פוסטים

איזה מין שם מוזר – ‘חול המועד’?

נשמע משהו כמו ‘קיץ חורפי’ או ‘חום קריר’ ו’קרירות חמה’…

***

חול המועד, זה בדיוק הזמן לכל מה שאין זמן כל השנה.

אין חיידרים, ישיבות וכוללים, ואין עבודה. אז אפשר לעשות את כל מה שלא מתאפשר כל השנה לעשות. אפשר לבקר את ההורים, משפחה או חברים. אפשר גם לנסוע לקברי צדיקים ולהבדיל למקומות אטרקטיביים. ואולי גם לשלב, כמו למשל ‘רבי מאיר בעל הבניאס’…

עד כאן ציטוט משנים כסדרם. או אז חול המועד היה זמן של מרוץ, להספיק כמה שיותר טיולים ואטרקציות, ולהצטער על כך שיש ‘רק יומיים חול המועד’…

זהו, שהשנה הכל אחרת. אין לאן ללכת; משפחה אסור לבקר, תחבורה כמעט שאין, הכבישים ריקים והאתרים סגורים, ואפילו המקומות הקדושים נעולים על מסגר ובריח. אין שום אירוע ציבורי שאפשר לבלות בו, והמקום היחיד שאפשר ‘לטייל’ לשם – זה המרפסת.

***

וזה בדיוק ההזדמנות, להסתכל ל’חול המועד’ בעיניים, לנסות להקשיב לו, ולהבין מה הוא אומר, ולמה הוא מיועד. ‘חול המועד’ – מה זה אומר, האם זה חול או מועד?

והתשובה היא: החיים שלנו אכן נחלקים לשניים – יש בה חלקים של ‘חול’ ויש חלקים של ‘מועד’, וזה מאד מסודר. כשיש שבת או חג, אנו ‘עוצרים’ את החיים, וחוגגים. כביכול עוברים לעולם אחר, נהנים ממנו וממצים אותו עד תום, ולאחריו ‘חוזרים’ לעולם שאותו עזבנו.

כעת אנו עוברים למחלקת ה’חול’. במחלקה זו אין מקום למועדים ולחגיגות. אלא לעבודה שחורה ומפרכת של שגרה שוחקת מעייפת ומפוררת.

***

אין בעצם מה שיחבר בין שני העולמות הללו – המועד והחול. ומשכך, החול הופך למצוקה, והמועד למשהו נחמד אבל מנותק, וממילא גם חסר תכלית כביכול.

רק כאשר נצליח לעשות סנכרון בין שני החלקים – תתחיל התנועה של החיים. אם המועד יצליח לפרוץ לתוך החול, אזי הוא לא יהיה מנותק ולא חסר תכלית. התפקיד שלו יהיה להכניס צבע וחיות בשגרה האפורה והמשעממת של החול, ולהפוך אותו על כל מטלותיו, למשהו אחר.

וזה מה שעושים ב’חול המועד’. אלו הם ימים של ‘חול’ כביכול, אבל לא בדיוק. ימים של ‘חול’ עם צבע של ‘מועד’. אומרים הלל, מתפללים מוסף, לא עושים סתם מלאכה וחוגגים קצת עם המשפחה. אז כנראה שיש דבר כזה ‘חול בטעם מועד’.

המטרה היא להבין שכל חול יכול להפוך לכזה, אם נאמין בקדושת היום טוב, ונאמין שיש טוב בעולם. אם נבין את המסר של החג – שאנחנו יהודים, וה’ אוהב אותנו, וממש מפרגן לנו ואף דורש מאתנו לחגוג ולשמוח. אז נכון שיש ימי חול, אבל לא ימי ניתוק, ואפשר גם אותם לצבוע בניגון של אהבה.

הרהורים – ערב פסח תש”פ

האם הדור שלנו – הוא רק מכני!

או שיש לו לב?

***

אני צובט את עצמי, גם כדי לבדוק אם זה נכון, וגם כדי להעניש את עצמי.

