פוסטים

פרשת בחוקותי – הוא סיום חומש ויקרא, ולא רק חומש ויקרא – אלא סיום סדר המצוות [משום שבחומש במדבר אין עוד מצוות, אלא רק סיפור הדברים של דור המדבר, וחומש דברים הוא ‘משנה תורה’].

ומשום שהוא סיום סדר המצוות, מופיע בפרשה זאת סדר ‘הברית’ על כל המצוות, שכולל בתוכו ברכות על קיום המצוות, ותוכחה על אי קיומם. ובזה נכנסו באלה ובשבועה לברית על קיום התורה לעולם ועד.

סדר זה מופיע פעמיים בתורה – בפרשת בחוקותי, ובפרשת כי תבא. ואת שניהם קוראים בסמוך לראש השנה; קודם חודש תשרי, וקודם חג השבועות (שגם הוא נחשב ראש השנה), משום ‘תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה’, כמובא בגמרא (מגילה לא).

קריאת פרשה זו, יש בה עונג ושמחה מצד אחד – כששומעים את הברכות, אבל גם צער ופחד מצד שני – כששומעים את התוכחה. אמנם לכשנבין מהות התוכחה – נראה שגם קריאת החלק הזה, יש בה שמחה והתרגשות, לא פחות ואף יותר מהחלק של הברכות. [וכמובא על המגיד מקאז’ניץ שכשהיו קוראים החלק הזה, היה משמיע תנועות של הנאה ותענוג. וכפי שניתן להבין מדברי הגמרא בעצמה – שעל ידי עצם הקריאה, פועלים ש’תכלה שנה וקללותיה’].

התמיהות שבפרשה

א. ‘אם בחוקותי תלכו, ואת מצוותי תשמרו’ – צריך להבין כפל הלשון.

ב. סדר הברכות מתאר מצב של עולם מתוקן – באוכל, בבריאות, בשלום, ובהצלחה גשמית ורוחנית. האם היה איזה זמן שהתקיימו כל הברכות הללו.

ג. ‘ואם לא תשמעו לי’: א. לכאורה די בזה שאין את הברכות, ומדוע צריך גם את כל התוכחה. ב. מדוע הקללות הם הרבה יותר מהברכות. ג. מהו עניין מספר ‘שבע’ שמופיע לאורך כל הקללות, ומהו הלשון ‘אף אני’. ד. האם אפסה תקוה, והרי לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואם אין מקיימים את התורה כראוי – עומדים בפני ענשים כבדים כאלו רח”ל, ונראה מזה כאילו נשתנינו חלילה לרעה מכל אומות העולם, שאינם עומדים בסכנה זו. ה. מהו הדגש ‘אז תרצה הארץ את שבתותיה’, וכי זה כל העניין.

ד. אחר כל התוכחה מסיים הכתוב ‘אלה החוקים והמשפטים וגו” כאילו מסיים את התורה. ומיד לאחר מכן באים בכתוב עוד כמה מצוות, שלאחריהם נכתב שוב ‘אלה המצוות אשר ציוה ה’ את משה בהר סיני’ ובזה נשלם הפרשה והחומש. וצריך ביאור הכפילות, ומדוע באמת לא נכתבו המצוות הללו קודם לכן.

ביאור הפשט

א. בחוקותי תלכו: רש”י מבאר שאינו הולך על קיום המצוות, כי על זה כבר נאמר ‘ואת מצוותי תשמורו’, אלא בא לומר ‘שתהיו עמלים בתורה’. וצ”ב הרי עמל התורה אף הוא חלק מהמצוות, ואם כן, כבר נכלל גם הוא ב’את מצוותי תשמרו’. וגם צריך להבין מהו הלשון ‘הליכה’. [ובאור החיים הקדוש ביאר בארבעים ושניים אופנים כידוע, והדברים נפלאים ומאירים].

ב. הברכות והקללות: בדברי הרמב”ן מבואר, ש”לא השיגו ישראל מעולם לברכות האלה בשלמותן, לא הרבים ולא היחידים מהם, [וזאת משום] שלא עלתה זכותם לכך, ועל כן תמצא לרבותינו ז”ל שיזכירו בפסוקים האלה ‘לעתיד לבוא’ [ומביא לזה כמה דוגמאות]’. כלומר, באמת הברכות האלו יכולים להיות בכל זמן, אלא שצריך לזה שלימות קיום התורה, ולכן יהיה זה רק לעתיד לבוא.

