פוסטים

שיעור 50 בשלח – קריעת ים סוף על מה ולמה

פרשת בשלח היא הרביעית בסדר חומש שמות, ובסדר ה’שובבים’ – שהם הפרשיות של התהוות ולידת עם ישראל עד היותו בגדלותו.

לאחר שבפרשיות הקודמות סיפר הכתוב על גלות מצרים, עשרת המכות ויציאת מצרים – מספר הכתוב בפרשה זאת על עוד חלק ביציאת מצרים, והוא ‘קריעת ים סוף’. ומיוחדת היא פרשה זאת – שהשבת נקראת על שמה ‘שבת שירה’.

‘קריעת ים סוף’ איננו עוד ‘פרט’ ביציאת מצרים, אלא יציאת מצרים ‘חדשה’ בפני עצמה. ולכן יש לנו שני ימים טובים – יום טוב ראשון של פסח על יציאת מצרים, ויום שביעי של פסח על קריעת ים סוף.

למעשה, כל מה שהיה ביציאת מצרים – חזר ונעשה בקריעת ים סוף: א. מכות למצרים ונסים לישראל. ב. ביזת מצרים וביזת הים. ג. גילוי שכינה. ולא רק שחזר ונעשה שוב, אלא באופן גדול ורחב יותר [‘עשר מכות’ מול ‘חמישים’, ‘נקודות הכסף’ מול ‘תורי זהב’, וגילוי שכינה לעומת ‘ראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל’].

העניין הזה אומר דרשני: מאחר שיצאו כבר ממצרים, מה היה חסר עוד כדי להמשיך לקבלת התורה ולארץ ישראל. ומפני מה הוצרך עוד שלב באמצע של קריעת ים סוף, שכאמור, אינו רק עוד ‘שלב’ אלא ‘יציאת מצרים בפני עצמה’.

התמיהות שבפרשה

א. ‘ויהי בשלח פרעה את העם’ – מדוע נכתב בלשון ‘ויהי’ שהוא לשון צער, הרי אין שמחה גדולה מזו (אוה”ח).

ב. ‘ויסב אלוקים את העם דרך המדבר’ – צריך להבין סיבת הדבר, מפני מה לא הלכו מיד לארץ ישראל, אלא באריכות דרך המדבר. ואם משום המלחמות – ה’ איש מלחמה ויעשה עבורם נסים, כמו שממילא היה כשבאו לארץ ישראל.

ג. ‘דבר אל בני ישראל, וישובו ויחנו לפני פי החירות וגו’ ואכבדה בפרעה’ – שתי תמיהות בדבר: א. מפני מה הוצרך כל העניין, וכי לא די בכך שכבר יצאו ממצרים. ב. אחר שנאמר לעם ישראל בפירוש שזה מה שעומד להיות – שירדפו מצרים ויהיה להם מכה – מפני מה נתעורר בהם כזה פחד (אוה”ח).

ד. ‘מה תצעק אלי’ – אלא למי יצעק? (אוה”ח) בוודאי שהדבר הנכון הוא לצעוק לה’ עד שיושיעו. ‘דבר אל בני ישראל ויסעו’ – להיכן? (זוה”ק).

ה. מדוע דווקא בקריעת ים סוף אמרו שירה ולא ביציאת מצרים, וכי לא די בכל הניסים שהיו ביציאת מצרים בכדי לומר שירה.

ביאור הפשט

א. מתוך דברי הרמב”ן מתבאר שהיה להם אמונה בה’ יתברך אבל לא במשה רבינו. ולכן כשראו את המצריים רודפים אחריהם חשבו אולי משה בדאי חלילה, ומה שאמר להם לחזור לא היה על פי השם. ועל ידי קריעת ים סוף התחזקה אמונתם גם במשה רבינו, כמו שנאמר ‘ויאמינו בהשם ובמשה עבדו’.

ומה שכתוב ‘מה תצעק אלי’ הביאור הוא שאין צורך לצעוק כי כבר הבטחתי לך ‘ואכבדה בפרעה’, ובוודאי יהיה נס. ולכן ‘דבר אל בני ישראל ויסעו, ואתה הרם את מטך’ ותקרע להם את הים.

ב. באור החיים הקדוש ביאר הלשון ‘ויהי’ שהצער הוא ‘בשלח פרעה’, דהיינו מה היה נראה שהיציאה ממצרים היה ברצונו של פרעה, והיה נראה כאילו פרעה שלח אותם. ובשביל זה היה צריך גם קריעת ים סוף, לגלות שכל זה הוא בעל כרחו של פרעה, ורק על ידי גדולת ה’.

ומה שהתעורר בהם פחד, הוא לא משום פרעה והמצריים, אלא משום שראו שר של מצרים רודף אחריהם, וחשבו שהתעורר עליהם דין והם הולכים להיאבד חלילה.

ובאמת היה קטרוג עליהם ואמרו ‘הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה’, ולכן אמר השם יתברך ‘מה תצעק אלי’ כביכול אין בידו להושיע מחמת קטרוג מדת הדין, אלא רק אם יעשו מסירות נפש ‘ויסעו’ לתוך הים, ואז הם ראויים לנס, וכן היה.

ביאור הפנימיות

בזוהר הקדוש על הפסוק ‘מה תצעק אלי’ מבואר ‘בעתיקא תליא מילתא’, כלומר שאי אפשר להושיע על ידי תפילה וצעקה, אלא על ידי הארה של מדות הרחמים הנקראים ‘עתיק’ [שהוא אור הכתר]. ובהמשך מבואר סוד גדול בעניין זה, ומסיים ‘בההוא מילה לא תשאל ולא תנסה’, דהיינו שאסור לחקור אחר העניין הזה שהוא סוד קריעת ים סוף.

