה נקרא ‘קדוש’, כי ל’קדושה’ אין מצב הפוך, אלא רק מצב אחד בלבד שנקרא ‘קדושה’. לאחר הבריאה – יש שני אפשרויות; טהור וטמא. כלומר, יש כבר דבר נוסף חוץ מ’אחדותו’ יתברך, שהוא הצמצום וההסתרה, והמצב הזה נקרא ‘טהור’, שכולל בתוכו אפשרות סותרת שנקראת ‘טמא’.

המצב של אחר הבריאה שנקרא ‘טהור’ – יש בו בחירה, האם להתחבר אל הקדושה ולהיות חלק ממנו, או להישאר נפרד ממנו, ואז נעשה מ’טהור’ ‘טמא’. כי אז הוא הופך לחושך ולשקר, ולמניעת השפע והאור.

וזהו כהן לוי וישראל. כהן הוא ‘קדוש’, כלומר עצם האמת והאור, בלי שום הסתרה וצמצום. אמנם זה אינו שלימות, כי אינו יכול להתגלות בעולם – אלא על ידי כלי. ולכן יש לוי – שהוא טהור [כמו שנאמר בפרשת בהעלותך ‘קח את הלויים וטיהרת אותם’], כלומר שהוא כבר עומד ‘מחוץ’ לבית המקדש, והבחירה בידו אם להישאר בפני עצמו או להיות נטפל לכהן.

אם הוא נטפל לכהן, הוא הופך להיות ‘כלי’ אל הקדושה, ונעשה בעצמו קדוש. ואם לאו – הוא הופך להיות סותר אל האמת, ונעשה ‘טמא’ ו’שקר’. כמו שהיה אצל קורח שלא רצה להיות ‘לוי’ ולהתבטל לכהונה, אלא רצה מציאות משל עצמו. ועל ידי זה חלק על האמת. וכך גם באיש ואשה – אם האשה נטפלת אל האיש, היא נכללת בו ובכך מגיעים שניהם לשלימותם, של אור וכלי. ואם לאו – היא פוגמת.

שלשה מיני לויים – ושלשה מיני עבודה

ויש בזה כמה דרגות; בני קהת – הם אלו שנכללים לגמרי בכהנים, ולכן הם נושאים את כלי המקדש ממש, ואינם צריכים להתאמץ כלל אלא ‘ארון נושא את נושאיו’. לעומת זה, יש את בני גרשון – שהם ‘טפלים’ אבל לא ‘בטלים’, אלא פעמים בפנים ופעמים ‘גרושים’. ולכן הם נושאים את היריעות והכיסויים, שהם נגלים ונכסים מהקדושה. וזה רוב בני אדם, שפעמים ‘מלאך’ ופעמים ‘גאלאך’.

ויש את בני מררי, שמרוחקים ו’מרירים’, והם נושאים את הדברים הכבדים. כלומר, שמרגישים מחוץ לקדושה וכאילו הקדושה כבדה עליהם. אמנם שלשת מינים אלו – משמשים את הכהנים, ורוצים להיות נכללים בקדושה, וכולם זוכים להיות סביב מחנה השכינה. ויש בזה חיזוק, שבכל מצב – יכול האדם להיכלל בקדושה, בין כשהוא ממש ‘נכלל’, ובין כשהוא ‘מגורש’ או ‘מריר’, אם לא יתרחק אלא ימשיך וישמש את הקדושה, מתוך רצון והשתוקקות אל הקדושה.

כמו כן, יש ללווים שלשה מיני עבודות: שמירה – הוא העבודה הפשוטה, שעומד מחוץ לקדושה ורק שומר שלא ייכנס טומאה. ומתוך כך מתקדם וזוכה להיות ‘נושא’ את הקדושה, ובזה הוא כבר מתחבר אל הקדושה, ואז זוכה לדרגה שלישית – שנכלל לגמרי בכהן ונולד מזה ניגון שמשלים את עבודת הקרבנות של הכהן. וקיצרתי.

אתערותא דלתתא – ואתערותא דלעילא

משמעות העניין למעשה, יובן מתוך הדוגמא של איש ואשה. הנה בסדר הנישואין – כל הקידושין והחופה, נעשה מצד החתן. הוא מכסה אותה, נותן לה טבעת ואומר לה ‘הרי את מקודשת’, נותן לה כתובה, מכניסה לרשותו, ומתחייב לתת לה כל צרכיה. והיא מצדה אינה צריכה לעשות כלום [ולהיפך, אם תעשה משהו, אינה מקודשת (קידושין ו)].