לעומת זאת, בדברי התוכחה מבאר הרמב”ן שכל התוכחה הכתובה כאן התקיימה בגלות בית ראשון, והתוכחה שבפרשת כי תבא התקיימה בגלות הזאת של בית שני, ומוכיח זאת בכמה עניינים. ויש כאן קצת תימה, שהברכות לא התקיימו ואילו התוכחה התקיימה.

ג. התוכחה: בדברי רש”י מבואר שאין הקללות אמורות במי שאינו מקיים המצוות, אלא במי שמואס בהם וגועל אותם, ואף מואס באחרים העושים ומונע מהם, ומלבד זה גם כופר בעיקר. ואם כן, במי שרק אינו מקיים המצוות כראוי, יש רק מניעת הברכות אבל לא תוכחה. [ומה שמתחיל הפסוק ‘ואם לא תשמעו לי’, מבאר האור החיים הקדוש, שיש כאן סדר של השתלשלות, שכל אחד גורר את חברו – ועלול לבוא מתוך כך חלילה לכפירה בעיקר].

ד. ‘שבע’, ו’אף אני’, ו’שמיטה’: הרמב”ן מבאר שכל זה מרמז על השכינה, שנקראת ‘שבע’ ונקראת ‘אני’, והיא זאת שמוכיחה את ישראל, ולכן מובן שעיקר התביעה הוא על השמיטה, שנוגע אל השכינה [כפי שהתבאר בפרשת בהר]. ועדיין צריך למודעי.

ביאור הפנימיות

כל סדר הברכות והתוכחה נקראים בלשון הכתוב ‘ברית’. ובזוהר הקדוש על הפרשה מבאר באריכות גדול הרחמנות שיש להשם יתברך אלינו, מתוך האהבה והשייכות שיש לו עמנו, ומבאר בדרך פלא את כל התוכחה, בדרך של אהבה המקלקלת את השורה, ההיפך הגמור ממה שנראה לכאורה מעצם הדברים.

שני משלים נפלאים

התוכחה מגיע כאשר המערכת איננה כשורה, והקשר אינו בנוי בצורה בריאה כביכול, ומן ההכרח לשנות מן הסדר הקבוע ולהפעיל סדר של עונש ותוכחה. אבל האופן בו העניין נעשה, והתכלית של זה – הם נפלאים מאד, ומתוארים בדברי הזוה”ק בשני ‘משלים’ עיקריים.

המשל מבוסס על הקשר בין המלך לבנו, שבמצב כתיקונו הבן נמצא בארמונו של אביו, סמוך על שולחנו, והם מתענגים זה על זה, והבן אינו חסר דבר לא בגוף ולא בנפש. אבל כשהבן אינו מתנהג כשורה, נאלץ אביו להרחיקו משולחנו ומארמונו, ולפעמים אף ממדינתו.

אמנם ברור, שאין רצון המלך בשילוחו של בנו לאבדון, אלא רק כדי לעורר אותו לחזור לתיקונו. ולשם כך, הוא שולח את ‘המטרוניתא’ יחד עם בנה, ומרוב געגועיו אליה, הוא מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים – כדי לראות אותה, ומתוך כך גם את בנה, ועל ידי זה הוא מתעורר ברחמנות להשיבו אליו. [כדאי מאד לראות את הלשונות בפנים, בפרט בימים של הילולא דרשב”י, לשונות שמעוררים מאד את האהבה והגעגוע והרחמנות].

והיה, אם עדיין לא חזר הבן לתיקונו, ואביו נאלץ לשלחו מחוץ למדינתו – ושם הוא נמצא בסכנה ליפול לידי ליסטים או חיות רעות, או לידי האויבים, ומי יודע אם יחזור חי לביתו – אזי אביו בעצמו הולך עמו לגלות, ועוזב את ביתו ארמונו ומדינתו להיות עם בנו, עד שישוב לתיקונו.

ולכן, כל התוכחה נאמרה באופן של ‘שבע’, ושבע פעמים שבע – כי כל התוכחה אינה באופן של גירושין ושילוח, בלי שום השגחה – אלא הכל על ידי השכינה שהיא ה’מטרוניתא’, שנקראת ‘שבע’ ונקראת ‘אני’. להלן נבאר משמעות העניין, ומתוך כך נבאר בעז”ה את הפרשה והעניין.

המלכות – בתיקונה או בקלקולה

פרשה זו הוא כאמור סיום סדר המצוות שבתורה. ולכן, בפרשה זו באה התורה לבאר לנו מהות קבלת ושמירת התורה והמצוות – שאינם רק ‘דבר מלך שלטון’, אלא יש כאן תהליך פנימי שמתרחש על ידי זה, ולכן, יש לזה תוצאה ניכרת בעולם – לכאן או לכאן.