ובשער הכוונות מסופר שהאריז”ל הלך עם מהרח”ו לשדה, ומהרח”ו ביקש ממנו שיגלה לו עניין קריעת ים סוף. ואמר לו שהוא סוד שאסור לגלות (כמו שכתוב בזוהר). אבל אחר שמהרח”ו הפציר בו היה מוכרח לגלות, וגילה לו הסוד, שהוא עניין ‘הייחוד בקטנות’, ומיד כשגילה לו הגיע עורב ועמד על האילן והתחיל לצפצף, והאריז”ל הקשיב ושמע שבא לבשר לו על פטירת בנו, מחמת שגילה הסוד. אמנם בוודאי אחר שכבר נתגלה – תורה היא וללמוד אנו צריכים. 

והביאור בקיצור הוא, שיש ייחוד שנעשה בזמן ‘גדלות’, ויש ייחוד שנעשה בזמן ‘קטנות’. הייחוד שנעשה בזמן הגדלות – הוא ייחוד שנעשה בעיקר על ידי אתערותא דלעילא, והייחוד שנעשה בזמן הקטנות [שלכאורה הוא מצב שאי אפשר לעשות בו ייחוד, והוא חידוש בכלל ששייך בו ייחוד] הוא בעיקר על ידי אתערותא דלתתא. וזה החילוק בין יציאת מצרים לבין קריעת ים סוף – שביציאת מצרים היה בעיקר התעוררות מלמעלה, ובקריעת ים סוף היה בעיקר התעוררות מלמטה, וכפי שיתבאר.

וביאור העניין הוא כך [על פי המבואר בקדושת לוי ושאר ספרי חסידות, ובליקוטי הלכות בכמה מקומות]:

ביציאת מצרים לא היה לישראל שום זכות להינצל, כמו שכתוב ‘ואת ערום ועריה’ – ונתן להם הקב”ה שתי מצוות שהם דם פסח ודם מילה, ועל ידי זה היה בהם ‘זכות’ שיוכלו לצאת ממצרים, כמו שכתוב ‘ואומר לך בדמייך חיי’. אמנם עדיין לא היה בהם ‘כח’ לצאת כי היו במ”ט שערי טומאה, ובשביל זה האיר עליהם אור גדול מאד שלא לפי מדרגתם [ושלא כסדר] ועל ידי זה יצאו ממצרים.

בקריעת ים סוף כבר לא היה בידם שום זכות, והיה עליהם קטרוג גדול והיו נתונים בדין אם להיאבד ח”ו או להינצל, כי מדת הדין קטרג ואמר ‘הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה’. וכאן כביכול לא רצה השם יתברך לסייע להם מלמעלה, אלא שהם יסייעו לעצמם מלמטה ועל ידי כך יהיה תשובה למדת הדין.

כי התשובה האמיתית על הקטרוג הזה הוא: מה עניין שמיטה להר סיני? המצריים אינם עם ה’ ונחלתו והוא אינו חפץ בהם, ואילו אנו ‘בני בכורי ישראל’, חלק ה’ ונחלתו אשר בחר בנו ורצה בנו. ולכן הוא רוצה להושיע אותנו ולא אותם. אלא שאת הגילוי הזה היינו צריכים אנחנו לגלות, משום שבגילוי זה יש שני חלקים; יש את בחירת השם יתברך בנו, ויש כביכול את הבחירה שלנו בהשם יתברך. וביציאת מצרים התגלה שהשם יתברך בחר בנו אבל לא נתגלה עדיין שאנו בוחרים בו, וזה היה צריך להתגלות בקריעת ים סוף.

ובשביל זה אמר השם יתברך למשה רבינו ‘דבר אל בני ישראל ויסעו’. ויש בזה שני מובנים – מסירות הגוף או מסירות הנפש. כי מצד אחד יכול להיות שכוונתו הוא לאבד עצמם על קידוש ה’, ומצד שני יכול להיות שכוונתו להיכנס לים מתוך אמונה שלמה שבוודאי יתרחש נס. ואמנם גם מסירות הגוף הוא דבר גדול – אך זה יכול להיות גם מסירות של עם עבור מלכם, אבל מסירות הנפש דהיינו להיכנס מתוך אמונה שבוודאי יושיע אותם – זה שייך רק בין אב לבנים. והם עשו מסירות נפש ולא רק מסירות הגוף כמו שכתוב ‘ויאמינו בה’ ובמשה עבדו’.

ועל זה נאמר ‘זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה’. כי ביציאת מצרים התגלה החסד של השם יתברך אלינו, אבל בהמשך התגלה החסד שלנו כביכול עם השם יתברך. הן בהסכמה ללכת במדבר ולא מיד לארץ ישראל, הן בכניסה לתוך הים. וכאן היה כביכול הבחירה מצידנו.

וזה הסוד של הייחוד בקטנות.

סדר הייחוד הוא שמגיע אור מלמעלה, והאדם מתחבר אליו מלמטה. [ואמנם גם זה צריך להתחיל על ידי אתערותא דלתתא, אבל את פעולת הייחוד מתחיל המשפיע, וההארה ממשיך אל המקבל]. וזה נקרא ‘ייחוד בגדלות’, וכמו שהיה ביציאת מצרים.

אבל יש זמנים של קטנות, שאז האדם אינו מרגיש שום אור, כלומר שאינו מרגיש כלל שהשם יתברך נמצא כאן, אלא הכל נראה טבע וחושך וקטנות. ובמצב הזה לכאורה לא שייך ‘ייחוד’ כי אין הארה בכלל. וזה היה המצב בקריעת ים סוף, שאמנם הודיע להם תחילה שמצרים ירדפו אחריהם, אבל חוץ מעצם הרדיפה נפלו למצב של ‘קטנות’ עד שלא הצליחו לגרש את הפחד על ידי הדעת, כי לא היה דעת אלא קטנות.