כל מה שמוטל על הכלה לעשות – הוא ‘להסכים’ לנישואין. דהיינו להגיע לחתונה, ולהושיט את אצבעה לקבל את הטבעת. הא ותו לא. ואם היא עושה כן – בבת אחת חל עליה כל מה שיש לבעלה, וכל מה שהוא מתחייב עבורה, והיא הופכת מיישות עצמית עלובה, למציאות שיש לה כל טוב.

התנועה הזאת נקראת ‘אתערותא דלתתא’, והיא מעוררת את ה’אתערותא דלעילא’, שבזה כלול כל מה שצריך. וכך גם לגבי הקשר בין ישראל לבין הקב”ה, שהוא קשר של חתן וכלה כמתואר בשיר השירים, וכפי שמכונה קבלת התורה בשם ‘יום חתונתו’. וגם בזה, אין לנו אלא ‘להסכים’ לקבלת התורה, ותו לא. ובזה הרגע – אנו נכנסים תחת כנפי השכינה, וכל אשר יש לו – יש לנו. זהו החיבור בין האור לבין הכלי, וכפי שיתבאר עתה.

ההשתוקקות – מלמטה ומלמעלה

באור החיים הקדוש (בפרשת סוטה) מבואר, שמאז בריאת העולם, יש בכל נברא כיסופים והשתוקקות להיות דבוק באלוקים חיים ברוך הוא, ‘והרגש תיאבון זה’ יש אפילו בדומם. ולכן כשחילק הבורא את המים לשניים; מים העליונים ומים התחתונים – התחילו המים התחתונים ‘בוכים ומתאנחים על שלא זכו להתקרב לאלהים חיים בחצי העליון, כי הוא זה כוסף הנבראים יחד ותקותם’.

ולא רק מלמטה יש השתוקקות לעלות למעלה, אלא גם מלמעלה יש השתוקקות לשכון למטה, כמו שאמרו חז”ל ‘נתאווה הקב”ה שיהיה לו דירה בתחתונים’. ועל זה נאמר ‘ויכולו השמים והארץ’ ‘ויכל אלוקים’, שבפשטות הכוונה מלשון ‘סיום’, אמנם חז”ל ביארו זאת מלשון ‘נכספה וגם כלתה נפשי’, שהשמים והארץ משתוקקים לעלות למעלה, והשם יתברך משתוקק לירד למטה.

והשלימות הוא – כאשר השם יתברך אכן יורד למטה, ואז ממילא כל השמים והארץ, וכל המים העליונים נמצאים ‘למעלה’. כי אין באמת ‘למטה’ ו’למעלה’ אלא רק לפי הקירוב והריחוק להשם יתברך. אלא שצריך להתחיל מלמטה – אם מלמטה מתעוררים לגלות את ההשתוקקות, ממילא מתגלה גם ההשתוקקות שמלמעלה, ועל ידי זה נעשה ייחוד, שזה כל תאוות העליונים והתחתונים. [כמו באיש ואשה].

בחירה – לכאן או לכאן

ודבר זה נעשה בקבלת התורה, שאז ‘ירד’ ה’ על הר סיני, וממילא נעשה הייחוד, והחיבור המקווה לעליונים ולתחתונים. אמנם על ידי חטא העגל, עלה שוב השם יתברך למעלה, ומכאן יש כל הזמן בחירה לכל אחד אם להשכין אותו יתברך כאן, ולפעול את הייחוד הזה, או לא. עד לעתיד לבוא שאז יעביר השם יתברך הטומאה מן הארץ, ויהיה שוב הייחוד השלם.

זהו עבודת הלויים – לבחור לכאן או לכאן. האם להשתוקק להיכלל בכהנים שהם עצם הקדושה, או לרצות להיות בפני עצמם, ולהישאר ‘למטה’. וכן עבודת איש ואשה – האם האשה תיכלל בבעלה, או שתרצה להיות בפני עצמה.

אם בוחרים חלילה שלא להשתוקק ולהיכלל, נעשים טמאים ויוצאים חוץ למחנה. וזה מעשה הסוטה שנפרדה מבעלה, ולכן מביאים אותה לבית המשכן ששם יש את החיבור בין התחתונים לעליונים, ושם המים כבר אינם בוכים. ואותם מים ועפר – הם אלו שנוקמים בה. ולעומת זה, הנזיר הוא זה שבוחר להיכלל בקדושה. ואז יש ברכת כהנים [שיש בו שלשה חלקים: יברכך – שפע, יאר ה’ פניו – הארת הפנים, וישם לך שלום – ייחוד השלם].

