פוסטים

אלו שכבר הגיעו – אשרי חלקם

ואלו שעדיין לא – ייתכן שהרבה יותר 'אשרי חלקם'.

***

ראש השנה בפתח, והעיניים של כולנו מכוונות ליעד אחד: אומן.

כבר שנים, שהחל מחודש תמוז, אין יום וכמעט שאין שעה, שלא מדברים על אומן. כשמגיע אמצע חודש אלול, אין כמעט שעה שאין מטוס שנע לכיוון אוקריינה. וכשמגיע השבוע שלפני ראש השנה, מאות מטוסים מכל רחבי העולם נעים בכל רגע נתון, לעבר יעד אחד מרכזי, כאילו יש שם איזה מגנט.

מה קורה השנה? יש מניעות. כח המושך עדיין עובד במלוא עוצמתו, אבל כנגדו יש הרבה 'כח המכריח', של כל מיני סוגים, ועם שלל לבושים, ואלו מנסים להילחם באותו כח המושך.

וכתוצאה מכך? שני תופעות מעניינות וחדשות, הפוכות לכאורה זו מזו. הראשונה – אנשים עזבו את הבית חודש לפני ראש השנה, והפליגו לדרכם, ובלבד שלא לוותר על ראש השנה. השניה – אנשים נמצאים בבית, ולא עושים כלום, כי לא יודעים מה לעשות, לכאורה.

***

רק לכאורה. כי הם כן עושים ועוד איך, לא בעולם המעשה, אבל בעולם הרצון.

כל שנה, עולם המעשה היה מלא וגדוש בעשייה ונסיעה סביב אומן, אבל עולם הרצון נכנס לאיזה תרדמת. לא כן השנה, עולם המעשה משותק לעת עתה, אבל עולם הרצון? אוהו, בוער כאש להבה, ומוסיף לבעור מרגע לרגע.

ובאמת? האם אומן שייך לעולם המעשה או לעולם הרצון?! אי אפשר כמובן לדלג על המעשה, וצריך בשיא הפשיטות לקחת את שק העצמות ולהביא אותו לרחוב בילינסקי, עם אוכל או בלי, עם שינה או בלי, עם תפילה או בלי, עם רצון או בלי.

אבל העיקר? עולם הרצון. הסיבה שאנו באים לשם, היא רק בשביל הלב. ואם הלב איננו, עיקר חסר מן הספר.

***

נמצא, שדווקא השנה, אנו עומדים לזכות וכבר זוכים, לאומן שמעולם לא זכינו. לאומן של רצון, שהוא הוא אומן העיקרי והאמתי, שאולי מעולם לא טעמנו.

אנשים רבים מעידים, שהקשר שלהם עם רבינו בכלל ועם המושג אומן בפרט, נולד אצלם כעת מחדש, ואולי לראשונה. זאת למרות שהם כבר נוסעים שלשים שנה ויותר.

ומהבחינה הזאת, בלי לפגוע באף אחד, יש מעלה דווקא לאלו שעוד לא הגיעו. כי אלו שכבר הגיעו, הפסיקו לרצות, שהרי כבר יש להם את זה… לעומת אלו שעוד לא הגיעו, שהלב שלהם הומה וגועש כל הזמן, והרצון מתגבר והולך ככל שחולף הזמן ומתקרב המועד.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 66

'התיישבת' פעם בכורסא?

תן גם ליהדות – 'להתיישב' אצלך בלב. להתיישב ולהתרווח.

***

הקניין הארבעים-ושתיים מקנייני התורה, הוא: 'מתיישב לבו בתלמודו'.

בישיבות נוהגים לומר שהפירוש הטוב ביותר, הוא 'הראש'. והכוונה 'הראש שלך'. כלומר, כשאתה לומד קטע גמרא – לפני שאתה ממהר לעיין ברש"י, תוספות, ראשונים ואחרונים – תנסה להבחין מה 'הראש שלך' אומר, מה אתה בעצמך מבין, ואז תמשיך הלאה – ותבדוק מה 'הם' אומרים; האם זה מתאים למה שהבנת בעצמך, אם לא – מדוע. וכן הלאה. וזה מתכון בטוח להבנה אמתית ויסודית.

