פוסטים

הנסיעה לאומן ראש השנה –
איננה מסורת בת מאתיים שנה!

***

כבר שבועות וחודשים שמנסים להסביר בצורה פרלמנטית פוליטית ותקשורתית את הנסיעה לאומן. המקסימום שהצליחו לתאר הוא, שמדובר ב'מסורת מקודשת' בת מאתיים שנה, ומנהג של חסידי ברסלב 'להתפלל' על ציונו הקדוש של רבי נחמן מברסלב.
והעולם מרים גבה, ובצדק. למה להפוך את העולם בשביל זה. למה לנסוע במצב של קורונה. ומה יקרה אם ידלגו על זה שנה אחת, מה יש? למה צריך להשתגע, לעבור ממדינה למדינה, לשלם אלפי דולרים ו/או לישון בין הגבולות ללא תנאים?
זהו, שאם מדובר במסורת, או בתפילה על ציון כלשהו, לא היינו משגעים אף אחד, לא מקיזים דמים תרתי משמע, ולא מקימים את העולם על הרגליים, לא האחוריות ולא הקדמיות. אבל לא, ממש לא, לא מדובר במסורת ולא בתפילה, אלא במשהו אחר לגמרי, ועליו אי אפשר, באמת אי אפשר לוותר, נקודה סוף.

***

בשעה זו של כתיבת השורות, יושבים בין הגבולות בלארוס-אוקריינה קרוב לאלפיים איש; מבוגרים, צעירים וילדים, ללא שום תנאים. כל אחד מהם, כבר אוחז אחרי טיול ארוך או ארוך יותר. אין מי שלא הספיק לבקר לפחות בשתי מדינות ושלשה ערים, ויש שהספיקו הרבה יותר, ואף לא אחד מהם היה במטרה לנפוש או להתפנק, ההיפך, כמעט בכל מקום קבלו דחיה, בזיונות ואפילו מכות.
תיגש לכל אחד, ולאו דווקא בשביל התקשורת, אלא בגובה העיניים, ותשאל אותו: מה הסיפור? למה אתה עוזב בית ומשפחה, מוזיל אלפי דולרים על כרטיס ועוד כרטיס, ומבלה בתנאים לא תנאים, וכל זה בימים של חודש אלול ותשרי? לא גשמיות ולא רוחניות.
התשובה תשתנה בין אדם לאדם, אבל המסר יהיה אחיד: אחי היקר, אולי אתה לא מבין אותי ולא יכול להבין אותי, אבל בשבילי מדובר בחמצן. שנה בלי ראש השנה באומן, זה בשבילי כמו שנה בלי לנשום. זה המטען שלי, שבו אני מטעין את הסוללה לשנה שלמה, אם לא אטעין, הסוללה כבר אדומה ותיכף נגמרת, אז מה אתה רוצה שאני יעשה.

***

שנבין, והגיע הזמן להבין, לפחות אנחנו, ואז אולי גם העולם.
יהדות זה לא מסורת, וימים נוראים או קברי צדיקים זה לא תפילה. יהדות זה משהו הכי אמתי שיש, וקברי צדיקים זה הדבר הכי חי שיש. העולם הרי נברא בשביל משהו, ומשום מה לא נראה שהוא מתקדם בכיוון, רק עושה רברס כל הזמן. המקום היחיד שעדיין מחובר לשורש, ומוביל אל התכלית אלו הצדיקים, ובראשם רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב.
בשבילנו ולא רק, אומן זו לא מסורת, אלא ציווי ואזהרה מפורשת של רבינו, שהזהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שמי שרוצה להיות מקושר אליו, צריך להיות בראש השנה. אז למי שמקושר, לא צריך להסביר מה הכוונה מקושר אליו, ולשם מה להיות בראש השנה, אבל למי שלא מקושר, כן צריך ומותר להסביר, שיש אפשרות גם לחיות את החיים, ולא רק לדעת עליהם.
אנחנו בגלות, ואין לנו בית מקדש ועליה לרגל. אבל כשהיה לנו, ובעז"ה כשיהיה לנו, כל אחד יבין הרי שלא מדובר במסורת מקודשת, ולא בתפילה על ציון בית המקדש, אלא מדובר במקור חיותו של כל יהודי. וכשם שאי אפשר לדלג על עליה לרגל, ולו שנה אחת, גם בעידן הקורונה, כך למי שמבין, אי אפשר לדלג על ראש השנה באומן.
אם מדובר על החיים בעצמם, מה לא נעשה בשביל לחיות, כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ובינתיים המחיר שאנשים הסכימו לשלם, הוא הרבה יותר נמוך ממה שאנשים מוכנים לשלם על הצלת חיים, גם אם מדובר באחוזים אפסיים. האמת, היינו מוכנים לשלם הרבה יותר, אבל נקווה שכבר תבינו אותנו 'אתם שם', ולא נצטרך לכך.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 102