וזה כל סדר חג השבועות, שבכל ספירת העומר מתחילים להתכונן ולהשתוקק אל הייחוד, ובפרט בליל שבועות שנשארים ערים כל הלילה, מרוב השתוקקות ורצון להיכלל, ואז זוכים לקבלת התורה, שהשם יתברך יורד אלינו ומתייחד אתנו, ואז עליונים ששו ותחתונים עלזו, וזהו השלימות.

פרשת קדושים היא פרשה מיוחדת, שיש בה הרבה מאד מצוות [בדומה לפרשת משפטים ופרשת כי תצא], ולכאורה אין שייכות בין המצוות האלו זה לזה, וגם אין לזה שייכות בדווקא לחומש ויקרא, אלא עומדת כפרשה בפני עצמה.

‘פרשה זו נאמרה בהקהל’, כמבואר בדברי חז”ל והמפרשים. ‘הקהל’ הוא מעמד שנעשה פעם בהרבה שנים, בהשתתפות כל קהל ישראל, אנשים נשים וטף, ושם נאמרו כמה דברים שהם היסודות החשובים ביותר, ואחד מהדברים שנאמרו באותו מעמד, הוא פרשה זו. והטעם לכך ‘מפני שרוב גופי תורה תלויים בה’.

ובדברי הזוהר הקדוש מבואר, שכשהגיעו ‘החברים’ [החבריא קדישא] לפרשה זו היו מתלהבים ביותר, ויש שם לשונות מופלגים ומופלאים על פרשה זאת. כמו כן במדרש (מובא בדברי הרמב”ן) מבואר שפרשה זו היא כנגד עשרת הדברות, ומפרט איך כל עשרת הדברות רמוזים בה. וכל זה צריך כמובן ביאור – איזה חידוש מיוחד יש בפרשה זו, ומדוע ‘רוב גופי תורה תלויים בה’.

התמיהות בפרשה

א. מפני מה נאמרה פרשה זו בחומש ויקרא.

ב. מהו הציווי ‘קדושים תהיו’, ואיזה פעולה עלינו לעשות עבור כך. ומהו התוספת ‘כי קדוש אני’, וכי משום שהשם יתברך קדוש, גם אנו יכולים להיות קדושים, והלא ‘גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם’.

ג. האם יש שייכות בין המצוה הזאת, לבין שאר המצוות שנאמרו בפרשה [שרובם מצוות שבין אדם לחברו].

ד. מדוע יש אריכות גדולה כל כך סביב האיסור של עריות [הן בפרשת אחרי והן בפרשת קדושים], והפסוק מדגיש שוב ושוב ‘אל תיטמאו בכל אלה’ ‘והייתם קדושים’ ועוד כמה לשונות, כביכול הוא מתאמץ ‘לשכנע’ אותנו לקיים המצוות האלו, מה שלא מצינו בשום מצוה אחרת.

ה. מהו האיסור החמור של ‘נותן מזרעו למולך’, שגם עליו מאריך הכתוב מאד, וגם גזר עונשו בלשון של ‘ונתתי את פני’ ופירשו חז”ל ‘פונה אני מכל עסקי’ כדי להעניש אותו [ודרך אגב יש להבין מה הם ‘העסקים’ האלו]. ומדוע נכתב מצוה זו ‘באמצע’ פרשת העריות.

ביאור הפשט

א. הקשר לחומש ויקרא: הרמב”ן מבאר על פי פשט, שהשייכות לחומש ויקרא הוא משום שכתוב כאן פרשה שלמים ותודה, וכן העונש על העריות [ובהקדמה לחומש ויקרא, ביאר הטעם שנכתב עניין העריות בחומש זה]. וכיון שכל הפרשה נאמרה כאחד בהקהל, נכתבה גם כל הפרשה כאן.

ב. קדושים תהיו: רש”י פירש ‘היו פרושים מן העריות’. וביאר דברין ‘שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה’. ודבריו מיוסדים על דברי חז”ל במדרש ‘מה אני קדוש, אף אתם תהיו קדושים, מה אני פרוש, אף אתם תהיו פרושים’.

וצריך להבין מדוע צריך לכתוב ציווי זה, אחר שכבר נכתב בפירוש כל איסורי העריות. ופירש באור החיים הקדוש, שנכתב כדי להוסיף ‘מצות עשה’ על איסורי עריות.