מאחורי האמרה הזאת – טמונה נקודה יסודית: הגישה הטבעית ללימוד הוא – כאל משהו חיצוני. יש אותי, ויש את הלימוד. ואז, הלימוד כולו נשאר במערכת חיצונית, ששם צריכים לראות מה כתוב בגמרא, מה כתוב ברש"י, ומה כתוב בשאר הספרים – וכל זה עדיין איננו 'אני בעצמי'.

הגישה האמתית היא – להיכנס בעצמך לתוך הסיפור. אל תשב מבחוץ, ו'תייבא' אליך ידיעות, הבנות, וחידושים. כמו שאתה עושה באכילה – יושב זקוף, ומייבא לתוכך אוכל מהצלחת. לא כך. אלא 'תיכנס' לתוך הספר, ו'תחיה' את הנושא. יש כאן נידון – מה דעתך על כך, ואיך אתה מסביר את הדעה ההפוכה, וכן הלאה. כשזה הופך לחוויה אישית ופנימית – ההבנה היא אחרת לגמרי, ולא רק.

***

על אותו משקל – גם הלב.

הלימוד אינו רק אינטלקטואלי, אלא גם ובעיקר רגשי. וגם כאן – הפירוש הטוב ביותר הוא הלב שלך. ולכן, אל תשאיר אותו בחוץ, להשתעמם ולהתייבש. אלא תכניס אותו פנימה, ותן לו לדבר. תבדוק האם הדברים 'מתיישבים' על הלב או לא.

לפעמים, הכל 'מובן' לכאורה. הנתונים ברורים, הצדדים לכאן ולכאן ברורים, ולכאורה הסוגיא 'מסתדרת'. ואחרי הכל – משהו לא מתיישב על הלב… בשלב הזה, אפשר להתעלם מזה, ולומר: מה אכפת לי מה הלב אומר, העיקר שזה מובן. אבל בדרך כלל, אם הלב מאותת, כנראה שמשהו בכל זאת 'התקמט' בדרך.

אם תכניס את הלב פנימה – ההבנה תהיה הרבה יותר שלמה, יסודית ואמתית. ובעיקר – זה יהפוך לחלק ממך, מהחיים שלך, מהחוויה שלך. ויהפוך מ'תורה' ל'תורתו'. תורה שנעשית אתה בעצמך – תורתך בתוך מעי.

***

מובן, שאין הדברים אמורים רק לגבי הלימוד. אלא על קיום התורה, ועל כל היהדות. אל תעמוד 'מבחוץ' ותקיים את התורה ואת היהדות, אלא 'תיכנס' פנימה, ותתן לדברים להתיישב על הלב. תן לשבת להתיישב על הלב, תן לחגים להתיישב על הלב, וכך לכל מצוה ולכל דבר ביהדות. תהפוך את זה לחלק ממך, חלק מעצמיותך.

כשגוי אומר 'אני' – הוא מתכוון לבשר, כסף ומיטה. גם אם במקרה ה'אני' הזה עוסק כעת בדבר טוב. כשיהודי אומר 'אני' – הוא מתכוון לשבת, לתפילה, לאמונה ועוד, גם אם כרגע הוא לא עוסק בזה. וזאת בתנאי וכאשר – הדברים הללו 'יתיישבו על לבו'.

בס"ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 30

מה הדבר הכי חשוב?

הראש כמובן. אם יש לך ראש – אתה קיים, ואתה מתפקד. אם אין לך ראש – אתה לא כאן.

***

אבל יש משהו יותר חשוב מהראש, בגלל שהוא נמצא 'מעליו'.