ובמצב כזה לא שייך תפילה, כי לכאורה אין למי להתפלל, שהרי לא נראה בכלל שהוא נמצא כאן. ולכן אמר לו ‘מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו’, כלומר שיתעוררו לעשות ייחוד בקטנות, שלכאורה אינו שייך כלל, אבל במסירות נפש שייך לעשות ייחוד בקטנות, כי זה גופא הייחוד – לגלות שגם כשאין הארה ואין מצב של ייחוד, אני מוכן להשליך עצמי לים מתוך אמונה שבוודאי יש כן ייחוד, ואז מתגלה הארה גדולה שנקראת ‘עתיקא’ והוא גילוי גדול של רחמים ואור שלא לפי הכללים, אלא גילוי בעצם, והוא מתגלה דווקא בייחוד של קטנות.

ומתוך כך התעוררו לומר שירה, כי כאן התגלה שלימות הבחירה והייחוד – לא רק מצדו יתברך [שזה נקרא ‘שיר’ לשון זכר, כמו שכתוב ‘השיר יהיה לכם כליל התקדש חג’] אלא גם מצדנו, כביכול גם אנו בוחרים בו, והוא חפץ בכך ומשתוקק לזה, וזה שלימות הייחוד שמביא לידי שירה [לשון נקבה].

וזה היה גם הטעם שסבב אותם במדבר, כי אם יהיה מלחמה לא יעשה להם ניסים מאחר שרוצה אתערותא דלתתא, ואז מחמת המלחמה יכול להיות שיפלו בדעתם ולא יילחמו. ובשביל זה סבב אותם למקומות שאין מלחמות, אבל סיבב המעשה של קריעת ים סוף כדי לגלות את האתערותא דלתתא, וכן אחר כך בפרשת המן ובמשך כל שנות הליכתם במדבר שהכל היה צריך להיות באותערותא דלתתא, ולאחר מכן כשכבר התגלה הייחוד מלמטה – אז כשהגיעו לארץ ישראל היה נסים מלמעלה.

Podcast: Play in new window | Download

/0 תגובות/על ידי

שיעור 49 בא – חלל הפנוי והפתרון

עשרת המכות – השבעה והשלשה

פרשת בא היא הפרשה השלישית בסדר השובבי”ם – לאחר פרשת שמות שסיפר על ‘גלות מצרים’, ופרשת וארא שסיפר על המכות, בפרשה זו כבר מסופר על ‘יציאת מצרים’. ומובא מצדיקים שבשבת זו הוא ממש כמו חג הפסח, ובשבת שלאחריה [פרשת בשלח] כמו שביעי של פסח, ובפרשת יתרו כמו חג השבועות. אלא שכעת הוא בפנימיות, ואחר כך הוא בחיצוניות.

אמנם קודם סיפור היציאה, מספר הכתוב על שלש מכות אחרונות. ומכך שסדר המכות נחלקו לשתי פרשיות – שבע מהם בפרשת וארא, ושלש בפרשת בא – נראה שיש שייכות מיוחדת בין שלש המכות הללו לבין היציאה ממצרים, והם משמשים כ’הקדמה’ לכך. לשם כך יש להבין מה מהותם של עשרת המכות בכלל, ומה החילוק בין השבעה הראשונים לבין שלשת האחרונים, ומה הלימוד המיוחד שיש בשלשת המכות הללו.

***

התמיהות שבפרשה

א. בפסוק הראשון נאמר ‘בא אל פרעה’. וצריך להבין מפני מה לא נכתב ‘לך אל פרעה’, שהרי אין שם ‘מקומו’ אלא רק נכנס לשם עבור השליחות אל פרעה ותו לא (זוה”ק).

ב. המשך הפסוק ‘כי אני הכבדתי את לבו’ מפני מה נצרכה אמירה זו, ואם נצרכה – מפני מה נאמרה כאן בפרשת ארבה ולא קודם לכן בתחילת המכות.

ג. גם המשך הפסוק ‘למען שיתי אותותי אלה בקרבו’ – נראה שיש כאן הדגשה בדווקא על ‘אותותי אלה’ דהיינו על המכות שמכאן ולהבא ולא על המכות שהיו כבר.

ד. הפסוק השני ‘ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו” גם כן צריך להבין מפני מה נכתב בדווקא כאן, ולא בתחילת המכות או לאחר כל המכות.

ביאור הפשט

בדברי הרמב”ן ואור החיים מבואר שאחר פרשת ברד כבר לא היה שייך בדרך הטבע שפרעה יכביד את לבו, כי במכה כזאת ‘אפילו לב האבן יפחד וירעד’ ולא יוכל לסרב לשלח את ישראל. ולכן, גם נחלש לבו של משה מלהמשיך בשליחותו, כי לא ראה עניין ותכלית בזה.

ועל זה אמר לו השם יתברך ‘כי אני הכבדתי את לבו’, דהיינו שבאמת אין זה בדרך הטבע כלל אלא מן השמים, והטעם לכך הוא בכדי להביא את המכות הבאות, שתכליתם באמת אינה בשביל פרעה אלא בשביל ישראל. כי מצד פרעה כבר הספיקו המכות שהיו עד כאן, ומכאן ואילך אינם אלא לטובת ישראל כדי ללמדם ‘וידעתם כי אני השם’.

