ארכיון תגיות עבור : קנייני התורה

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 60

אתה אוהב את עצמך?

בוודאי. הלוואי שכל העולם יאהב אותך, כמו שאתה אוהב את עצמך!…

***

הקניין השלשים, שלשים ואחד, ושלשים ושניים, מקנייני התורה, הם – אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות.

ישנו ויכוח בין עם ישראל לבין הקב”ה. עם ישראל טוען ‘בשנאת ה’ אותנו’, והשם יתברך טוען ‘אהבתי אתכם אמר השם’. לכאורה שניהם צודקים – יש זמנים ויש זמנים. יש ‘ימי אהבה’ ויש ‘ימי שנאה’. אז מה הויכוח?!

על זה בעצמו. הגישה שלנו נוקטת, שישנה אפשרות חלילה של ‘שנאה’, מאת השם יתברך כלפינו. והשם יתברך משיב בנחרצות שאין דבר כזה. ‘אהבתי אתכם’ ואין שום אופציה אחרת, ויהי מה. והויכוח הזה הוא מאד מאד עקרוני.

***

יש ‘קשר’ ויש ‘שותפות’. בשותפות בין מעביד לעובד, או בין שתי חברים – לא מדובר ב’אהבה’ אלא ב’שיתוף’. ובשיתוף – הלשונות הדומיננטיים הם: הערכה, שווי, כדאיות. לעומת זאת ב’קשר’ בין איש לאשה או בין הורים לילדיהם – לא מדובר ב’שיתוף’ אלא ב’אהבה’. והלשונות הדומיננטיים הם: אהבה, חן, ושעשוע.

ועל זה נסוב הויכוח. אנחנו ניגשים אל הקשר הזה, כאל שותפות. ולכן, לא מאמינים שיש כאן ‘אהבה’, אלא ‘הערכה’ ו’שווי’, וממילא – מבחן מתמיד אם אנו עומדים בקריטריונים, שמצדיקים את ההגדרה הזו של ‘שווי’ וממילא של ‘הערכה’. ואם לא – אזי ‘בשנאת ה’ אותנו’. ובמבחן הזה – אף אחד אינו עומד, אפילו לא צדיקים.

השם יתברך טוען לעומתנו: טעיתם. הנושא כאן הוא לא ‘כדאיות’, אדרבה, ‘כי אתם המעט מכל העמים’. הנושא הוא רק ‘מאהבת ה’ אתכם’. אהבה ותו לא. אהבה ואהבה ואהבה. ואהבה – אי אפשר להעמיד במבחן. כי אהבה שנתונה למבחן – כבר מהרגע הראשון איננה אהבה, עוד טרם התבטלה.

***

יהודי יקר!

אל תתחיל ללמוד תורה, ולקיים מצוות – טרם ברורה לך העובדה הבאה:

אתה ‘אהוב’! ויהי מה. גם אם לא תרצה בכך, וגם אם תעשה הכל כדי שזה לא יהיה כך; גם אם תעבור על כל התורה, ואפילו להכעיס – זה לא יעזור לך. אתה תישאר אהוב! כי מאותה סיבה שהיית אהוב בהתחלה (כלומר, בלי סיבה) – מאותה סיבה בדיוק אתה גם אהוב לבסוף (איזה ‘לבסוף’ שרק יהיה).

הבעל שם טוב אמר, שיסוד תורתו הוא: אהבת ה’, אהבת ישראל, ואהבת התורה – ושלשתם תלויים זה בזה. רק אם אתה מרגיש ‘אהוב’ באמת ובלי תנאי – אתה יכול גם לאהוב בחזרה גם את המקום ואת הבריות. אהבה אמיתית, מהותית, עמוקה ושורשית – שאינה תלויה בשום תנאי, ואינה עומדת במבחן.

אותם גדולי ישראל, שנלחמו בחירוף נפש נגד כל שינוי וכל סטיה – הם אלו שאהבו כל יהודי אהבה ללא מיצרים, גם את אותם יהודים שנגדם הם נלחמו. כי אין קשר בין המצולם לכתבה – אין קשר בין ‘השווי’ שלו, לבין ‘המהות’ שלו.

בינו זאת.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 58

ראית פעם תינוק אוכל?

לא ‘כשמאכילים’ אותו, אלא כשהוא ‘אוכל’ לבד – הוא לוקח צלחת מרק, והופך בעצמו למרק.

מה חסר לו? בקבוק, או לפחות כפית.