בני ישראל – הם השכינה הקדושה, כי על ידינו מתגלה מלכותו והשראתו יתברך בעולם. כשאנו מקבלים את התורה, ומקיימים את המצוות – אנו ממליכים אותו יתברך, ומגלים אותו בעולם. וזה נקרא ‘שבע’, דהיינו המדה השביעית שהיא ‘המלכות’ ו’השכינה’ הקדושה, כלומר, גילוי מציאותו, מלכותו, והשראתו יתברך בעולם.

וכשהמלכות מתוקנת, אזי כל העולם מתוקן. כל השפע בא כתיקונו, הגשמים והפירות והפרנסה. וגם הגופות בריאים ויפים, ואין שום מלחמה ומחלוקת, רק שלום ושלוה. וזה יהיה כאשר יגיע העולם לתיקונו, ויתגלה מלכותו יתברך בשלמות, ואז נראה את התוצאה של כל מה שעשינו, שיהיה עולם מתוקן – ברוחניות ואף בגשמיות.

אמנם, כאשר אין זה כראוי ובשלמות, והיינו בזמן הזה שעוד לא הגיע העולם לתיקונו – אזי רואים רק חלק מהתיקון והברכה; יש גשמים, פרנסה ובריאות – אבל רק חלקי, או מתוך יגיעה וקושי. וכן שאר העניינים. וכאשר לא רק שאינו כראוי בשלימות, אלא גם נפגם המלכות, ועם ישראל אינם עוסקים כלל לגלות את מלכותו והשראתו – אזי המלכות והשכינה נמצאת בגלות. ואז מתעורר השם יתברך להוכיח את בניו האהובים – כדי לעורר אותם מחדש אל הברית והמלכות, כדלהלן.

שמד מול רצון

בכל ‘ברית’ וקשר – יש שני מצבים בלבד: שמד או רצון. ‘שמד’ הוא ניתוק וקרירות, ו’רצון’ הוא חיבור ואהבה.

ואמנם לכאורה הם מבטאים שני מצבים קיצוניים; כי ‘שמד’ הוא ניתוק מוחלט, וכמו שקוראים למי שפרק שם ישראל מעליו, והלך לבקש מקומו בין גוים ועובדי עבודה זרה, שנקרא שמו ‘משומד’. ולעומת זאת ‘רצון’ הוא הדרגה הגבוהה ביותר של חיבור, ורומז למדת הכתר, שהוא למעלה מכל המוחין והמידות, וגבוה מכל המחשבות ההרגשות והדיבורים.

אבל באמת הם כוללים את כל הדרגות והמצבים שבעולם. כי כל אדם, וכל דרגה, וכל מצב – יש בו אפשרות של ‘רצון’ או של ‘שמד’. והוא שייך לכל פרט ופרט. לדוגמא: יכול להיות צדיק גדול, שנמצא בדרגות גדולות – אבל ברגעים מסוימים או כלפי דברים מסוימים, הוא מנותק, ואם כן יש בו שמד. וכן יכול להיות להיפך, רשע גדול שעובר על כל התורה, אבל יש לו רגעים או עניינים מסוימים, שבהם הוא מרגיש חיבור, ואם כן יש בו רצון. ומזה יש להשליך על כל המצבים והדרגות.

וזה כל התכלית של האדם בעולם, וכל המטרה של התורה והמצוות – להעלות את האדם ממצב של ‘שמד’ למצב של ‘רצון’, ולא רק ‘שמד מוחלט’ ו’רצון מוחלט’ אלא כל מיני דרגות ומצבים של ‘שמד’ וכל מיני דרגות ומצבים של ‘רצון’. והכח לזה הוא על ידי ה’ברית’ שהוא מדת היסוד-צדיק, ולכן ‘משה’ רבינו שהוא ראש כל הצדיקים, עומד בין שמד לרצון [שמד – 344, משה – 345, רצון – 346], ומעלה כל אחד מכאן לכאן.

וכל סדר הברכות והתוכחה – עומד על הציר הזה, שבין שמד לרצון. שעל ידי הרצון נמשכים כל הברכות וכל השפע באופן מתוקן. ועל ידי השמד, מתעוררים כל מיני נסיונות ותוכחה, ולא כעונש בלבד – אלא כדי להעלות משמד לרצון, וכפי שיתבאר.