בתוך כל הבלגן, לא יודע אם שמתם לב, אבל יש כאן גילוי לא פחות ממהפכני. כבר שנים שמדברים על כך שהדור שלנו הוא טכנוקרט. הוא אמנם מהדר בכל מה שאפשר ‘בחיצוניות’ – תלמודי תורה, ישיבות וכוללים, לולב ואתרוג, מצה תפילין ומזוזה, אבל חסר לגמרי את ‘הפנימיות’ ואת הלב.

ואף אחד לא חלק על כך. הנחת היסוד הזו הייתה מוסכמת מקיר לקיר, והויכוח, אם היה, נסוב רק על: מה הסיבות לכך, והאם יש פתרון לכך, ואיזה. היה ברור שבתי הכנסיות והשטיבלאך למיניהם, שמלאים מזן אל זן, הוא משהו טכני נטו, ואולי גם חברתי וקהילתי, ותו לא.

חשבנו ש’מה לעשות’, זה הדור ורק משיח ישנה אותו. אנחנו דור עקבתא דמשיחא, ועל זה אין ויכוח, אז זה הפנים שיש לו. קבל אותו וזהו.

***

אז חשבנו.

מגיע פתאום הקורונה, על כל השמות שיש לו; ‘וירוס’, ‘נגיף’, ‘משבר’, ‘בהלת’, ‘מגפת’, וכל מה שתרצו או לא – וטופח על פנינו.

לקחו לנו את כל האפשרויות הטכניות והמכניות; סגרו את השטיבלאך, סגרו את בתי הכנסת, סגרו את המקוואות. אז הנה, כל הסיבות להרגיש פטורים, ולחגוג. אם בכלל לא מחוברים בפנימיות, ורק עושים את זה כי זה משהו קהילתי, או משהו טכני שהתרגלנו לעשות וזהו, אז הנה ההזדמנות לוותר וזהו.

ומה באמת קרה? לא יאומן. אף אחד לא מוותר. פותחים מקוואות בשעות הקטנות של הלילה, עושים מניינים מהמרפסות, מהחצרות, מהגגות והמקרפיפות. קוראים בתורה בתנאים בלתי אפשריים, ומעל הכל – עושים פסח כשר ומהודר, עם ביצים כמובן, כולל גם שריפת חמץ חשאית, ומוסיפים לסיום חיוך של מנצח.

***

זהו, טעינו בגדול.

הדור שלנו יש לו לב. לב ענק, חם ורותח. הוא בסך הכל היה מכוסה בהרבה טכני, שהצליח לשכנע אותנו שאין בפנים כלום. אבל באמת היה שם בפנים כל הזמן לב, רק שלא היה לו מתי להתגלות. וברגע שהייתה לו הזדמנות – הוא פרץ ובגדול.

איזה נס שזה קרה רגע ‘לפני’ שמשיח הגיע. עוד היינו עלולים לספר לנכדים שלנו, שהיה פעם דור שלא היה לו לב, וזה היה פשוט שקר. אז ה’ ריחם עלינו, ואמר: רגע לפני שאני מביא את המשיח, אראה לכם שטעיתם. מעולם לא היה כזה דור, ומעולם לא היה כזה יהודי – שאין לו לב. אין חיה כזו.

כמה מרגש להיכנס עם הגילוי הזה לפסח, ולדעת, שאכן אין כמו עם ישראל, שמסור בלב ובנפש לאביו שבשמים. והולך אחריו באש ובמים, ויהי מה. זה קרה ביציאת מצרים, וזה קורה גם היום – לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.

וכימי צאתנו מארץ מצרים נזכה לראות נפלאות, כימים ההם בזמן הזה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין

‘כאשר כבר יותר מדי מר –

אז הזמן להתבטל לגמרי לה” כך אמר רבינו

***

טבעת החנק הולכת ומתהדקת.