ערב ראש חודש אלול

יש 'בין הזמנים', יש 'חודש אלול' – ויש 'ערב ראש חודש אלול'.

***

ערב ראש חודש אלול, הוא יום לא מוגדר. 'בין הזמנים' הוא כבר לא, לא מתאים ביום הזה לעשות טיולים ואטרקציות. 'חודש אלול' הוא עדיין לא, כי הוא רק ערב ראש חודש. עוד לא התחיל החודש, ועוד לא התחיל ה'זמן'.

אז הוא יום כזה של 'הכנות'. מתכוננים להתחלת הזמן, מתכוננים לחודש אלול, אשכנזים מכינים את השופרות והספרדים את הסליחות. ומשתדלים לחטוף 'יום כיפור קטן', כמו כל ערב ראש חודש, ואולי קצת יותר, כי סוף סוף זה 'ערב ראש חודש' האחרון של השנה.

זה בהחלט זמן, להתפלל על זמן מוצלח, על שנה חדשה, ועל כתיבה וחתימה טובה. אבל זה לא כל הסיפור.

***

ערב ראש חודש אלול – הוא יום מאד מיוחד.

משה רבינו עלה לשמים 'שלש פעמים' לארבעים יום (לשיטת רש"י). הפעם הראשונה – מיד לאחר קבלת התורה, להורדת הלוחות הראשונות. הפעם השלישית – מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, להורדת הלוחות השניות. ועוד פעם אחת באמצע – מי"ח תמוז עד כ"ט אב, ערב ראש חודש אלול.

בפעם הראשונה והשלישית – השם יתברך היה 'ברצון'. אך בפעם השניה והאמצעית – הוא היה כביכול 'בכעס', ומשה רבינו עלה כדי לרצות אותו. סיום הריצוי, שבסופו הגיעה ההזמנה 'פסל לך שני לוחות אבנים' – הוא ביום הזה, ערב ראש חודש אלול.

כתוצאה מההזמנה הזאת, משה רבינו עלה פעם שלישית, לארבעים יום שסיומם הוא יום כיפור, ויום נתינת הלוחות השניות. נמצא שכל היום כיפור והלוחות השניות – הם תוצאה והמשך של היום הזה שנקרא 'ערב ראש חודש אלול'. ביום הזה, ניתנה 'ההזמנה' ו'קביעת התאריך', ואחר כך נותר רק 'הביצוע'.

***

אם כן, מדובר ביום גדול ומיוחד – יום של ריצוי, יום של התפייסות, ויום של הזמנה.

ביום הזה, כביכול יוצאת קריאה של חיבה, מהשם יתברך לכל אחד מאתנו. ואומרת: היינו קצת רחוקים לאחרונה, היה בין המצרים, היה בין הזמנים, וגם לפני זה הקשר שלנו לא היה מי יודע… אז זהו, הכל מאחורינו. כעת אני מזמין אותך לימים של התקרבות, רצון וחיבור.