עמל התורה – או כופר בעיקר

‘אם בחוקותי תלכו’ – שתהיו עמלים בתורה. הטעם שנצרך עמל בתורה, אינו מצד ‘מצות תלמוד תורה’, שהרי בכל המצוות אין חיוב שיהיה ‘עמל’, אלא מצד ‘בירור הרצון’. העמל בתורה הוא כדי להתיש את יישותו של האדם, ולברר את רצונו – שיהיה מחובר אליה ואל נותנה. וכך, הוא יוצא מ’שמד’ ל’רצון’, ואזי גם קיום המצוות יהיה מתוך רצון. [ולכן נקרא בשם ‘חוקה’, כי החיבור הוא בעצם, ולא מחמת טעם. וגם נקרא בשם ‘הליכה’, כי רק ברצון שייך הליכה והתקדמות מדרגה לדרגה, ואכמ”ל].

ואזי, אם הרצון מבורר בשלימות וכראוי – אזי הברית כתיקונה, וכן המלכות. ועל ידי זה הכל מתוקן לסעודה, וכאמור. ולהיפך, אם הרצון פגום, ומתוך כך נעשה ‘בחוקותי תמאסו’ – דהיינו לא רק אי קיום התורה, אלא מאיסה וכפירה, שזה תוצאה של ‘שמד’, אז מתחיל סדר הקללות והתוכחה.

וכאן נמצא עיקר החידוש. לכאורה, יש בחירה בטוב או ברע, בקיום התורה או חלילה בפריקת עול. אך כל זה רק לכאורה, כי מאחר שמדובר בברית – אי אפשר לבחור אלא בה. או בבחירה לכתחילה לטוב, או על ידי גילוי הברית בדיעבד מתוך הרע.

כי לכאורה כאשר פורקים עול חלילה, אזי כל ‘האויבים’ הופכים לאוהבים, ואז ‘ככל העמים בית ישראל’. אך הנה, המה יוצאים לגלות, וכל התוכחה עוסקת בכך ש’האויבים’ ירדפו אותם, או יכלו אותם. והרי לא מדובר באויב פרטי אלא ב’אויב’ של עם ישראל, ואם מדוע עדיין אויב הוא לישראל. אלא משום שהשכינה נמצאת עמהם בגלות, כלומר, הגוי מזהה ביהודי את מה שהוא בעצמו לא זיהה – שיש בו ‘חיבור’ בעצם למשהו אחר, ולכן ממשיך לשנוא אותו. ומתוך כך, מתגלה בהכרח הברית שיש לנו, ואנו חוזרים משמד לרצון.

סיום הפרשה

ולכן, מיד לאחר סדר התוכחה, באים עוד כמה מצוות. שאינם ‘עוד’ מצוות – אלא גילוי הרצון. כי כל המצווה של ‘ערכין’ ושל ‘הקדש’ – הוא תוצאה של התעוררות אהבה עצומה, שמבעיר את הלב ברצון חזק ‘להעניק’ כביכול להשם יתברך. ובעצם, הרצון הוא לתת ‘נפשות’ אלא שאין השם יתברך חפץ בזה, ולכן נותנים ‘ערך נפש’, או לפחות שאר דברים.

נמצא שמצוות אלו מבטאים את ‘הרצון’ החזק הטמון בלבו של אדם. והרצון הזה, הוא ‘תוצאה’ של סדר הברית, הברכות והתוכחה – שכתובים קודם לזה. ולכן, הם נמצאים בסדר הפרשה לאחריו, ובסיומם, נכתב שוב הסיום ‘אלה המצוות והחוקים אשר ציוה ה’ את משה בהר סיני’.

חזק חזק ונתחזק

פרשת בהר היא הפרשה התשיעית בחומש ויקרא, ויחד עם פרשת בחוקותי – היא משמשת כסיום של הסדר, כדלהלן [בדרך כלל הם מחוברים, ואינו מצוי כמעט שהם נפרדים].

פרשה זו כבר אינה עוסקת כלל בעניין הקרבנות, אלא מתחיל לעסוק בעניין השמיטה והמסתעף. זאת משום, שאמנם חומש ויקרא עוסק בתורת כהנים ובקרבנות, אבל באמת הוא גם המשך לחומש שמות, שבו מסופר סדר קבלת התורה, ומיד לאחר מכן התחיל לפרט המצוות בפרשת משפטים, ומשום המשיך לספר על מעשה המשכן, ואחר כך בחומש ויקרא מפרט כל תורת הקרבנות הנוגע למשכן, ובסיום, חוזר להשלים סדר המצוות.