ומכאן נבא לביאור הפנימיות, כיצד כל המכות היה בהם שתי עניינים: ‘נגוף ורפוא’ וכמבואר בזוהר הקדוש שהיו ‘נגוף’ למצרים ו’רפוא’ לישראל. ובפרט שלשת המכות שבפרשה זו, שהיו בעיקר בשביל ‘רפוא’ לישראל.

ביאור הפנימיות

מבואר בזוהר הקדוש (רעיא מהימנא בפרשת וארא) שהמצוה הראשונה בתורה היא ‘וידעתם כי אני השם’, וידיעה זו צריך להיות בכלל ובפרט.

***

והעניין הוא, כפי שהתבאר באריכות במאמר הקודם (פרשת וארא) שבשביל לגלות מציאותו יתברך – היה מוכרח לצמצם את אורו, ולעשות ‘חלל הפנוי’ שבתוכו נבראו כל העולמות. והיינו שהשם יתברך הסתיר את מציאותו וברא עולם בצורה שיש בו את כל ה’תפאורה’ בכדי לטעות ולחשוב שכביכול העולם יש לו מציאות משלו, ואין לו שום קשר למציאות עליונה או פנימית כלל וכלל.

וכל זה נעשה בשביל שיהיה בחירה בעולם. ועניין ה’בחירה’ הוא אחד מנפלאות הבריאה הגדולים ביותר, איך שיכול להיות מציאות כזאת בו השם יתברך ‘לגמרי’ נמצא כאן, ויחד עם זאת אפשר לטעות ולחשוב שהוא ‘לגמרי’ לא נמצא כאן (עיין באריכות נפלאה בליקוטי הלכות ברכת השחר ה).

והנה השם יתברך ברא את העולם בעשרה מאמרות, שהם מרמזים על עשר כוחות הקדושה ש’מחיים’ את העולם בפנימיות. והם מכוונים כנגד עשרת הדברות, ועשרת הספירות הקדושות – שעל ידם יכולים לגלות את האמת שהשם יתברך נמצא כאן, ויכולים למצוא אותו. וזה לעומת זה עשה האלוקים שכנגד עשרת הספירות הקדושות – יש עשרה כתרין דמסאבותא, שהם עשרה כוחות של הסתרה מכוונים ממש כנגד עשרה כוחות של הקדושה.

ועיקר מקום ההסתרה והכפירה הוא במצרים, שנקראת ‘ערות הארץ’ כלומר עיקר הגילוי של הארץ כ’כמציאות’ בפני עצמה. ולכן העבודה זרה שלהם היה הממון [שמרומז ב’שה’, כמו שנתבאר בפרשת שמות], שעיקר תאוות ממון הוא כדי להרגיש ‘מסודר’ שאינו זקוק לאף אחד. ואכן במצרים לא היו זקוקים אפילו לגשמים, אלא הנילוס עולה ומשקה את השדות, וכביכול לא היו צריכים שום עזרה ‘מבחוץ’ ו’מלמעלה’ אלא הסתדרו לבד.

ושם היו כל העשרה כוחות של הטומאה, ופרעה הוא הכח ה’גבוה’ ביותר של ההסתרה, מכוון כנגד ספירת ה’כתר’, ולכן הוא נקרא ‘התנין הגדול’ (כמבואר בזוה”ק בפרשה זו באריכות). עד שאמר על עצמו ‘לי יאורי ואני עשיתיני’ ועשה מעצמו אליל. ובוודאי לא היה טיפש ולא סבר שברא את עצמו, אלא סבר שהוא יכול להסתדר בעצמו כאילו הוא ברא את עצמו, ואין לו שום צורך ועזרה ממישהו אחר.

וכנגד עשרה כוחות הללו – היו עשרת המכות, שבאו ‘לנגוף’ את מצרים ולהכניע את עשר כוחות ההסתרה, ו’לרפאות’ את ישראל ולגלות את עשרת כוחות הקדושה, שהם העשרה מאמרות ועשרת הדברות.

***

המכות הללו מתחלקים לשבעה ושלש. שהם כנגד ‘בפרט’ ו’בכלל’.

עשרת הספירות נחלקים לשבעה ושלש. שבעת התחתונות מרמז על הנהגת העולם שמתגלה במספר שבע [שבעת ימי השבוע, שבע שנות השמיטה], ושלשת העליונות מרמז על הנהגה גבוהה יותר [שנקרא ‘עלמא דאתכסיא]. והם שבע ‘מדות’ ושלשה ‘מוחין’.

וזה עניינם של עשרת המכות; שבעת המכות הראשונות מכוונים כנגד שבעת הספירות, ולכן הם התבטאו בהנהגות העולם – מים, עפר, בהמות, חיות, וברד, כשבכולם הראה השם יתברך שאין להם שום שליטה, אלא רק הוא יתברך לבדו ותו לא, וזה נקרא ידיעה ‘בפרט’. ושלשת המכות האחרונות מכוונים כנגד שלש הספירות העליונות, ולכן הם התבטאו באופן רוחני; הארבה על ידי רוח הקדים, החושך על ידי גילוי אור השם יתברך [שעשה חושך למצרים ואור לישראל] (זוה”ק), ובכורות על ידי גילוי השם יתברך בעצמו. וזה נקרא ידיעה בכלל.

***

ובשלשת המכות האלו התגלה הדרך והעצה איך לגלות את השם יתברך בתוך מציאות העולם, דהיינו בתוך החלל הפנוי, וכפי המבואר בליקוטי מוהר”ן (סימן סד), ולצורך כך יש להקדים עוד הקדמה אחת.