והרמב”ן פירש, שאחר כל ציווי התורה המותר והאסור, יכול עדיין להיות ‘נבל ברשות התורה’ – ולהתעסק בכל התאוות המותרות ללא הגבלה. ולכן בא ציווי כללי ‘קדושים תהיו’ לקדש עצמו במותר לו, ולהתנהג בקדושה בכל העניינים: במאכל, בדיבור, ובשאר עניינים, ואפילו בנקיות הידיים [שנלמד מהפסוק ‘והתקדשתם והייתם קדושים’].

[ג. ונתתי פני: בספר ‘אור החמה’ להרב הגאון ר’ זונדל קרויזר זצ”ל מבואר ש’עסקי’ היינו מדות הרחמים. וזה שמוסר מזרעו למולך, גורם כביכול שהשם יתברך מפנה עצמו מכל מדות הרחמים. ואם כן, מדה טובה מרובה, שמי שמקדש עצמו, מעורר מאד את מדות הרחמים]

ביאור הפנימיות

ואחר כל הדברים, צריך להבין מדוע נכתב כל זה בלשון ‘קדושים תהיו’ – מה השייכות בין ‘גדר ערוה’ לבין ‘קדושה’, וגם מה השייכות בין הפרישות מהדברים המותרים לבין ‘קדושה’, ובפרט, מה השייכות בין האיסור להעביר מזרעו למולך לבין ‘קדושה’, ומהו בעצם משמעות המושג ‘קדושה’.

קדושה – זימון ופרישה

המילה ‘קדושה’ כולל בתוכו שני לשונות. מצד אחד הוא מלשון ‘פרישות’, ומצד שני הוא מלשון ‘חיבור’. כשאדם מקדש אשה אומר לה ‘הרי את מקודשת לי’, ופירשו הראשונים (קידושין ב) בשני אופנים, אחד מלשון ‘איסור’ – הרי את ‘אסורה’ לכל העולם, והשני מלשון ‘ייחוד’ – הרי את מיוחדת ומזומנת לי.

כמו כן נמצא הלשון הזה ב’קדשים’. כשמקדיש בהמה לקרבן או לבדק הבית – הרי היא’ נאסרת לכל העולם. והלשון הזה נמצא אפילו באיסורי כלאיים ‘פן תקדש המלאה’, ופירושו שהתבואה נאסרת באכילה והנאה.

ואמנם נראה שהם שני לשונות הפוכים זה מזה, אבל באמת הם שני צדדים של אותו מטבע. כי באמת משמעות הלשון ‘קדושה’ הוא: להיות מיוחד עבור דבר מסוים, וכתוצאה מכך שהוא ‘מיוחד’ – הוא ‘אסור’ על כל העולם. ולכן, אשה שנעשית ‘מיוחדת ומזומנת’ לבעלה, ‘נאסרת’ ממילא על כל העולם. וכן בהמה שנעשית ‘מיוחדת’ לקרבן, ‘נאסרת’ על כל העולם.

עד כדי כך, שגם ההיפך הגמור לכאורה מהקדושה נקרא בלשון זה, והוא לשון הפסוק ‘לא יהיה קדש מבני ישראל, ולא תהיה קדשה מבנות ישראל’ (פרשת כי תצא). ופירוש האיסור הוא שלא ‘לייחד’ עצמו לזנות. נמצא שאם מייחד עצמו לכך – נקרא גם כן בלשון זה (בלא אות ו’, ראה סוד העניין ליקוטי מוהר”ן סימן יא).

גופי תורה תלויים בה

אם כן, פירוש המצוה ‘קדושים תהיו’ – עניינו ‘תהיו מיוחדים ומזומנים לי’. ומצוה זו היא יסוד כל התורה, עד שרוב ‘גופי’ תורה תלויים בה. ‘גופי תורה’ היינו הגוף ‘החיצוני’ של התורה, שהם כל המצוות והאיסורים. ובוודאי שההתחלה והבסיס של כל אחד מישראל הוא קיום ‘גופי’ התורה, החיובים והאיסורים. אבל ‘גופי התורה’ הללו – תלויים ועומדים במצוה זו של ‘קדושה’, שהוא העיקר והתכלית.

