עם ישראל – הוא מאד מעניין.
יום אחד, יכול לשבת על הרצפה – כאילו נחרב העולם. ולמחרת, להסתפר ולעשות חתונות – כאילו הכל הסתדר…
***
איך אפשר להבין את זה?
כל כך מרגש, וכל כך אמתי – לראות את עם ישראל, עוצר את החיים, מתיישב על הרצפה ומתאבל. יש כאן אמירה נחרצת; לא טוב לנו! לא מוכנים להשלים את המצב! הגלות איננה אופציה! וכל עוד החורבן קיים – אין לאן להמשיך!!!
זו האמירה של תשעה באב. זה לא רק תענית, אלא עצירה מוחלטת. לא אכילה, לא שתיה, לא שינה נורמלית, לא קשר בין בני אדם. ואפילו לא רוחניות – לא תורה, ולא תפילין, וגם לא תהלים, כלום. כלומר, מפה אין 'לאן'. אנחנו כאן בשביתת רעב, עד ישקיף וירא.
וזה מגיע מנקודה עמוקה ואמתית. זה לא יכול להיות הצגה, כי אם כן, היו רק מעט שותפים לה. וזה לא מה שקורה, אלא רוב רובו של עם ישראל שותף להפגנה הזאת. גם אלו שלא זוכים לשמור תורה ומצוות, בתשעה באב הם כאן. יש כאן אם כן הכרזה מאד עמוקה ומהותית.
***
אז מה קורה ברגע שלאחר מכן?
רק מגיע צאת הכוכבים – וכל הסיפור מאחורינו… אפשר לאכול רוגלך ולשתות קולה, ללמוד תורה ולהניח תפילין, לשמוע מוזיקה, להסתפר, ולעשות חתונות. ואפילו לצאת לבין הזמנים, ולאכול גלידה…
האם משהו השתנה? מישהו שמע את שופרו של משיח, או ראה את בית המקדש יורד משמים באש – ופשוט שכח לעדכן?!… ואם לא – אז איך זה נגמר פתאום, ההפגנה הזאת, שביתת הרעב, וההכרזה הכל-כך עמוקה ומרגשת הזאת??
התשובה היא – הבקשה של ה'. השם יתברך מבקש מאתנו 'נחמו נחמו עמי', ואנחנו, בלי לשאול ובלי להתווכח, עושים את מה שהתבקשנו; קמים מהרצפה, מנערים את האבק. ומתנחמים. נקודה. עם להבין או בלי, אמרו לנו ואנחנו מצייתים.
***
ומה האמת? מה באמת טמון באמירה הזאת 'נחמו נחמו עמי'?
מונח כאן מסר עוצמתי. הקב"ה מסתכל עלינו ואומר: קבלתי! צמנו בשבעה עשר בתמוז, התאבלנו בבין המצרים, בכינו בתשעה באב. זה לא היה בשביל הפרוטוקול, ולא הלך לאיבוד. בכינו, צעקנו – וזה התקבל. במאה אחוז. פעלנו את הגאולה.
בתשעה באב נולד משיח, ואין זו מליצה. הגלות שהייתה עד לתשעה באב – הסתיימה, והמשיח שלה כבר נולד. הגלות שעדיין קיימת, שייכת כבר למעגל יותר פנימי, שעליו עוד לא היה תשעה באב. וכך, בכל שנה נבנה עוד מעגל של גאולה, ועוד קומה של משיח. עד שיסתיימו כל המעגלים – ותחזינה עינינו.
אין לך רגע יותר יפה מזה. עד כמה שהבכי אמתי, והוא אמתי – אז הרגע של הנחמה הוא עוצמתי הרבה יותר. הרגע ישבנו וצעקנו 'איכה', אבל ברגע שהוא אומר 'יקיריי, קיבלתי, הכל בסדר, אפשר להמשיך הלאה, מתחייב' – אנחנו מקבלים את ההבטחה ללא היסוס, וסומכים עליה בעיניים עצומות. ואולי זה בעצמו הגאולה – האימון הזה, שהיה כל כך חסר, והנה הוא נוצר בחזרה.