את האמת! אחרי הזמנה כזאת – זה לא אלול אחר?! האם לא תגיע לראש השנה ויום כיפור – עם הרגשה של מוזמן ראשי?! בוודאי שכן.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 90

משנכנס אב ממעטין בשמחה.

ומה עם 'מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד'?

***

עצבות ואבלות – הם לא פחות מתרתי דסתרי.

עצבות הוא כעס, תסכול, וייאוש. כשאדם אבד משהו, והוא לא חושב שיש סיכוי למצוא אותו – הוא עצבני, כועס ועצוב. במצב הזה הוא לא רוצה שאף אחד ינחם אותו, ההיפך, 'עזוב אותי לנפשי' 'אין לי כח לכלום'.

אבלות הוא געגוע. כשאדם אבד משהו, ואינו מוכן להשלים עם חסרונו, ומחכה לרגע שימצא אותו בחזרה – זהו אבלות. מי שמתאבל – מחפש תנחומים. הוא רוצה שיבואו ויחזקו אותו, שעדיין יש תקווה, ושעדיין יש לך קשר לאותו דבר שאבד.

שמחה הוא הרגע של המציאה. כשאדם מוצא את מה שאבד, או משלים את מה שהיה חסר – הוא שמח. שמחה היא רגע של שלימות, מלאה או חלקית.

***

אנחנו בגלות. נקודה.

אבדנו את כל מה שאפשר לאבד. בית המקדש נשרף, הקב"ה כביכול ברח. אין לנו אבא, ואין לנו אמא. אין לנו תורה ואין לנו צדיקים. אין ארץ ישראל ואין קדושה. אין כלום – וחבל אפילו לחשוב אחרת.

התגובה הטבעית לכזה מצב הוא 'ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון' – ייאוש טוטלי. זו לא אבדה מסוימת, קטנה או גדולה – אלא מציאות שכל כולה חלל. לא שיש הכל ואבד משהו, אלא צריך לחפש אם בכלל נשאר משהו. התגובה הטבעית ביותר הוא ייאוש ועצבות.

ואת זה אסור לעשות. ירמיהו הנביא ליווה אותנו, ויחזקאל שבר את הכללים וגילה את מראה המרכבה – רק כדי לספר לנו שכולם כאן. הקב"ה כאן, פמליא של מעלה כאן, ואפילו בית המקדש כאן, והראיה, שהכותל המערבי לא נשרף. וכל זה כדי שחלילה לא נתייאש, לא ניפול לעצבות.

***

אז אנחנו עושים להיפך.

אם לא עצבות – אז הכל בסדר, ואם כן, יאללה, בא נשמח; מוזיקה, יין, חתונות וגלידות. למה לא? אם לא עצבות, אז שמחה. וזה בסדר, כי בשביל לצאת מעצבות – תעשה הכל.

אבל, אחרי שהשתחררת מהעצבות – אל תשכח את המציאות. אנחנו בגלות ולא בגאולה. עדיין הכל חסר, ועדיין אין לנו את כל מה שצריך שיהיה לנו. אנחנו לא על המקום שלנו, אלא במצב גרוע מאד, מאד מאד.

ולכן, תנמיך רגע את הווליום. תעצור רגע את הריקודים. ותסתכל לעצמך בעיניים: טוב לך, או שאתה רק עושה כאילו. ובשקט תענה לעצמך את התשובה שכולנו יודעים: לא טוב לנו, ממש לא. אז זה בדיוק הזמן להתאבל. להתגעגע, לחפש, ולא לוותר.

משנכנס אב ממעטים באמצעים שעוזרים לך להיתפס לשמחה חיצונית, ולשכוח את המצב העיקרי שלך. עזוב, תעשה טובה לעצמך, ותניח אותם בצד לכמה ימים. ולא, אל תיפול לעצבות, כי זה גרוע יותר. מה כן? תתאבל! כי אם תתאבל, אם תחפש ותתגעגע – תמצא.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 79

את מה אתה חוגג?