זה התחיל מחמשת אלפים איש, הצטמצם לאלפיים, אחר כך לאלף, בהמשך למאה, ומהר מאד לעשר איש. בתחילה עוד היו פתוחים המקוואות, בתי כנסיות ובתי מדרשות, ולהבדיל, כל בתי העסק. לאט לאט, בעצם מהר מהר, גם המרחב הזה הלך והצטמצם, וכעת אנו נכנסים לסגר.

ההרגשה היא שסוגרים עלינו מכל הצדדים. כעת עוד מותר לנשום, אבל לך תדע מתי יצמצמו גם את זה לעשר נשימות בשעה, ורק במרחב פתוח ולתוך מסכה. וזה קשה וחונק. מילא במה שנוגע לגשמיות, זה אמנם לא נעים אבל לא קריטי. הבעיה היא שגם מבחינה רוחנית סוגרים לנו את הנשימה, ולא מאפשרים כלום, כמעט.

מה עושים עם זה? בסדר, עושים את זה, כי מה לעשות זה המצב, וצריך לשמור על זהירות ובריאות. וגם במה שלא באמת נוגע לזהירות ובריאות, צריך לשמור על הארנק, שלא יתרוקן בבת אחת עם קנסות ומעצרים. אבל בהרגשה, מה עושים? איך מתמודדים עם זה?

***

יש מצב, שכל הסיפור הוא הפוך בעצם.

כשהאוזניים סתומות, יש עצה פרקטית פשוטה: סותמים את הפה ואת האף בחוזקה, ונושמים בכל הכח. ואז, האויר שמנסה לצאת דרך האף והפה ונתקע, יוצא בלית ברירה דרך האוזן, והיא נפתחת. כעת מגיע אדם חכם, ואומר: ואוו, לא ידעתי שאפשר לנשום דרך האוזן, כעת שגיליתי את זה, למה לי לנשום דרך הפה והאף, בוא ננשום דרך האוזן…

אדם שנתקע בחדר, ואינו מצליח לפתוח את הדלת. בלית ברירה הוא יכול גם לצאת מהחלון. אבל מה יקרה אם הוא יחליט שמאחר שהוא גילה את הפתח החדש הזה, הוא מעדיף להשתמש בו מהיום לכתחילה, ולוותר על השער הראשי? אם זה יקרה, יש מקום לחשוש שהרגעים שהוא היה תקוע בחדר, עשו לו משהו…

***

יש קשר בריא עם ה’. קשר של ‘עין בעין’, שבו אנחנו מתקשרים אתו פנים מול פנים, וחווים את הקשר בצורה בריאה שלמה וזורמת. זה היה בזמן בית המקדש, ואז, אפילו יהודי פשוט, היה לו קשר עם ה’, כמו הצדיקים הגדולים בדורות שאחרי בית המקדש.

הקשר הישיר הזה נסגר וננעל. ואז, התחלנו לנשום דרך האוזן, ולצאת דרך החלון. אז במשך הגלות, עם ישראל למד להסתדר; הוא בנה בתי כנסיות, תלמודי תורה וישיבות, ומערכת שלמה של יהדות, והתחיל להתרגל לקשר של בדיעבד. הבעיה היא ששכחנו, וזה הפך אצלנו לכתחילה, עד שלא חסר לנו בכלל משהו אחר. ואנחנו חושבים בקול: למה בכלל צריך אף ופה, ומי זקוק בכלל לדלת ראשית.

***

גם במצרים זה היה כך. הם חיו חיים מרים מאד, אבל למדו להסתדר עם זה, כל אחד היו לו את הקומבינות איך לחיות עם זה, והם נשמו לרווחה. במצב כזה, הם שאלו שאלה מאד שאלתית: למה צריך בכלל לצאת ממצרים, בסך הכל הכל טוב, רק פה ושם יש מה לשפר.

בשביל זה צריך סגר. הם נסגרו בבית שלהם כל הלילה, ובכך סתמו את האוזניים, ואת החלונות. וכשהאוזניים והחלונות נסתמים – מתחילים לחפש את האף והפה, ואת הדלת הראשית, ונגאלים.  וזה כנראה מה שקורה אתנו כעת. סותמים לנו את כל ה’בדיעבד’ים שעזרו לנו להסתדר עם הגלות, בכדי שנפסיק להסתפק עם חלונות ונחפש את השער הראשי, ואז ניגאל.  