ולאחר שמסיים לפרט את המצוות, מגיע פרשת בחוקותי, שבה נכרת עמנו ברית על כל המצוות, עם ברכות ותוכחות. ובזה נשלם המעשה של קבלת התורה. ולכן הפתיחה לפרשה זו הוא ‘וידבר ה’ אל משה בהר סיני‘, והסיום, הוא הפסוק האחרון בפרשת בחוקותי ‘אלה המצוות אשר ציוה ה’ את משה אל בני ישראל בהר סיני‘.

[ובאמת כבר במשך כל סדר ויקרא, נזכרים עוד הרבה מצוות, כמו איסורי אכילה בפרשת שמיני, ענייני טהרה בפרשת תזריע מצורע, ענייני המועדות בפרשת אמור, ועוד הרבה מצוות בפרשת קדושים. אלא שבכל אלו יש עדיין שייכות לעניין המשכן והקרבנות, כמו שהתבאר בכל אחד מהם במקומו. וכעת משלים המצוות שאין להם שייכות כלל לעניין הקרבנות].

***

עיקרה של פרשה זו – הוא עניין השמיטה והיובל. אמנם מצוה זו אינה פרט לעצמה, אלא דוגמא לכל התורה. ולכן נאמר בה ‘בהר סיני’- כדי ללמוד ממצוה זו לכל המצוות, שכולם נאמרו מסיני, כללותיהם ופרטותיהם, כמבואר בדברי חז”ל. אך אם נקט בדווקא מצוה זו כדוגמא ומשל לכל התורה, מן הסתם יש בה עניין שורשי ויסודי יותר משאר המצוות.

אם כן, יש לנו להבין מה מהותה של מצות השמיטה והיובל, ואיזה יסוד מתגלה במצוה זו, שמשמש יסוד ובסיס לכל התורה והמצוות.

התמיהות שבפרשה

א. ‘וידבר ה’ אל משה בהר סיני’ – מדוע דווקא על שמיטה נאמר לשון זה.

ב. ‘ושבתה הארץ שבת לה” – מפני מה נאמר בלשון ‘עובדא’ ולא בלשון ציווי [שלא נאמר ‘תשביתו את הארץ’ בלשון ציווי, אלא ‘ושבתה הארץ’ כביכול מעצמה. ומהו הלשון ‘שבת לה”.

ג. מה העניין המצוה הזאת של שמיטה, ומדוע היא חמורה כל כך; שמצד אחד – אם מקיימים אותה, זוכים להבטחות גדולות של שפע ושל שלוה, ומצד שני – אם אין מקיימים אותה, אזי על זה עיקר הגלות [כמו שנאמר בפרשת בחוקותי ‘אז תשבת הארץ את שבתותיה’].

ד. מה עניין המצוה של יובל, ומה החילוק בין שמיטה ליובל. והאם יש שייכות בין שניהם לשבת.

ה. מדוע כל אלו הם דווקא ב’שביעי’; שבת הוא ביום השביעי, שמיטה בשנה השביעית, והיובל לאחר שבע שמיטות.

ביאור הפשט

א. בהר סיני: רש”י מביא דברי חז”ל ‘מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני, אף כל המצוות נאמרו כללותיהם ופרטותיהם מסיני. [וביאור הדבר מבואר בדברי רש”י, ובדברי הרמב”ן באופן אחר קצת].

והרמב”ן מוסיף ומבאר, שבתחילה נכרת ברית בעת קבלת התורה – על כללי המצוות. ואחר כך בחטא העגל נפסק הברית. וכשעלה משה לבקש רחמים, התחדש שוב הברית, והפעם גם על פרטי המצוות. וגם עם אלות ושבועות [המבוארים בפרשת בחוקותי].

אמנם, בתחילה כשירד משה מההר, ציוה להם על בניין המשכן [שהוא עיקר התיקון על חטא העגל], ולאחר שבנו המשכן, פירט להם את המצוות השייכים למשכן ולקרבנות [ותוך כדי, גם את המצוות השייכים לזה קצת]. ולאחר שסיים – חזר לפרט להם פרטי כל המצוות, וגם את סדר האלות, ובזה סיים את כריתת הברית השנית.

ב. דווקא שמיטה: על כל פנים נמצינו למדים, שאין הכוונה כאן דווקא למצות שמיטה, אלא לכל המצוות, ולא נקט שמיטה אלא לדוגמא כדי ללמוד ממנה לכל המצוות. והטעם שנקט בדווקא שמיטה, מבואר באור החיים הקדוש, שרצה הכתוב לגלות שכל הזכות ליכנס לארץ ישראל תלוי בקבלת התורה, ולכן נקט מצות שמיטה שעוסקת בביאת הארץ, ועל זה כתב ‘בהר סיני’ – לומר שביאת הארץ תלוי בהר סיני.