בדרך כלל ימים 'מוצלחים', או לפחות איזה 'סיום'; סיום מסכת, סיום שנה, או סיום תקופה.

***

כל הימים טובים שיש לנו, הם בזמנים בהם היו דברים טובים – יציאת מצרים, קבלת התורה, ענני כבוד, נס חנוכה, ונס פורים; או בזמנים של 'סיום' – שבת קודש, שמיטה וכדומה. אבל יש חג אחד, יוצא מן הכלל – ושמו 'ראש חודש'.

החג הזה אינו 'סיום' אלא התחלה, ואינו מבטא שום דבר מיוחד ומשמח. אדרבה, הוא חל דווקא ביום הכי חשוך של החודש, הזמן בו הירח מופיע בתחילת הלילה למשך זמן קצר בלבד ומיד נעלם, וגם כשהוא מופיע, הוא מופיע בנוכחות מאד קטנה חיורת וחלשה. ואז, דווקא אז אנו חוגגים 'ראש חודש'.

***

חוגגים? לא בדיוק. יום רגיל לכל דבר; לימודים כרגיל ועסקים כרגיל [למעט נשים שאסורות במלאכות מסוימות], אבל באמת זהו 'חג' לכל דבר, חג מדאורייתא. אסור להתענות בו, ויש מצוה לעשות בו סעודה, כשהשולחן ערוך מקדיש לזה לא פחות מסימן שלם 'מצוה להרבות בסעודת ראש חודש' (אורח חיים סימן תיט, וסימנך 'תאכל יותר טוב'). אז מה פתאום לעשות חג ביום כזה, ואיזה מין חג הוא זה, בו ממשיכים הכל כרגיל, ורק צריכים להיזכר קודם השקיעה אם כבר עשינו סעודה או לא… [וגם זה אינו חובה, אלא מצוה].

קודם שנבין זאת, נשים לב שאכן החג הזה אינו אלא אצלנו, וכמו שאנו אומרים בתפילה 'ראשי חדשים לעמך נתת' וכן בהמשך 'כי בעמך ישראל בחרת מכל האומות, וחוקי ראשי חדשים להם נתת'. הגוים אין להם בכלל 'חודשים', כי הם מונים לחמה. ואפילו היחידים מתוכם שמונים ללבנה ויש להם חודשים, אבל אין להם 'ראש חודש' [ואם היו עושים ראש חודש, היו לבטח עושים את זה באמצע החודש, כשהלבנה בשלמותה ומראה לכאורה את שליטתה].

***

התשובה היא שיש 'שמחה' ויש 'התרגשות'.

אנחנו באמת כן חוגגים התחלות; ברית מילה, חלאק'ה, מסיבת סידור, מסיבת חומש, בר מצוה, וחתונה. כל אלו מבטאים 'התחלה' של משהו חדש.

כשקורה מאורע טוב, אנו 'שמחים'. אבל כשמתחיל משהו חדש – אין שום סיבה 'לשמוח', אבל יש בהחלט סיבה להתרגש, כי מתחיל כאן תהליך חדש, וזה מעורר התרגשות.

בראש חודש אנחנו 'מתרגשים' מהתהליך החדש אליו אנו נכנסים. המרגש ביותר עבורנו הוא לראות את הירח 'מתחיל' תהליך חדש. הוא לא גדול ולא עוצמתי, הוא קטן מאד אבל הוא 'מתחיל', וזה מאד מרגש.

ומהחג הזה, אנו שואבים כוחות, לעשות מכל יום 'חג' – חג של התחדשות והתחלה חדשה.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 33

ראש חודש ניסן.

ראש השנה למלכים! טוב, מה זה נוגע אלי? אני לא מלך, לא 'ראש ממשלה', לא 'נשיא', ואפילו לא 'מועמד'…

***

העולם, הוא לא רק 'אוסף' של אנשים, אלא 'פסיפס' שלם – שמורכב מכל האנשים ביחד. לכל אחד יש את המשבצת שלו, את התפקיד שלו במערכת, ואת החלק שרק הוא יכול לעשות – ומכולם יחד נוצר המציאות השלמה שנקראת 'עולם'.