אי אפשר ללכת למקוה, וגם אי אפשר להתפלל במניין –

האם בכלל ש’לא מגיע לנו’, או בגלל ש’אין צורך’?

***

בשני זמנים בשנה – גם יהודי שזוכה לטבול במקוה כל יום, צריך להימנע מכך.

שני הזמנים הם: יום כיפור, ולהבדיל, תשעה באב. זה לא הוראה ולא הנחיה, אלא הלכה. ולכן גם כולם מקיימים את זה, ללא כחל וללא שרק, ללא ספיקות וללא פיתולים, וגם לא מרגישים רע עם זה. זו היא ההלכה וזהו.

אבל, יש הבדל תהומי ביניהם. בתשעה באב – לא הולכים למקוה, כי אנו לא ראויים לכך, ואנו מתהלכים כנזופים מחמת כן. ואילו ביום כיפור – לא הולכים למקוה, כי אין צורך. אנו טובלים ב’מקוה ישראל ה’, ולא זקוקים לעזרים חיצוניים.

***

ישנם שתי סוגי תפילות – תפילה שצריכה להיעשות במנין, ותפילה שצריכה דווקא להיעשות ללא מנין.

את התפילות הרגילות אנו צריכים לעשות בציבור. אבל ישנם שתי תפילות, שעושים אותם דווקא ביחיד: תפילת כהן גדול בקודש הקדשים, והתבודדות.

הסיבה לכך: תפילה ‘רגילה’, צריכה הרבה תנאים כדי להתקבל. אם אתה לא צדיק הדור, ולא קרוב לזה, אז אתה צריך לפחות את עזרת הציבור, כדי שהתפילה שלך תתקבל.

אבל תפילת כהן גדול ביום הכיפורים, היא בזמן ובמקום ועל ידי האדם – הכי מתאימים, ולא צריך שום תנאים כדי שהיא תתקבל. התפילה הזאת אינה זקוקה ל’דרך’, אפילו לא של שתי מטר, כדי להגיע ליעדה.

וכך גם התבודדות. זו היא נקודה של קשר ישיר ובלתי אמצעי, בין היהודי לאביו שבשמים, בבחינת ‘נכח פני ה” (ביאור הליקוטים), ואינה זקוקה למתווכים ולעזרים כל שהם. זה לא צריך להגיע ‘אליו’, אלא הוא מגיע ‘אליך’.

***

בימים אלו, יש מניעות גדולות מטבילה במקוה ותפילה במנין, וזה עלול אף להחריף. אפשר להתייחס לזה כתשעה באב, ולהלך כנזופים. אבל אפשר גם להתייחס לזה כיום הכיפורים, ולהרגיש כל כך קרוב שאין צורך בכך. אפשר להרגיש תפילה של בדיעבד, ואפשר להרגיש תפילת כהן גדול ביום הכיפורים.

כיושב סתר לחלות פני מלך, מראה כהן.

נשמע מוזר, אבל אולי וכנראה –

הדרך לחירות, עוברת דרך שלילת החירות.

***

כשאתה מסתובב היום ברחובות, לצורך חיוני כמובן, אתה מוכרח לקחת אתך לוח כיס. אחרת, בוודאי לא תזכור מה התאריך. אין שום קשר אפשרי בין התאריך לבין מה שמתחולל ברחובות עיר. את שעון הקיץ אמנם לא דחו, אבל יש תחושה אולי את פסח כן דחו.

ערב פסח, הוא זמן שאתה לא יכול ללכת ברחוב, בלי לבקש ‘סליחה’ שוב ושוב. אתה חייב לדרוך על מישהו או לפחות לדחוף אותו, רק כדי להגיע הביתה. החנויות מכל הסוגים, דחוסים בלקוחות כאילו הכל מחולק שם בחינם, ומי שלא ‘חייב’ לצאת, מעדיף שלא, רק בשל הרצון להגיע מתישהו הביתה.