החילוק בין נח ושאר הצדיקים שהיו בעולם, לבין אברהם אבינו – שמכח החילוק הזה, צאצאיו של נח נקראים ‘בני נח’ וצאצאיו של אברהם אבינו הם ‘יהודים’, הוא – שכל הצדיקים הללו היו ‘צייתנים’, וקיימו כל מה שנצטוו, אבל לא יצרו ‘קשר’ ולא האמינו שיש להם כביכול מה ‘לתת’ ו’לתרום’ להשם יתברך. אברהם אבינו היה הראשון שהיה ‘מתחסד עם קונו’, והאמין שהשם יתברך רוצה גם מאתנו.

אין לנו מה לתת לו יתברך, כי הכל שלו ‘ואם צדקת מה תתן לו’, אבל יש לנו דבר אחד לתת לו – ‘להיות שלו’, וזהו הסוד של ברית מילה שניתנה לאברהם אבינו. ‘ברית’ פירושו קשר ונאמנות, כשכל אחד מהצדדים מתחייב להיות ‘קשור ומאוחד’ עם הצד השני, ולהיות נאמן לו. וזהו היסוד והמהות של כל היהדות והתורה – ‘קדושים תהיו’, מיוחדים ומזומנים לי, ונאמנים אלי. ולכן נאמרה פרשה זו בהקהל, לכל עדת בני ישראל – אנשים נשים וטף.

ברית מילה – ואיסור ‘מולך’

העניין של ‘נתינת זרעו למולך’ – הוא דבר פלא ומשונה. בן אדם לוקח את בנו, דם מדמו ובשר מבשרו, ומכניסים אותו לאש ושורף אותו (כמבואר ברמב”ן פרשת אחרי). וכי נטרפה דעתו, והלא אם היו עושה זאת לבנו של שונאו היה זה קיצוני ומוגזם, אז איך ייתכן שעושה זאת לבנו. ומדוע צריך להזהיר על זה. ולא רק שצריך להזהיר על זה, אלא באמת היו מלכי ישראל שעשו כן רח”ל.

פירוש העניין הוא, שעיקר העבודה זרה הוא ‘ההתקשרות’ אליו, והביטוי החזק ביותר של ההתקשרות הוא ‘ביטוי של דם’, לקחת חלק ממנו בעצמו ולמסור אותו לגמרי. והוא ממש ‘זה לעומת זה’ ממה שצריך להיות לנו עם השם יתברך, דהיינו התקשרות של דם ושל מסירות נפש, להסכים למסור כל היקר והאהוב לנו ביותר עבורו יתברך.

ולכן, ברית מילה לא נעשית על ידי מסירת שבעה כבשים, או כריתת בהמות – אלא על ידי חיתוך בבשר החי, והטפת דם. ובשעת הברית אומרים לו ‘בדמייך חיי, בדמייך חיי’, כי מהות הברית והקשר הוא קשר עמוק ומהותי של דם. ונמצא ששני הדברים האלו – ברית מילה, ולהבדיל, מסירת זרעו למולך – עומדים ממש זה מול זה, ‘קדושים ומיוחדים להשם יתברך’ מול ‘מזומנים ומיוחדים לעבודה זרה’ רח”ל.

ולכן נאמר לשון חמור כזה במוסר מזרעו למולך – ‘ונתתי פני באיש הזה’, שהקב”ה פונה מכל מדות הרחמים שלו, ומעורר עליו את הדין, כי הוא הניתוק המוחלט וההיפך הגמור ממהות היהודי. ומדה טובה מרובה, כשאדם ‘מוסר מזרעו’ ומכל האהוב לו – להשם יתברך, שבוודאי מעורר עליו את כל ‘עסקיו’ של השם יתברך, שהם מדות הרחמים שלו.

איסורי עריות – וקדושה

וזהו איסורי עריות. שבאמת אין בזה שום טעם [כמו שבעבודה זרה אין טעם, ואין אנו יכולים להבין מה היה הנסיון בזה], אלא הוא גזירת עליון, כמו שאמרו חז”ל על הפסוק ‘כי הוא אמר ויהי, הוא ציוה ויעמוד’. ועיקר הנסיון בזה – הוא לקחת מהאדם את ההתקשרות והאהבה שלו, ולקשר אותו ואת אהבתו למקום אחר.

זאת, בשונה מכל שאר האיסורים, שאין מהותם ‘ניתוק’, אלא ‘אי ציות’. וכמובן, שצריך להיזהר בזה מאד, וגם כשתוצאה מזה נעשה האדם רחוק וממילא מנותק מהשם יתברך, וכמו שבאר האר”י הקדוש הלשון ‘איסור’ שהוא מלשון ‘קשירה’ שסוגר ונועל את מוחו שלא יכול לחשוב מהשם יתברך. אבל איסורי עריות, כל מהותם הוא ‘התנתקות’.