ג. שבת לה’: רש”י פירש ‘לשם ה”, וצריך ביאור מה הדגש בזה. והרמב”ן ביאר העניין על פי פנימיות [וכדלהלן]. ובספה”ק קדושת לוי מבאר שלא יעשה את השמיטה לשם השבחת הקרקע [כמו שנהוג להשבית הקרקע אחת לכמה שנים, אלא לשם מצות ה’].

ובאור החיים הקדוש ביאר על דרך הפשט, שהשמיטה אינה ‘תנאי’ לביאת הארץ, כי אם כן, אם לא יקיימו אותה תתבטל המתנה ח”ו, אלא הוא ‘שיור’ במתנה, שכביכול בשמיטה הוא שייך לה’ ולא לנו. ובזה מובן גם כן הלשון ‘ושבתה הארץ’ בלשון עובדא ולא בלשון ציווי, ודו”ק.

ד. חשיבות המצוה: בפשטות, החשיבות של שמיטה הוא כדי להראות שהעולם אינו שלנו, אלא של השם יתברך, וגם השפע אינו תלוי בהשתדלות של אדם, אלא בסייעתא דשמיא. וכיון שזהו יסוד האמונה, לכן השכר על זה גדול כל כך, וגם העונש. אמנם בוודאי עוד דברים בגו.

ה. יובל: רש”י מבאר ‘יובל’ לשון תקיעת שופר. והרמב”ן תמה עליו ש’יובל’ אינו השופר אלא האיל [שממנו לוקחים הקרן ועושים שופר], ותמוה לקרוא את כל השנה על שם כך. ומפרש ש’יובל’ הוא לשון חירות ודרור, שאז שבים כולם לבתיהם, והשדות חוזרות לבעליהם. ובנוסף, פירש על דרך האמת [וכדלהלן].

ביאור הפנימיות

בפנימיות העניין, מצות שבת שמיטה ויובל – הם יסוד ומהות כל התורה, וכמובא בזוהר הקדוש, ומבואר בספר ‘ליקוטי הלכות’, וכדלהלן.

ריבוי פרטים

העולם מורכב מהרבה פרטים. יש ארבע יסודות; דומם, צומח, חי, מדבר. ובכל אחד מהם יש רבבות ומליונים של פרטים; מליוני סוגים של דומם, של צומח, ושל חי. וכל אחד מהפרטים האלו – מורכב אף הוא מהרבה פרטים.

למשל: מין הקוף – יש בו בעצמו כל כך הרבה מינים וסוגים. ומכל אחד מהם – יש רבבות כאלו בעולם, וכל אחד מהם – יש בו המון המון פרטים; האיברים, והגידים, והעור והעצמות וכו’, שכל אחד מהם בעצמו מורכב מכל כך הרבה פרטי פרטים. וסופו של דבר, כל פרט הקטן ביותר מורכב מאין-ספור אטומים, וגם זה מורכב מפריטים וכו’.

נמצא שהעולם שלנגד עינינו, הוא עולם שכולו פרטים. ובהסתכלות אחת שאדם מסתכל – הוא רואה בבת אחת מליארדי פרטים. ולא רק ‘הדברים’ שיש בעולם – מורכבים מריבוי פרטים, אלא גם ‘המאורעות’. בכל יום ובכל רגע – נעשים בעולם כל כך הרבה סוגי מאורעות, ואצל כל אדם בעצמו – יש כל כך הרבה שינויים בין יום ליום ובין רגע לרגע, שינויים קטנים ולפעמים גדולים.

אחדות הפשוט

אמנם הריבוי העצום הזה – מתרכז לכללים, שגם הם מתרכזים לכללים יותר שורשיים, וכן הלאה – עד לשורש אחד יחיד ומיוחד, שהוא ‘ה’ אחד’, וממנו נמשכים כל ‘הפעולות המשונות’ שיש בעולם; רבבות רבבות הפרטים, ורבבות רבבות המאורעות.

כל קבוצה של פרטים – נכללים בדבר ‘אחד’. האצבע לדוגמא הוא ‘דבר אחד’ שכולל בתוכו את כל רבבות הפריטים שכלולים באצבע. והאצבע יחד עם שאר האצבעות – הם חלק מיד ‘אחת’, והיד הזאת ביחד עם היד השניה ושאר האיברים – הם חלק מאדם ‘אחד’. והאדם הזה הוא חלק מהיסוד שנקרא ‘מדבר’. וה’מדבר’ יחד עם הצומח והחי והדומם – נכללים בכח ה’היולי’ שהוא כח ‘אחד’ שכולל את כולם.