אינני יודע איך קוראים לזה, ואיך זה נראה, אבל כששותים יין – נמצאים שם. היין מרים אותנו 'מעל' הראש, ומשם אנו מסתכלים על הראש 'מלמעלה'…

וזה חשוב מאד. כי ה'ראש' חושב שהוא בעל הבית. הוא יודע שאתה צריך אותו ולא יכול בלעדיו, ולכן, הוא לוקח עליך 'בעלות'.

אז בדרך כלל זה טוב. חשוב מאד שיש בעל הבית, שלוקח אחריות על הכל – הוא בודק מה קורה בכל השטח, מחשב כל הזמן מה צריך לעשות, ודואג שהכל ייעשה על הצד היותר טוב. לפעמים הוא צריך לעורר על ליקויים, ולדרוש את תיקונם, ולפעמים אפילו צריך להעניש. עד כאן הכל טוב ויפה.

אבל לפעמים הוא פשוט 'חונק'. הוא דואג להזכיר לך כל הזמן מה אתה צריך לעשות, מה עוד לא סידרת, ומה עוד לא תיקנת. ואתה מרגיש שהוא כבר 'עולה על העצבים', ולא נותן לך אויר לנשימה. באותו רגע הוא הפוך מ'בעל הבית' ל'אדון', ואתה הופך מ'חוסה בצלו' ל'עבד נרצע', וזה כבר לא טוב ולא יפה, ובכלל לא נחמד.

ולכן, חשוב מאד לדעת, שיש 'חלון' דרכו אתה עולה יותר גבוה ממנו, ומסתכל עליו מלמעלה… משם אתה כבר לא 'מקבל פקודות', אלא מחייך אליו ואומר לו 'הי, מה שלומך?'…

***

אז זהו, שזה לא בדיוק כך.

'זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש'. היין מכיל בתוכו שתי אפשרויות סותרות. יכול להיות שאם תשתה אותו – תעלה 'מעל' הראש, אבל גם יכול להיות שתרד 'מתחת' לרגליים… ואז, לא רק 'בעל הבית' יהיה מעליך, אלא כל עובר ושב ידרוך עליך, ואתה תאבד את כל המציאות שלך לגמרי.

ולכן, אנחנו מצווים שלא להתעסק עם הדבר הזה. לא לוקחים סיכונים מיותרים, ולא שותים יין. כך אתה יודע איפה אתה נמצא, ולא מוצא את עצמך זרוק ונרמס. זה אמנם מצריך התמודדות יומיומית, להיות תחת מרותו של 'הראש', ולא תמיד זה קל – אבל זה יותר קל מאשר להיות נרקומן, שאין לו 'ראש' אבל גם אין לו חיים.

אבל פעם בשנה – יש לנו את ההזדמנות. לא רק ש'מותר' לנו לעשות את הצעד הזה, אלא אנו 'חייבים' לעשות אותו. כי אם לא נגלה את האמת על 'הראש' לפחות פעם בשנה – זה כבר יהיה בלתי נסבל. בפורים אנו שותים יין, ועולים 'מעל' הראש. לאחר מכן, כשהוא לוקח שליטה יותר מדי – אנו מזכירים לו שפעם אחת הוא היה 'למטה' ואנחנו 'למעלה', אז קצת פרופורציה…

***

ומה עם הסכנה?

בפורים אין סכנה. כי בין אם תהיה 'ראש' ובין אם תהיה 'רש' – התוצאה תהיה שווה. כי זה בדיוק המסר אותו אנו נדרשים להעביר אל אותו 'ראש':

אל לך לחשוב, שלפי רמת 'התפקוד' שלנו, כך רמת האהבה של השם אלינו. לא ולא. בין כשיש 'ראש', ובין כשאין 'ראש' – מעל הראש או מתחת הרגליים, נקיים או מלוכלכים, נורמליים או משוגעים – הוא אוהב אותנו אותו דבר.

אם הבנת את זה – אתה יכול להתחיל לדבר, ואני אשתדל לשמוע… אם לא – אני לא רוצה לשמוע אותך יותר.