ופתאום, כל זה נעלם. הרחובות ריקים, החנויות סגורים, ואין את מי לדחוף או למי לומר ‘סליחה’. וגם אם יש, אסור לך לנגוע בו, ובטח לא לדבר אתו.

***

טוב, לזה כבר התרגלנו. מי זוכר בכלל שהיו אנשים ברחובות.

כעת הגיעה הוראה/הנחיה חדשה: ליל הסדר, במחיצת המשפחה הגרעינית בלבד. זה אומר שבליל הסדר הולכים לשבת המון ‘זוגות’ לבד – חלקם בגיל העשרים ומטה, וחלקם בגיל השבעים ומעלה. ובתווך, משפחות צעירות עם ילדים לא נשואים, שאם אחת מהם מונה עשרה ילדים, ייתכן שזה יהיה ‘הסדר’ הכי גדול בעולם…

זה נשמע עצוב מאד. תחושה שהכל סוגר עלינו מכל הצדדים, ולאט לאט חלון האויר נסגר והולך, ומקדם אותנו למצב של חנק מוחלט. איזה מין ערב פסח, איזה מיו פסח, ואיך כל זה מתכתב עם המילים הקדושות שאנו הולכים לומר בעוד כמה ימים ‘זמן חירותינו’… האם אין זה לועג לרש?!

אבל אם מדברים על פסח, אז זה בדיוק מה שהיה רגע קודם היציאה לחירות. בלילה הדרמטי, רגעים ספורים קודם היציאה, אנו מצווים ‘ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר’. וזו לא המלצה ולא הנחיה, אלא תנאי מעכב ליציאה ממצרים; מי שרוצה לצאת ממצרים – שלא יצא מהבית, ומי שמתעקש לצאת מהבית, יצטרך לוותר על היציאה ממצרים.

***

אם כך, כנראה ש’סגר’ והתכנסות, מתכתב דווקא מצוין עם ‘חירות’. הכיצד?

אנחנו נאחזים כל הזמן בחירויות מדומות. אוהבים לראות צבע, לראות עולם, ולהזין את עינינו בנופים מתחלפים, ועדיף בקצב מהיר ככל היותר. וגם מתעקשים לקרוא לכל זה ‘חירות’, כביכול דווקא התנועה החוצה היא זאת שהופכת אותנו בני חורין.

אבל ישנו עולם שלם, עולם אמתי, שנמצא בפנים ובכלל לא זוכה לתשומת לב. ישנו לב קטן וחמוד, שממתין כבר שנים שמישהו יסתכל עליו, יתבונן במה שקורה בו ויתחבר אליו. אבל זה לא קורה, כי אנחנו עסוקים כל הזמן ב’חירות’, של הנופים המתחלפים, ואין לנו רגע פנוי להסתכל פנימה.

וזה גם כלפי הבית, האשה והילדים – כל אחד מהם הוא עולם מלא שדורש ומתחנן לתשומת לב, אבל למי יש זמן. זה הפשטות, אבל אם נהיה כנים יותר, ייתכן מאד וכנראה, שהחיפוש האובססיבי אחר הנופים המתחלפים, משמש לנו בסך הכל כחלון בריחה מכל המקומות הללו, שמאד מחכים לנו, אבל אנחנו מעדיפים שלא לפגוש אותם.

***

ולכן אנחנו תקועים במצרים, ועדיין נמצאים בגלות, פרטית וכללית.

אז הנה, מגיע הרגע והגיעה השעה, שאנחנו זכאים לגאולה וחירות. אבל בשביל שזה יקרה, צריך כמה רגעים של ‘סגר’ כדי להתנתק מהשעבוד המטורף לכל הצבע שבחוץ, ולהיות בן חורין להיפגש עם עצמי, עם הסביבה הקרובה, ולמצוא את הקשר עם ה’, במקום הכי טבעי – כאן!