החלק שיש לכל אחד, נקרא 'מלכות'. כי אין מלך בלא עם, ומשכך, המלכות תלויה בכל אחד ואחד, שבלעדיו לא תהא המלכות, או שעל כל פנים היא תהא חסרה. העולם לא יהא אותו עולם – אם לא אתה, והתפקיד המיוחד שלך.

וכל אחד, יש לו את כל הכוחות, וגם את כל הרצון והמוטיבציה – למלאות את החלק שלו, ואת ה'מלכות' שלו. אין שום דבר שמונע זאת ממנו, ואין שום סיבה בעולם שזה לא יצא לפועל.

***

יש רק בעיה אחת – שאנחנו לא נמצאים במשבצת המתאימה.

בכל מערכת מתוקנת, יש מישהו 'מלמעלה' שמחלק את התפקידים, ומעמיד כל אחד על המשבצת שלו, בהתאמה מלאה ומדויקת לכל אחד. ואז, כשכל אחד נמצא על 'מקומו' הנכון, הוא עושה את תפקידו בחשק ובנאמנות, והמערכת פועלת כמו מכונה משומנת.

במערכת מקולקלת – כל אחד בוחר 'לעצמו' את המשבצת, שנראית לו כאילו היא שלו. או גרוע יותר, מישהו או מישהם 'מלמטה' בוחרים זאת עבורו, ומחליטים שהוא מתאים לתפקיד פלוני או אלמוני, ועושים הכל כדי להעמיד אותו שם, ולהפוך אותו לכזה.

ואז, זה פשוט לא עובד. קודם כל – כי זה בוודאי לא נכון. מלמטה אי אפשר לראות שום דבר, רק מלמעלה. ושנית – בגלל שזה לא נכון, אין לו את הכוחות למלאות שליחות ותפקיד שאינם שלו, וגם אם הוא מצליח, אין לו סיפוק מזה, והוא לא מצליח למלאות בזה את המטרה הכללית.

וזה עיקר הביטוי של הגלות: מערכת מעורבבת ומקולקלת, שלא יודעת להבחין נכון מה מקומו ומה תפקידו של כל אחד, וכל אחד עומד בדיוק על המשבצת שאינה שלו, וממילא מרגיש שאין לו את הכוחות, ואין לו את המוטיבציה, והתוצאות בהתאם. 'ישראל אינם על מקומם', זה הכל.

***

בחודש ניסן – הכל מתחיל מחדש.

זה הזמן בו מחלקים מחדש את כל הפקידים – החל מהמלאכים למעלה בשמים, וכלה בכל המינויים והתפקידים שיש כאן בעולם. כך גילה הבעל שם טוב. ובליקוטי מוהר"ן מבואר שהצדיק מעמיד כל אחד על מקומו וגדולתו.

ולכן, חודש ניסן הוא חודש של 'גאולה'. כי כשנעמדים על המקום המתאים – נגמר הגלות, ומתחילים לנשום אויר של חירות.

זה הזמן להתפלל: ריבונו של עולם, אנא, כל אחד על מקומו האמיתי והמדויק, ואז, יהיה לנו את הכח ואת כל מה שצריך, כדי להביא את עצמנו ואת כל העולם, למקום הכי יפה, מלא, אמיתי ושלם.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 19

את מה אתה חוגג?

בדרך כלל ימים 'מוצלחים', או לפחות איזה 'סיום'; סיום מסכת, סיום שנה, או סיום תקופה.

וזה נכון, כי כל הימים טובים שיש לנו, הם בזמנים בהם היו דברים טובים – יציאת מצרים, קבלת התורה, ענני כבוד, נס חנוכה, ונס פורים; או בזמנים של 'סיום' – שבת קודש, שמיטה וכדומה.

***

אבל יש חג אחד, יוצא מן הכלל – ושמו 'ראש חודש'.