נמצא שכל ה’אחד’ האלו הם רק בערך וביחס לפרטים שנכללים בו, אבל אינו אחד בעצם. אך השם יתברך, נקרא ‘אחד הפשוט’, כי הוא האחד האמתי שכולל את כל הפרטים שבעולם. והוא אחד ‘בעצם’ ולא רק ‘ביחס’ לדבר אחר.

האחדות – והשינויים

ובהגדרה זו נמצא תמצית התכלית של בריאת העולם, והתפקיד של כל אחד. דהיינו: להיות בעולם שכל כולו פרטים ופרטי פרטים – ולהאמין שכל זה נמשך משורש אחד ויחיד, שהוא האחדות הפשוט.

ובאמת, הוא דבר שאי אפשר בשום אופן להבין אותו, ולהשיגו בשכל. כי מלבד עצם ‘ריבוי’ הפרטים והמאורעות שיש בעולם – יש גם סתירות ביניהם. כי הם מורכבים מהנהגות סותרות, של חסד ושל דין, של טוב ושל רע, ועוד הרבה הרבה סתירות דקות, ודקות מן הדקות – כשכל אלו מתרחשים בעת ובעונה אחת. ואי אפשר להבין בשום אופן איך ייתכן שכל זה נמשך ממקור אחד.

וזה היה עיקר העבודה זרה. כמו שמבואר ברמב”ם, שגם העובדי עבודה זרה האמינו בבריאת העולם. אלא שסברו שהשם יתברך מסר הנהגת העולם לכוכבים ולמזלות. וכל זה מחמת הקושי להאמין שכל ההנהגה שבעולם ‘מונהגת’ על ידי ‘אחד’. ולכן, הסתבר להם שיש כמה וכמה ‘מנהיגים’, שכל אחד מנהיג בדרך אחרת, ומשום כך רואים כאלו סתירות בעולם.

אבל אנחנו מאמינים שאינו כך, אלא השם יתברך בעצמו מנהיג את הכל וזה הגילוי שגילו האבות הקדושים בעולם, כשהם בעצמם נהגו בהנהגות סותרות זו לזו – אברהם במנהג החסד, ויצחק במנהג הגבורה, וכן שאר הרועים הקדושים. והכניסו את האמונה הקדושה שכל ההנהגות שיש בעולם – כולם נמשכים רק מאחד הפשוט, ותו לא.

עבד ובן

והנה כל הצורך ביגיעה והשתדלות – נמשך בעומק מכך שהאדם אינו מאמין ב’אחדות הפשוט’, אלא מאמין ב’ריבוי הפרטים’. כלומר, מחמת שרואה בעיניו רק את ה’השתלשלות’, שיש כל כך הרבה סוגי הנהגות בעולם, וכל כך הרבה פרטים – ממילא ההרגשה היא שהוא חייב לערב את ידיו ואת כוחותיו, כדי להסתדר בעולם.

כשאדם מאמין באמת, באמונה שלמה תמימה וברה – שיש אך ורק הנהגה אחת, אחת ותו לא – אינו מודאג כלל. כי אם יש מי שמנהיג את כל הפרטים והשינויים שבעולם, אם כן, אף הוא אחד מאותם הפרטים, ובוודאי יונהג כראוי. אך בעומק הלב, יש את החשש הזה, שמא אין כאן חלילה הנהגה, ואם כן, הוא עלול להיות מוזנח אם לא ידאג לעצמו.

וזה ההבדל בין ‘עבד’ ל’בן’. העבד יודע שאין יחס ישיר בינו לבין אדונו, ובהחלט הוא עלול להיבלע בין שאר עבדים, ולהישכח. ולכן, הוא מתאמץ לעבוד ולהתייגע, כדי להראות ‘נוכחות’, ולקבל את מה שהוא זקוק. לעומת זאת הבן, יודע בוודאות שיש עליו הנהגה מדויקת מאביו, והוא לא עלול ‘להישכח’ בשום אופן.

שבת ושמיטה – שביתה

ואם כן, יש כאן עצה נפלאה. כשם שמי שמאמין באמת ב’אחדות הפשוט’ אינו טרוד לעשות השתדלות ויגיעה, כך גם להיפך – מי שמשבית עצמו, ופוסק מלעשות השתדלות, בהכרח יצטרך להגיע לאמונה באחדות הפשוט. וזה הסוד של שבת ושל שמיטה.