***

הקניין העשרים-ושבע מקנייני התורה – הוא ‘השמח בחלקו’.

אין יהודי בעולם שלא רוצה להיות תלמיד חכם, ולדעת את כל התורה, ולקיים את כל התורה, ולהיות צדיק מושלם, ולזכות לכל המדרגות, ולהיות נקי מכל התאוות, ומזוכך בכל המדות. אין, אין בנמצא אפילו יהודי אחד שלא רוצה בכך.

אבל ‘בשעתא חדא ובריגעא חדא’. את כל הרשימה המתוקה הזאת – ביום אחד וברגע אחד. ישר מהחיתולים – לרוח הקודש של משה רבינו. ולא, זה לא מגיע מרמאות או מעצלות. זה לא בגלל שאדם לא מוכן להשקיע ולהתאמץ, אלא בגלל שקשה לו להתאפק.

התיאבון שלנו כל כך בריא, והתשוקה שיש לנו בלב כל כך גדולה וחזקה – שאיננו מרגישים מסוגלים לחכות עד שזה יגיע. כשתינוק לוקח את כל הצלחת מרק בבת אחת – זה לא משום שהוא לא מוכן להתאמץ, אלא שזה כל כך מדבר אליו, שהוא רוצה את הכל מיד. וכשילד רואה חבילת גלידה – הוא מוכן מצדו לעשות ‘סיום’ כאן ועכשיו.

***

ודווקא משום כך, נדמה כאילו יש אנשים ש’לא רוצים’. הם רוצים ועוד איך, אבל לא מסוגלים לחכות. ואם מדובר בתהליך שלוקח זמן. אם כדי לדעת את התורה – חייבים להסתפק בכמה שורות, וכדי להתנקות מהתאוות – צריכים להסתפק בהתגברות אחת מתוך מיליון נסיונות – אז זה בלתי אפשרי, ואם כן, עזוב, לא רוצה בכלל.

אבל, אין דרך אחרת. הדרך לקבלת התורה – עוברת בהכרח בארבעים ותשעה ימי המתנה. וגם לאחר קבלת התורה, יש תהליך ארוך עד שזוכים ללמוד את התורה, ועד שזוכים לקיים אותה. ומשם, עד שמתקדמים מדרגה לדרגה, ועד שנהיים מזוככים יותר ויותר. זה אפשרי בהחלט ולגמרי, אבל רק עם סבלנות.

לא היה אדם בהיסטוריה, שהצליח ‘לקצר את הדרך’, ולהגיע למשהו ‘מיד’! ובאותה מדה ממש – לא היה אדם בהיסטוריה, שהסכים להתאזר בסבלנות, ולא הגיע! רק מי שמסכים לקבל ‘חלק’, ו’לשמוח’ בזה – יכול לקבל עוד חלק ועוד חלק. ולבסוף את כל העוגה.

***

ומדוע?

כי של ‘שפע’ צריך ‘כלי’. אי אפשר לשתות – בלי כוס, ואי אפשר לקחת מוצרים – בלי שקית. אי אפשר להדליק שמן – אם אין כוסית או חבית, ואי אפשר לגדל משפחה – בלי בית. לכל דבר בעולם – יש את ה’צמצום’ שלו שהוא משמש עבורו כ’כלי’.

התורה היא רוחנית, הקדושה היא רוחנית, וכל דרגה שהיא – היא רוחנית. ולשם כך – היא זקוקה לכלי. אם תקבל את כל התורה ביום אחד – יהיה כאן תורה, אבל ‘אתה’ לא תהיה כאן… אם ‘אתה’ רוצה ‘להתחבר’ עם התורה, ואם ‘אתה’ רוצה להיות קדוש – אתה צריך להיות מוכשר לכך.

וההכשרה הזאת נולדת מתוך תהליך. תהליך שכולל הרבה הרבה סבלנות והמתנה. על כל מנה של סבלנות – יש לך ‘כלי’ לקבל ‘חלק’. וכעת, החלק הזה הוא שלך, ואתה יכול לשמוח בו. ולהתקדם לחלק הבא.

ישמח משה במתנת ‘חלקו’.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 56

יש נושא לא פופולרי.

קוראים לו ‘ייסורים’. מעדיפים שלא לדבר עליו, וגם לא לחשוב עליו. וזה נכון. ובכל זאת…

***

הקניין העשרים-וחמשה מקנייני התורה – הוא ‘קבלת הייסורין’.