בבריאת העולם היו שני עניינים שעל ידם נעשה צמצום והסתרה: א. חלל הפנוי. ב. שבירת הכלים. ‘חלל הפנוי’ עניינו כפי שנתבאר זה עתה, שבשביל לגלות מציאותו יתברך, היה מוכרח כביכול לצמצם את אורו האין סוף, ולעשות ‘חלל פנוי’ מאורו, ושם נבראו העולמות. ‘שבירת הכלים’ עניינו שבתחילה היה עדיין האור מרובה מהכלים, ולכן ‘נשברו הכלים’; האור עלה למעלה והכלים נפלו למטה, ויחד אתם נפלו ‘ניצוצות’ של אור, שהתערבבו עם החומר.

והנה מכח שני עניינים אלו – יש בעולם שני מיני קושיות ואפיקורסות. יש קושיות שנמשכים מ’שבירת הכלים’, והם קושיות שיש להם תשובה, ועל זה נאמר ‘דע מה שתשיב לאפיקורס’. ויש קושיות שנמשכים מ’חלל הפנוי’ [שהם קושיות ‘מיניה וביה’; איך ייתכן שהוא נמצא אם הוא לא נמצא וכדומה] שעליהם אין תשובה, ועל זה נאמר ‘כל באיה לא ישובון’.

וכמו כן יש שני מיני יצר הרע; יש יצר הרע שנמשך מ’שבירת כלים’, שעמו אפשר להילחם ואפשר לנצחו, ויש יצר הרע שנמשך מ’חלל הפנוי’ – שהוא ‘אין עליו תשובה’, דהיינו שאי אפשר להילחם עמו ולנצחו, ועליו נאמר ‘כל באיה לא ישובון’.

וביאור העניין: יש ‘יצר הרע’ הידוע שהוא היצר שמושך ומפתה את האדם לרע; לעבירות, למדות רעות, ולתאוות רעות. והוא נמשך מ’שבירת כלים’. דהיינו שבאמת בכל דבר בעולם יש ניצוץ אלוקי שמחיה אותו, ומחמתו יש לאדם ‘משיכה’ אליו, אלא שהוא מכוסה בחומר ואנו רואים את החיצוניות שבו, ומכח זה אנו נמשכים אל החיצוניות שהוא הרע. וזה מ”ט שערי טומאה, דהיינו שבע מדות הנפולים שכל אחד כלול משבע.

והיצר הרע הזה אפשר להילחם עמו ולנצחו – כי מאחר שמכירים בו ומרגישים שבא להילחם, אפשר להילחם עמו בחזרה. וכשנלחמים, גם אם לא מנצחים בכל פעם, אבל אם לא מתייאשים, לבסוף זוכים לנצח לגמרי.

אבל יש יצר הרע שאינו בא ‘מבחוץ’ ואינו מושך או מפתה את האדם. אלא בא ‘מפנים’ ומרוקן אותו מכל כוחותיו. וזאת על ידי שמחדיר באדם מחשבה והרגשה שהכל ‘חלל פנוי’, ואין שום דבר אמיתי; לא נשמה, לא עולם הבא, לא מצוות ולא עבירות. ואין שום משמעות לחייו ולכל מה שעושה. וזה גורם לאדם ‘כבדות לב’ שכבר אין לו שום רצון ושום כח לשום דבר, ואפילו אינו יודע להילחם בזה כי אינו מרגיש שזהו פיתוי אלא נראה לו שזה הוא בעצמו ושזה האמת. וזה שער החמישים, שאין עליו תשובה וכל באיה לא ישובון [וזה עיקר הנסיון של דורנו, הכבדות העצבות והייאוש, וממילא ההפקרות].

***

הרפואה לזה הוא רק על ידי ניגון. ולא סתם ניגון אלא ‘ראש אמנה’.

ה’ניגון’ עומד בין ה’מחשבה’ וה’דיבור’. מחשבה הוא מופשט מאד ואין בו שום הרגשה, הדיבור לעומתו הוא מוגדר וברור מאד, והניגון אינו מחשבה מופשטת וגם לא דיבור מוגדר, אלא ‘הרגשה’. כל דבר בעולם – יש לו ‘ניגון’, בפרט כל ‘חכמה’ וכל ‘אמונה’, דהיינו שהיא יוצרת ‘תחושה’ אצל האדם. וכל העולם מלא בכך, בכל מיני ניגונים שכל אחד בא ‘לספר’ משהו, ומשרה את תחושתו מבלי משים.

הניגון הגבוה היותר הוא ‘תבואי תשורי מראש אמנה’, דהיינו הניגון של שורש האמונה, שהוא נמשך מאותה נקודה שבה נעשה הצמצום והחלל הפנוי. והוא מגלה – לא בדיבור כי אם בניגון – את הסוד של חלל הפנוי. בדיבור אי אפשר להסביר כיצד החלל הפנוי הוא בכלל לא פנוי, כי זה סתירה מיניה וביה, אבל בניגון ניתן לרמז על האמונה הנפלאה הזאת שהדרך היחידה לגלות את ה’ הוא על ידי חלל הפנוי.

כי אמנם הרבה יותר קל להשיג את ה’ בצורה ‘מוגדרת’, אם על ידי השגחה פרטית, או על ידי ההנהגות שהוא מגלה בעולם. אבל זו השגה קטנה ודלה מאד. ההשגה האמיתית בה’ הוא דווקא במקום שיש קושיות ואי אפשר להבין אותו, שאז מתגלה כמה הוא באמת גדול עד שאי אפשר להבין אותו. ועוד יותר מכך הוא מתגלה במצב של ‘כבדות לב’ שנמשך מחלל הפנוי, כי כל החלל הפנוי נועד רק בכדי לגלות רחמנותו, ואם כן השיא של גילוי רחמנותו הוא דווקא בחלל הפנוי, דהיינו בתוך כבדות הלב. והגילוי הזה הוא על ידי הניגון של ‘ראש אמנה’, שאת הניגון הזה יכול לנגן רק משה רבינו. ובשביל זה השם יתברך אומר לו ‘בא אל פרעה’ – תבוא ותיכנס לתוך חלל הפנוי [שמרומז בשם פרעה] לא רק כ’אורח זר’ אלא באומץ לב כמו בעל הבית. ותגלה שם ‘כי אני הכבדתי’ שכל הכבדות לב מגיע ממני בעצמי. ועל ידי זה ‘תספר באזני בנך ובן בנך’ את גודל הרחמנות של השם יתברך.