כי באמת, מאחר שאי אפשר להשיג בשכל – את האמונה הזאת, שכל הריבוי נמשך מ’אחד הפשוט’, אין לזה שום עצה, כי אם לעשות מעשה שיגעון, ולהשבית עצמו לגמרי ממלאכה. ואז, לפי ההגיון וההסתברות של ‘הריבוי’, הוא אמור להיות מסובך ולא יכול להסתדר. ואז, קורה הפלא – שלא קורה כלום, ואדרבה, דווקא בשבת ובשמיטה נמשך ברכה ושפע כפול ומכופל, ובזה מתגלה בחוש שהכל נמשך מאחד הפשוט.

כלומר, ‘הפעולה’ של השביתה – הוא מסירות נפש, וקשה מאד. כי בעת ההחלטה לשבות, נראה בוודאות שיש כאן הפסד ושיגעון. אבל ‘התוצאה’ של השביתה – הוא ההיפך ממש, כי הוא מגלה שדווקא היגיעה וההשתדלות הוא שיגעון, כי ממילא יש כאן הנהגה אחת שמנהיג את הכל, אם כן לשם מה אתה משתגע [כמו אחד שעומד בצומת, ומסמן לרכבים איך לנסוע. בזמן שיש שם רמזורים שכבר עושים את הפעולה הזאת…]. ולכך לא נאמר בלשון ציווי ‘תשביתו’ את הארץ, אלא בלשון עובדא ‘ושבתה הארץ’. כי אמנם זה מתחיל כביכול מבחירה, אבל אז מתגלה שזה בעצם המציאות האמתית.

נמצא, שבשבת ושמיטה – אנו מגיעים אל התכלית, לחבר את הפעולות המרובות שבעולם – אל האחדות הפשוט. ומזה אנו מקבלים כח לכל ששת ימי המעשה, לזכור את האמת הזאת ולהאמין בה. ולפי ההגדרה האמורה – נמצא שבשבת ובשמיטה אנו יוצאים מבחינת ‘עבד’ לבחינת ‘בן’. ולכן אנו סמוכים על שולחנו של מקום, ואוכלים למעדנים.

שמיטה ויובל – מלכות ובינה

והנה כאמור, בשבת ושמיטה מתגלה האמת – שכל ההנהגה נמשך מ’אחד הפשוט’. אבל אין זה באופן של ‘הבנה’, שהרי ‘אי אפשר’ להבין זאת, אלא באופן של ‘אמונה’. אמונה ברורה וחזקה אבל רק אמונה. ולכן הם שייכים ל’שביעי’ [יום השביעי ושנה השביעית] שהיא כנגד מדת ‘המלכות’, שעניינה אמונה. [ששת הימים הם כנגד ששת המדות, שבהם אדם ‘פועל’, ושבת הוא כנגד מדת המלכות, שעניינה ‘אי פעולה’, דהיינו ביטול ושביתה].

אמנם יש דרגה גבוהה מזה, שהיא מדת ‘הבינה’, וממנה נמשך היובל. כי אמנם באמת אי אפשר ‘לתפוס’ בשכל איך ייתכן שכל הריבוי והסתירות האלו, נמשכים משורש אחד. אבל יכולים ‘להבין’ מרחוק, שיש לזה סיבה. וזהו ‘בינה’ שהוא השורש של המידות והמלכות, ושם ‘מבינים’ מהיכן הם נמשכים.

ובקיצור: יש ‘תהליך’ ויש ‘תוצאה’. אם היינו נמצאים כאן בשביל ‘התוצאה’ – אזי הכל היה צריך להיות מסודר וברור, בלי קושיות, בלי סתירות, ובלי נסיונות. אבל מאחר שאנו נמצאים כאן בשביל ‘תהליך’ ולא בשביל ‘התוצאה’ – אזי להיפך, מוכרח להיות שאין מרגישים כלל את התוצאה אלא את ההיפך מזה, ורק מזה יכול להיוולד התוצאה.

וכשתופסים ‘הבנה’ זאת – אזי מקבלים כח להחזיק מעמד בתוך הסתירות והקושיות, כמי ‘שיודע את מה שכולם לא יודעים’… ואזי, לא רק שזוכים לדרגת ‘בן’, אלא גם לדרגת ‘חירות’. וזה גם השורש של תשובה ושל יום הכיפורים, ועוד חזון למועד לבאר בהרחבה.

[ומובן בקיצור, שזה גם הסדר של ספירת העומר, שיש בתחילה שביעיות, ולבסוף יום החמישים שהוא עולם הבינה, וגם זה יתבאר אי”ה במקום אחר]