הדבר שאדם חושש ממנו ביותר הוא ‘ייסורים’. איך אומרים נהגי המוניות? ‘העיקר הבריאות’. טוב, כי זה הדבר היחיד שהם חוששים ממנו [נהג לא בריא, לא יכול לנהוג…]. אנשים אחרים יש להם רשימה ארוכה יותר של ‘העיקר’; בריאות, פרנסה, שלום בית, זיווגים, בנים זכרים, ונחת כמובן.

וממוצא דבר אתה למד, שאין אדם שלא מתמודד. אם המילה ‘ישועות’ – מצליחה להקפיץ אנשים, לגרום להם לשפוך דמים תרתי משמע, ולנדוד לכל פינה בגלובוס – כנראה שאנשים זקוקים לישועות, זקוקים מאד. אף אחד אינו אוהב להתייסר, ולמרות זאת אין מישהו שלא מתייסר, במעט או בהרבה.

קשה מאד לדבר על ‘קבלת ייסורים’. מי שמדבר על זה הוא לא פופולרי, ובוודאי לא יכול לעשות מזה קופה. הרבה יותר פופולרי ומבוקש – הוא מי שמדבר על ‘איך להתפטר מהם’. ואם הוא רק מוכן להבטיח, גם אם לא לקיים – הוא כבר יכול להיות מיליונר. ללמדך, עד כמה הייסורים ‘שנואים’. [אולי לכן, הקניין הזה הוא בדיוק ‘באמצע’ הקניינים, כדי להסתיר אותו ככל האפשר…]

***

ובכל זאת, אם הייסורים הם מוצר שכל כך מצוי, כנראה שיש להם תפקיד. ואם נדע מה תפקידם – אולי נסכים ‘לקבל’ אותם, גם אם לא ‘להזמין’ אותם [כמו שהיו צדיקים שעשו].

עיקר הקושי של הייסורים – הוא ייסורי הנפש. אדם מצדו, מוכן להתייסר, והרבה – עבור המטרות שהציב לעצמו. לקום בבוקר – זה ייסורים. לאכול – זה מאמץ עילאי. להתנקות – גם כן. ללכת ממקום למקום – גם דורש מאמץ. וזה רק ההתחלה. החיים שלנו מלאים במאמץ, ויתורים, והתייסרות – אלא שאת רובם אנחנו לא מרגישים, כי אנחנו מעוניינים בכך.

נמצא אם כן, שייסורים ש’אנו’ בוחרים בהם, אינם מפריעים לנו, אלא רק ייסורים שהגיעו אלינו ללא בחירה. וזה אומר, שהקושי אינם עצם הייסורים, אלא התחושה שהם נותנים – הרגשה של דחיה, של דינים, של ריחוק. כביכול אתה לא אהוב. אחרת, למה מייסרים אותך. משכך, אילו נבין שיש להם מסר אחר – אולי לא נרגיש כך.

***

המטרה של הייסורים – הם לעשות אותך ‘גדול’.

כל קשר בנוי משתי צדדים. ומשכך, בהכרח לתת לכל צד את הזמן וההזדמנות לבנות את החלק שלו בסיפור. אם צד ‘המשפיע’ כל הזמן מאיר פנים ומשפיע כל טוב. נמצא שצד ‘המקבל’ נשאר קטן ומסכן, ואין לו כלום ‘לתרום’ עבור הקשר. וממילא, גם הקשר אינו קשר.

בכדי לעשות את המקבל ‘גדול’ – מוכרח צד המשפיע מידי פעם כביכול ‘להסתיר’ את פניו, ולמנוע את השפעתו. ואז, נוצרת הזדמנות עבור המקבל לגדול, ולתרום את חלקו. אילו לא יתבלבל מכך, ולא יברח – אלא יסתכל בחזרה לצד המשפיע ויאמר לו: אני בטוח שאתה כאן, אלא שאתה מתחבא ממני. וזה ‘לא יעזור לך’ אני ימשיך להסתכל עליך – אופה, נהיית גדול. וכעת זה קשר אמיתי.

כשנותנים לתינוק להתחיל ללכת, ‘עוזבים’ אותו, ונותנים לו ליפול ולהתייסר. אבל לא רק שהוא לא נפגע מכך – אלא מסתכל במבט מלא חיוך לעבר הוריו, ובפרצוף של גיבור הוא קם שוב ומנסה, עד שהוא מצליח, לקול מחיאות כפיים. זה המשל, והנמשל מובן.