Podcast: Play in new window | Download

/0 תגובות/על ידי

שיעור 47 שמות – התיקון שבגלות מצרים

התיקון – ש’בגלות’ מצרים

חומש שמות הוא החומש השני בחמשה חומשי תורה – והוא מתאר את סדר הווייתם של עם ישראל. כאשר בתחילה הם היו בגלות מצרים, ואז נאמר עליהם ‘גוי מקרב גוי’ שמרמז על כך שהם ב’עיבור’ כמו עובר במעי אמו, ואחר כך ביציאת מצרים היה ‘הלידה’ שלהם, ובקבלת התורה הגיעו לגדלותם, וסיום העניין הוא בהקמת המשכן, שהוא התכלית של יציאת מצרים וקבלת התורה, וזהו תוכן חומש שמות.

בפרשיות אלו, שמספרים על לידתו והתהוותו של עם ישראל – מתעורר כח מיוחד, שבו כל אחד יכול גם כן להיות יהודי מחדש – לתקן את כל העבר, ולקבל התורה בהתחדשות. ולכן השבועות הללו בהם קוראים את הפרשיות הללו – ידועים בכינויים ‘שובבי”ם’ [ובשנה מעוברת ‘שובבי”ם ת”ת’], ומקורם קודש בדברי השל”ה, ר’ חיים ויטאל בשם האריז”ל, המגיד של הבית יוסף, ובכל הספרים הקדושים מאז, ושם מבואר כח התיקון המיוחד שישנו בשבועות אלו.

ואמנם בדורות קודמים – המנהג היה לעסוק בתעניות וסיגופים קשים [ראה בספר יסוד ושורש העבודה דברים נוראים], אך בדורות האחרונים שנחלשו הדורות, גילו הצדיקים הקדושים [הבעש”ט, ורבינו הק’ מוהר”ן מברסלב] שאין לנו לעסוק בתעניות וכדומה, אלא רק בתפילה, אמירת תהלים, התבודדות וכיוצא בזה. ובעיקר, יש לנו להאמין בכוחם של השבועות הללו, ושל קריאת הפרשיות – שיש בהם כח מיוחד להתקרב להשם יתברך ולהתחדש בעבודתו.

***

כאמור, באופן כללי עוסקים הפרשיות הללו בסדר יציאת מצרים וקבלת התורה. אך באופן פרטי בכל פרשה יש לימוד משלו וממילא גם כח פרטי משלו, ואת זה ננסה בסייעתא דשמיא ללמוד ולבאר במאמרים הללו, והפעם נלמד בעז”ה את הפרשה הראשונה – פרשת שמות.

פרשת שמות לכאורה איננה שייכת כלל לשובבי”ם, כי לא רק שאינה עוסקת ביציאת מצרים, אלא אדרבה עוסקת בגלות מצרים. ולא רק שאינה מתארת את התהוותם של עם ישראל, אלא אדרבה היא מתארת את ירידתם. הפרשה פותחת בתיאור המצב השלם והמתוקן בו היה העולם בשעה שהיה יעקב אבינו עם השבטים הקדושים וכל השבעים נפש, ומכאן מתחיל סדר הירידה, כשעם ישראל יורד ויורד עד למ”ט שערי טומאה, והופך להיות כמעט כמו המצריים, וכטענת המלאכים ‘הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה’. כיצד אם כן מתקשרת פרשה זו לסדר ‘התיקון’?!

את הקושיא הזאת אפשר להקשות בפסוק עצמו. התורה קוראת למצרים ‘כור הברזל’, כלומר: כמו שמכניסים את הברזל אל הכור, כדי לזכך אותו ולנקות אותו מהפסולת, כך עם ישראל נכנס למצרים כדי להזדכך ולהתנקות. ובדברי הזוהר והאר”י מבואר שגלות מצרים בא לתקן את פגם אדם הראשון. והוא פלא והפלא: אילו היו נכנסים למצרים מעורבים בפסולת ויוצאים משם נקיים – ניחא, אבל הרי התמונה היא הפוכה לגמרי?

בנוסף לכל זה, מבאר האור החיים הקדוש, שהסיבה שזכו ישראל רק להשגת מ”ט שערי בינה [שהשיג משה בשם כל ישראל] ולא לשער החמישים – הוא משום שהיו רק במ”ט שערי טומאה ולא בשער החמישים, ולעתיד לבוא נזכה להשיג את השער החמישים, לאחר שבעקבתא דמשיחא נצטרף להתמודד עם שער החמישים של הטומאה. וכאן הבן שואל: וכי חוטא נשכר?! האם שערי טומאה הם סיבה לקבל שכר של שערי קדושה, זה לעומת זה?!

מבואר אם כן, שיש כאן לימוד נפלא דווקא מהחלק הזה שעוסק ב’גלותם’ של ישראל, וממנו אפשר ללמוד כיצד דווקא הגלות, ודווקא המצבים הנמוכים ביותר של האדם – הם לפעמים הסיבה והדרך היחידה לתיקון, וכפי שיתבאר להלן.