ולכן, הנסיון בזה כל כך גדול, עד שנאמר בזוהר הקדוש ‘עיקרא דייצרא בישא על עריין’, ועל זה אמרו חז”ל (נדרים ספ”ג) ‘בעידנא דיצר הרע, לית דמדכר ליצר טוב’ [בעת התגברות הנסיון, אינו זוכר בכלל את הטוב], כלומר, שבעת התגברות הנסיון של עריות, אין בידו כמעט בחירה בין טוב לרע. והאופן היחיד לעמוד בזה – הוא לא על ידי שיזכיר לעצמו שזה ‘אסור’, אלא רק על ידי שיזכיר לעצמו שיש לו ‘התקשרות’ למקום אחר, התקשרות של דם. ואינו יכול ואינו מסוגל כלל ליפול לזה.

וכמו שהיה אצל יוסף, שעמד בנסיון קשה מאד. ועמד בנסיון על ידי ‘שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו’. כי יוסף היה לו כל הסיבות לחשוב שהוא שייך למצרים, שהרי נמכר ונתנדה ממשפחתו לגמרי, ולא הבטיח לו אדם מעולם שיוציאו אותו משם, ואם הוא ‘שייך’ לשם – מדוע וכיצד יעמוד בנסיון, עד שנראה לו דמות דיוקנו של אביו, וגילה לו שהוא לא ‘שייך’ לשם אלא לחושן המשפט יחד עם שאר השבטים, וכך עמד בנסיון.

ולכן, התורה מאריך כל כך באיסורים אלו, להקדים ולבאר שאיננו שייכים ל’מעשה ארץ מצרים’ ול’מעשה ארץ כנען’, וכביכול מתחנן אלינו בכמה וכמה לשונות של ‘אל תיטמאו בכל אלה’, כאומר: אל תעשו לי את זה. וחוזר כמה וכמה פעמים הלשון ‘קדושים תהיו’. וכל זה, משום שאין שום דרך לעמוד בנסיון זה, כי אם על ידי הכח הזה של ההתקשרות למשהו אחר.

קדש עצמך במותר לך

וזהו המצוה של ‘קדש עצמך במותר לך’. אין הכוונה שיש עוד רשימה של ‘מצוות’ או ‘איסורים’. אלא מצוה אחת של ‘קדושים תהיו’ – תהיה מיוחד ומזומן עבורי. וממילא, תבין מעצמך שיש הרבה דברים שלא מתאימים ולא שייכים למעמד הזה. לא כל אכילה, דיבור, והנהגה – מתאים למי ש’מיוחד ומזומן לי’.

ועל זה נאמר ‘כי קדוש אני’, ומבואר במדרש ‘אם אתם מקדשים עצמכם, אתם מקדשים אותי, ואם לאו – להיפך חס ושלום’. והוא פלא והפלא, וכי קדושתו של הקב”ה תלויה בנו. והתשובה היא: אכן. כי ‘הקדושה’ שלו יתברך – הוא החיבור אלינו, ולכן היא תלויה ועומדת – בחיבור שלנו אליו. פלאי פלאים. ובזה מבאר האור החיים הקדוש עוד, שהכח שלנו לעמוד בנסיון הוא גם כן משום ‘כי קדוש אני’, כלומר, משום שאני כביכול ‘זקוק’ לזה, אסייע לכם להיות קדושים ולעמוד בנסיון.

רוב המצוות של בין אדם לחברו נאמרו בפרשה זאת. כי עיקר הזהירות שלנו בין אדם לחברו, אינו משום ‘מענטשליכקייט’. ובוודאי צריך להיות ‘מענטש’, אבל לא מצד ‘בין אדם לחברו’ אלא מצד ‘בין אדם למקום’, כמו איסור צער בעלי חיים. המצוות ש’בין אדם לחברו’ אצלנו הם רק מצד מצות ‘קדושים תהיו’, כלומר, מצד שאנו מיוחדים ומזומנים להשם יתברך, וכמו שאני מיוחד ומזומן לו, כך גם חברי, ואם כן בוודאי אני מחויב לאהוב אותו, ולא לצער אותו.

***

זאת היא המצוה שגופי תורה תלויים בה, ונאמרה בהקהל, ולכן יש מזה כל כך התלהבות בספר הזוהר הקדוש, כי זה מהותו היהודי, ומהות התורה והמצוות, מי יתן ונזכה.