אם אתה רק ‘מקבל חסדים’ – אתה מסכן וקטן. אם אתה יודע גם ‘לקבל ייסורים’ – אתה גדול וחזק. ואל תדאג – אם ‘תקבל’ אותם ולא ‘תילחם’ בהם, הם ילכו מהר יותר, ללא עקבות וללא טראומות.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 54

יש מישהו שלא אוהב ‘טוב’?

אז למה יש אנשים רעים? למה צריכים להתפלל בכל יום להינצל מאדם רע, יצר הרע, חבר רע, שכן רע, ופגע רע?

***

הקניין העשרים-ושלשה מקנייני התורה – הוא ‘לב טוב’.

כל אחד מחפש שיהיה לו ‘טוב’, והוא גם מוכן להצהיר שהוא רוצה שיהיה טוב לכל העולם. וזה עוד לפני כל הפוליטיקאים – שמוכנים להבטיח בפה מלא את כל הטוב שבעולם לכל אחד. מי מדבר על המהפכנים, שהקדישו ומסרו את כל חייהם בשביל ‘הטוב העולמי’.

אין (כמעט או בכלל) אדם, שפשוט מעוניין שיהיה ‘רע’. קשה למצוא מישהו שיכריז בפה מלא שהוא מעוניין לגרום רע, לעצמו או אפילו לאחרים. זה גם לא נשמע יפה ולא הומוגני, בוודאי לא בעולם דמוקרטי ויפה-נפש.

ובכל זאת, יש הרבה רע בעולם. הרבה מדי. אנשים פוגעים אחד בשני בלי להניד עפעף. מוכנים ללגלג על אנשים, להציק להם, להזיק להם ולרדת לחייהם, בלי שום מצפון. ואלו הם מעשים שבכל יום. בעולם, אנו פוגשים הרבה יותר ‘רע’ מאשר ‘טוב’.

***

אז נכון, הכל בשם הטוב, הצדק והיושר. ולכן, זה תמיד ייעשה למי שזה ‘פשוט מגיע לו’. אם משום שהוא רע מנוול ורשע, ומצוה גדולה לשנאותו ולהרע לו. אם משום שהוא מפריע לי, וממילא לא מגיע לו שיהיה לו טוב. ואם משום שהוא פשוט לא חושב כמוני. בקיצור, עושים את כל הרע בשם ‘הטוב’.

ודווקא אותם אנשים שצועקים יותר בקול על הצורך לדאוג ל’שלום עולמי’, ו’לטוב גלובלי’ – הם אלו שצריך לשמור מהם מרחק. כי אמנם רוממות ‘הטוב’ בגרונם, אבל כוונתם לאג’נדה מאד מסוימת, שאותה הם החליטו לכנות בשם ‘טוב’, וממילא חרב פיפיות בידם – כנגד כל מי שמפריע לאותה אג’נדה או אפילו רק לא מסכים אתה.

וזאת התשובה. ‘טוב’ הוא הגדרה מאד גמישה, ונתונה למשיכה לכל עבר, ולשינויים רבים – לפי מצב הרוח ומצב הדור. כל אחד רוצה ‘טוב’ ורוצה להיות טוב – אבל רק לפי ההגדרה שהוא נותן לאותו ‘טוב’. הגדרה מאד מצומצמת ומצומקת, היא ותו לא.

***

הגדרה נכונה ומדויקת של ‘טוב’ – יכול לבוא רק מבורא עולם. והוא מגלה שהטוב היחיד הוא – להיות מחובר אליו. פשוט, מפני שהוא בעצמו הטוב. הטוב הזה הוא לא ‘יחסי’ ולא ‘זמני’, אלא טוב בעצם, שלעולם יישאר טוב, ויביא לכולם רק טוב, ולעולם לא ישתנה.

מעטים הם האנשים, שתופסים את זה, ומוכנים לעשות את הכל כדי לפרגן לעצמם את הטוב הזה. ומעטים עוד יותר הם האנשים – שרוצים להנחיל את הטוב הזה לכל העולם, ומוכנים לעשות הכל עבור כך. ולוותר אפילו מ’הטוב’ שלהם בעצמם, בשביל להביא את הטוב העולמי.

המעטים האלו הם הצדיקים, ולכן הם נקראים ‘טוב’. כי אין בלבם משהו אחר חוץ מהטוב הזה – והרצון להנחיל אותו לכל אחד ולכל העולם. וכל מי שנדבק אליהם, מתעורר בלבו הרצון והתשוקה לחפש אחר אותו ‘טוב’, וממילא גם להנחיל אותו לסביבתו.