התמיהות בפרשה:

א. יש להבין את האופן בו הצליח פרעה לשעבד את עם ישראל. הרי בתחילה היו חשובים ונכבדים מאד, ולא ברגע אחד היה אפשר להפוך זאת, אלא היה כאן מהלך שהביא לידי כך, באופן שהם בעצמם כביכול נתנו לזה לקרות.

ב. במשך כל ימי שעבוד מצרים – לא מוזכר שהם צעקו או התפללו, אלא רק לאחר שנים רבות, כשמשה רבינו היה כבר בן שמונים, הייתה הפעם הראשונה שבה מוזכר בפסוק שהם צעקו. והוא פלא הכיצד ייתכן שבקושי כזה ושעבוד כזה – לא צעקו כלום. ועוד פלא, שמיד כאשר צעקו החלה הגאולה אף שעדיין לא עברו ארבע מאות שנה, ונראה מזה שאילו היו צועקים קודם היו נגאלים קודם, הכיצד?

ג. הקב”ה מבקש ממשה רבינו שילך לגאלם, והוא מסרב פעם אחר פעם במשך שבעה ימים, כשבכל פעם הוא מעלה טענה אחרת, ובסיום כל הטענות הוא עדיין מסרב ומבקש ‘שלח נא ביד תשלח’. והוא פלא, כיצד משה רבינו אדון הנביאים מסרב לשליחותו של הקב”ה.

ד. אחד מהטענות של משה רבינו היה ‘ואמרו לי מה שמו מה אומר עליהם’, והוא פלא: וכי זה כל מה שהם עלולים לשאול – ‘מה שמו’?! ממה נפשך, אם מאמינים הם – מאי נפקא מינה מה ‘שמו’, ואם אינם מאמינים – מה יועיל שיאמר את שמו, והרי פרעה לא קיבל זאת אפילו כששמע מה שמו. ועוד יותר פלא שהקב”ה קיבל שאלתו, וענה לו שם חדש אינו מוזכר בשום מקום בתורה: שם ‘אהיה’. וצריך להבין מה היה כאן המשא ומתן, ומה מהותו של השם הזה, שבו נגאלנו ממצרים.

ביאור הפשט

בדרך הפשט יש הרבה אריכות בדברי המפרשים [רש”י, רמב”ן, ואור החיים], ומן הראוי לראות הדברים בפנים, והעולה מתמצית הדברים:

א. פרעה התנהג בחכמה וערמימות, באופן שלא היה ניכר שהולך לעשות מהם עבדים. והלך בהדרגה משלב לשלב, באופן שלא היה אפשר בשום חלק להתקומם ולטעון מדוע עושה כן, אלא הכל היה בדרל ‘דמוקרטי’ כביכול, בו הוביל אותם כאילו מבחירתם להשתעבד אליו, או שהיה ‘מוכרח’ כביכול לעשות כך מחמת ‘החוק’ וכדומה (ראה בדברי הרמב”ן והאור החיים בפירוט מה היה סדר הדברים).

ב. מתוך כך מובן שעם ישראל לא צעקו ולא התפללו, כי לא ראו בזה גזירה או משהו שלא כשורה, אלא הבינו שכך הוא דרך ההנהגה במקום זה, ואין להם ברירה אלא להתנהג כן. עד כדי כך שהרבה מהם לא רצו לצאת ממצרים, וגם אלו שיצאו – בכל פעם שהיה איזה נסיון, רצו לחזור למצרים.

ג. מה שהתעוררו לצעוק היה רק כאשר היה גזירה משונה, שנצטרע פרעה והתחיל לרחוץ בדמם של ישראל, שלזה כבר לא היה שום טעם ושום הגיון, ואז נאנחו וצעקו. ובאור החיים הקדוש מבואר שלא צעקו אל ה’, אלא צעקו מתוך כאב וצער, ואף על פי כן שמע אלוקים את זעקתם, ולא רק שמע – אלא מיד התעורר לרחם עליהם ולגאלם, כי זה הכח של צעקה – שעולה מיד לפני כסא הכבוד, ומהפך את הדין לרחמים אפילו שאינו מגיע עדיין לפי שורת הדין.

ד. משה רבינו מאן ללכת כדי שלא לגרום חלישות הדעת לאהרן הכהן שהיה נביא קודם לו. ורק כשהתבשר ‘וראך ושמח בלבו’ הסכים לקחת את השליחות. וכמבואר עניין זה הרבה בדברי בעלי המוסר.

ה. בעניין השאלה ‘מה שמו’ והתשובה של שם ‘אהיה’ – ראה באריכות בדברי הרמב”ן, הן בדרך הפשט והן בדרך הסוד, ואין כאן מקום להאריך.

ביאור בפנימיות

פנימיות העניין מתבאר בספר ‘ליקוטי הלכות’ בכמה מקומות, ותמצית העניין הוא כך:

א. גלות מצרים לא היה רק שעבוד בגוף, אלא גם ובעיקר שעבוד בנפש. ‘מצרים’ מרמז על היות הנפש במצר. וכמבואר בזוהר הקדוש על הפסוק “בחומר ולבנים ובעבודה קשה” – ‘בחומר’ דא קל וחומר, ‘לבנים’ דא ליבונא דהלכתא, וכן השאר. כלומר, שהיה כאן שעבוד רוחני.

כי מצרים הוא מקום ‘ערוות הארץ’, ושורש הטומאה והכישוף. והם התגברו על נפשות ישראל, והצליחו להכניסם להרגשה פנימית של ‘עבדות’. ולכן ‘מעולם לא היה עבד שברח ממצרים’ – לא מחמת שהיו השערים נעולים, אלא מחמת שלא עלה על דעתו לצאת משם, כי נשרש בו כל כך הרגשת העבדות עד שלא ראה טעם לברוח משם, וגם לא היה מועיל לו. ומשום כך נקרא מצרים ‘בית עבדים’, שכל מהותו הוא עבדות.