החג הזה אינו 'סיום' אלא התחלה, ואינו מבטא שום דבר מיוחד ומשמח. אדרבה, הוא חל דווקא ביום הכי חשוך של החודש, הזמן בו הירח מופיע בתחילת הלילה למשך זמן קצר בלבד ומיד נעלם, וגם כשהוא מופיע, הוא מופיע בנוכחות מאד קטנה חיורת וחלשה. ואז, דווקא אז אנו חוגגים 'ראש חודש'.

חוגגים? לא בדיוק. יום רגיל לכל דבר; לימודים כרגיל ועסקים כרגיל [למעט נשים שאסורות במלאכות מסוימות], אבל באמת זהו 'חג' לכל דבר, חג מדאורייתא. אסור להתענות בו, ויש מצוה לעשות בו סעודה, כשהשולחן ערוך מקדיש לזה לא פחות מסימן שלם 'מצוה להרבות בסעודת ראש חודש' (אורח חיים סימן תיט, וסימנך 'תאכל יותר טוב').

אז מה פתאום לעשות חג ביום כזה, ואיזה מין חג הוא זה, בו ממשיכים הכל כרגיל, ורק צריכים להיזכר קודם השקיעה אם כבר עשינו סעודה או לא… [וגם זה אינו חובה, אלא מצוה].

קודם שנבין זאת, נשים לב שאכן החג הזה אינו אלא אצלנו, וכמו שאנו אומרים בתפילה 'ראשי חדשים לעמך נתת' וכן בהמשך 'כי בעמך ישראל בחרת מכל האומות, וחוקי ראשי חדשים להם נתת'. הגוים אין להם בכלל 'חודשים', כי הם מונים לחמה. ואפילו היחידים מתוכם שמונים ללבנה ויש להם חודשים, אבל אין להם 'ראש חודש' [ואם היו עושים ראש חודש, היו לבטח עושים את זה באמצע החודש, כשהלבנה בשלמותה ומראה לכאורה את שליטתה].

***

התשובה היא שיש 'שמחה' ויש 'התרגשות'.

אנחנו באמת כן חוגגים התחלות; ברית מילה, חלאק'ה, מסיבת סידור, מסיבת חומש, בר מצוה, וחתונה. כל אלו מבטאים 'התחלה' של משהו חדש.

כשקורה מאורע טוב, אנו 'שמחים'. אם זה בלידת ילד, אם זה בהצלחה או ישועה כלשהי, ואם זה ב'סיום'. אבל כשמתחיל משהו חדש – אין שום סיבה 'לשמוח', אבל יש בהחלט סיבה להתרגש, כי מתחיל כאן תהליך חדש, וזה מעורר התרגשות.

בראש חודש אנחנו 'מתרגשים' מהתהליך החדש אליו אנו נכנסים. המרגש ביותר עבורנו הוא לראות את הירח 'מתחיל' תהליך חדש. הוא לא גדול ולא עוצמתי, הוא קטן מאד אבל הוא 'מתחיל', וזה מאד מרגש.

בשביל ההתרגשות הזאת איננו נדרשים לעצור את החיים, אדרבה, השמחה היא על החיים בעצמם ועל התהליכים שאנו זוכים 'להלך' בתוכם. כשיש 'שמחה' – עוצרים את החיים, כשיש 'התרגשות' זה הזמן הטוב ביותר להתחיל ללכת ולא לעצור.

אבל את ההליכה הזאת תעשה בצעדים יותר עליזים, שיבטאו התרגשות והתחלה מחודשת. ולכן תציין את זה עם סעודה, סעודה שתדגיש שהחיים שלנו הם תהליך, תהליך בו אנו מתקדמים ומולידים פירות, לא כמו גוים שאצלם אין תהליך ולא התקדמות לשום מקום, כהיום כן אתמול וכן מחר.

ומהחג הזה, אנו שואבים כוחות, לעשות מכל יום 'חג' – חג של התחדשות והתחלה חדשה.