וזה נקרא ‘לב טוב’. פשוט – ‘לב שרוצה את הטוב’. אבל את הטוב האמתי. ומי שיש לו כזה לב – יש לו הכל.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 52

שמחה זה לא צחוק.

אבל לפעמים, או הרבה פעמים – אי אפשר להגיע לשמחה בלי צחוק.

***

הקניין העשרים-ואחד מקנייני התורה – הוא ‘במיעוט שחוק’.

יש הבדל מהותי בין ‘שמחה’ לבין ‘צחוק’. שמחה הוא ‘סיפוק’ ומילוי פנימי, וצחוק מבטא ‘ריקנות’ פנימית. דבר והיפוכו.

אם משום שבאמת ריק מבפנים, וזה מתבטא החוצה על ידי הצחוק. וכפי שניתן להבחין בקלות, אצל נערים שמתמודדם עם ריקנות נוראה, שהצחוק הוא אורח קבוע אצלם, והוא גם צועק את הריקנות והאומללות שלהם. אם משום שהצחוק גורם לריקנות, גם אצל אנשים שאינם כאלו, וכמו שאמרו חז”ל ‘שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה’ (אבות פ”ג).

ולכן, בוודאי עלינו לאמץ בחום את השמחה, ובאותה מדה – להתרחק ולהרחיק מאתנו את השחוק. אם אין אנו חפצים בריקנות ובאומללות. וזה הפירוש הפשוט ‘במיעוט שחוק’ – למעט בשחוק.

***

ועם זאת, גם בזה יש להשתמש עם הפירוש ההפוך, ולומר שאנו בכל זאת זקוקים למעט צחוק. וכמו שאמר רבינו מוהר”ן מברסלב שאי אפשר לבוא לשמחה, אלא על ידי ענניני מילי דשטותא ועניינים של שחוק.

וכמובא בגמרא (שבת ל.) על רבה שקודם הלימוד היה אומר מילי דבדיחותא, ואז החל את השיעור באימה ויראה. וכן מובא בזוהר (פרשת תזריע) על רב המנונא, שהיה מסדר בפני תלמידיו ‘פרקים’ של מילי דשטותא.

הסיבה הפשוטה לכך היא, שאמנם השחוק איננו שמחה [ואף ההיפך ממנו], אבל הוא בהחלט יכול לשמש ‘מפתח’ עבור השמחה. כי השחוק מטבעו ‘משחרר’ – משחרר את השרירים, משחרר את הגוף, ובעיקר – משחרר את הנפש.

כלומר, דווקא משום שהוא ‘מרוקן’ – שהיא בעצם תכונה שלילית, יש בו גם פן חיובי. כי כמו שהוא מרוקן את כל הרצינות הטובה, הוא גם מרוקן את כל הרצינות הפסלה, של הכבדות והעצבות. ואז, ברגע של השחרור, יכולים להתיישב על ההגה ולהתחיל לנוסע באמת.

***

בפנימיות, יש בזה סוד.

כמו שמבאר רבי נתן. השמחה נמצאת בגלות. את מי אתה רואה שמח? את הגוים, את החילונים, את המופקרים. זאת אמנם שמחה מדומה, אבל זה מה שרואים היום. אצל אנשים אמתיים – קשה למצוא שמחה. אנחנו בגלות.

אם אתה רוצה לשמוח – אתה כביכול צריך אישור מהבוס, דהיינו מהגלות. והוא לא יתן לך אישור, כי הוא לא רוצה שאתה תשמח, אלא רק החבר’ה ‘שלו’. ולכן, אתה צריך לעשות לו ‘תרגיל’ – אתה מתחיל עם שחוק, ואז הוא מזהה אותך כאחד ‘משלו’, ומוכן להעניק לך מנה של שמחה, ואז – אתה ‘גנוב’ את זה, ושמח באמת עם הקדושה.

בקיצור: חייבים ‘מנה’ יומית – מעט ולפעמים מעט יותר – של שחוק ומילי דשטותא, כדי שנוכל לשמוח באמת.

נ.ב. בספר ‘שיח שפרי קודש’ מובא שלשה תנאים למילי דשטותא: א. לא לכוון לכבוד עצמו. ב. לא ‘על חשבון’ מישהו אחר. ג. לא ניבול פה חלילה.