[ועיקר העבדות של מצרים היה בעניין תאוות ממון, שנראה לכאורה כדבר מותר וראוי וכשר, אך בני אדם משעבדים עצמם ומפקירים כל חייהם וכל מהותם ועצמיותם עבור רדיפת הממון, או עבור הדאגה מחסרון הממון. ולכן אלילם של מצרים היה ‘השה’, שנקרא בלשון הכתוב ‘עשתרות צאנך’ ופירש”י ‘שמעשירות את בעליהן’, דהיינו שהעבודה זרה שלהם היה הממון. וזהו ‘עבדות’ שאי אפשר לצאת ממנו, ולא מחפשים בכלל לצאת ממנו, כי לא חש ולא מרגיש כלל שהוא ‘עבד’].

וכך הצליחו להכניס אותם לתוך עוד ועוד שערים של טומאה, שפירוש ‘טומאה’ הוא סתימה, דהיינו הרגשה של מצר, שעבוד וסתימת המוח והלב, שאין מרגישים בכלל שום הרגשה של קדושה ושל אמונה. רק חיים של שעבוד ועבדות ותו לא. ומובן היטב מדוע לא צעקו כלל, כי לא הבינו כלל באיזה עבדות וסתימה הם שרויים.

ב. כאמור, יש שער החמישים של הטומאה שאליו לא נכנסו כלל. והוא מה שידוע שלא שינו שמם לשונם ומלבושם, והוא דבר תמוה לכאורה, כי מה בצע לעבוד עבודה זרה באידיש ועם שטריימל (כלשון המגיד ר’ שלום שבדרון). אלא שדברים אלו מבטאים את נקודת היהדות בעצמה, כי אמנם אינם לא מצוה ולא איסור אבל הם מבטאים ‘שייכות’, והם התעקשו להישאר ‘שייכים’ למה שהם באמת. ולכן גם נזהרו מפגם עריות ומהתערבות עם המצרים – כדי לא לאבד נקודת הברית והיהדות.

ולכן כאשר פרעה רחץ בדמם, דהיינו שניסה לפגוע בנקודת ‘הדם’ שבהם, בנקודת היהדות – התעוררו לצעוק, ובאותו רגע שהתחילו לצעוק – הפכו את המ”ט שערי טומאה לבירור ותיקון. כי כל מהות ה’טומאה’ הוא סתימה והסתרה, אך כאשר אדם צועק – הוא מגלה שבעצם הוא טעה, וכל מה שנראה לו ריחוק וכפירה והסתרה הוא שקר, ובזה הוא ‘שובר’ את הטומאה. וכפי גודל הטומאה בו הוא שרוי [אם זה שער ראשון, עשירי, או ארבעים ותשע] – כך גודל שבירת הטומאה וגילוי הקדושה. וכאשר עלתה צעקה זו מתוך מ”ט שערי טומאה – הם שברו את הטומאה מכל השערים, וזכו עבור כך [לאחר מכן] לגילוי מ”ט שערי קדושה.

אמנם הקדושה לא התגלתה מיד, כי עדיין היו תחת שעבוד מצרים. אך על ידי הצעקה פעלו שכבר לא היו נשלטים לגמרי על ידי המצרים, והתעוררו רחמים לגאלם. ועניין זה נקרא ‘מחאה’, והוא מבואר בדברי מוהרנ”ת, שכאשר אדם מרגיש שליטת היצר ואינו יכול לצאת מידיו – יעשה ‘מחאה’ ויאמר בפירוש: ‘הן אמנם איני מצליח לנצח היצר, אבל אני מגלה דעתי שאיני רוצה כן, והיצר בגזלנותו השתלט עלי ועל חיי’, וכך אין היצר יכול לעשות ‘חזקה’ עליו, ולבסוף יזכה לגרשו.

ג. וזה הטעם שמשה רבינו מאן לגאלם, כי ידע שיש דרך ארוכה מאד עד שיצליחו לצאת מזוהמת מצרים, ואפילו לאחר שייצאו ממצרים, עדיין יש עוד גלויות, ויש דרך ארוכה עד לגאולה השלמה. אך הקב”ה גילה לו שכך הוא דרך הבירור והתיקון, ולכן צריך לילך ולגאלם.

ואז שאל משה רבינו ‘ואמרו לי מה שמו’, כלומר: היכן הוא? אם אתה אומר שנגלה אליך – מדוע לא רואים אותו כאן במצרים, מדוע יש כאן כזה שעבוד וכאלו צרות? באיזה ‘שם’ הוא מתנהג אתנו, האם בדין או ברחמים. והתשובה הייתה: ‘אהיה’ – אנא זמין למיהווי. כלומר, יש הנהגה של רחמים, שעדיין אינה מתגלה אלא היא עתידה להתגלות. ואף שעדיין אינה מתגלה – היא כבר כעת הנהגה של רחמים, כי כל כוחה להתגלות לאחר מכן – הוא דווקא מחמת המצב העכשווי של הסתרה.

והשם הזה – הוא השם שהוציא אותנו ממצרים, והוא השם המלווה כל אחד מישראל בכל מצב של קושי צער והסתרה, שאמנם אי אפשר לגלות בו שם הוי”ה, אבל מאיר בו שם ‘אהיה’ שאומר לו: אני עמך בתוך המצב הזה, ודווקא מתוך כך – יהיה לבסוף הגילוי.

Podcast: Play in new window | Download

/0 תגובות/על ידי