פוסטים

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 89

לא נעים לבכות, וגם לא לראות מישהו בוכה.

אלא אם כן כולם בוכים, ורק אתה לא. ואז, לא נעים ‘לא’ לבכות.

***

לכל אחד יש מועקות.

אבל אף אחד לא אוהב לספר עליהם, גם כי אתה נשמע מסכן, גם כי לא נעים לספר, וגם ובעיקר כי זה סתם נטל על הסביבה. ולכן, כולם מסתובבים מחייכים ומחויכים כאילו הכל בסדר, וכאילו משיח כבר הגיע, ואת כל הבעיות והמועקות – מחביאים בפנים.

עולם של פלסטיק. מבחוץ הכל פנטסטי ומושלם, ומתחת לשטיח קן של צרעות. אבל כל אחד משוכנע שזה רק אצלו, וגם מנסה לשכנע את כל העולם שרק אצלו זה ‘לא’ קיים… ובקיצור, הצגה.

וזה לא בריא, לאף אחד. זה שקוברים את הבעיות וההתמודדויות – לא פותר אותם. וזה בסך הכל הופך אותנו לאנשים מרירים ומתוסכלים, שאפילו לא יכולים להסביר למה. ולא, זה לא חיים, אפילו לא בכאילו.

***

כל אחד יודע את זה. והיה רוצה לשחרר את המטען. למצוא איזה חבר טוב, או מטפל מוצלח – ולפרוק בפניו את כל הכאב והמרירות. ומי שיש לו שכל – יודע שאפשר לעשות את זה בחינם ובכל רגע – בפינה שקטה מול השם יתברך.

אבל זה מרגיש כאילו פעולה משונה וחריגה. כאילו לדבר על כאב, ולבכות על זה – זה כאילו להדליק מנורות, לסטות מהכביש, ולעצור בחניית חרום. כשאתה עושה את זה, אתה מרגיש כאילו כל העולם ממשיך לנסוע, ורק אתה נשאר מסכן כזה, בצד.

ולכן, לא עושים את זה. אף אחד לא רוצה להיות המסכן היחיד שעומד בצד, ותקוע עם עצמו ועם רכבו. אוהבים להיות חלק מהעניין, ולזרום הלאה עם הכביש, אפילו שהאוטו שלך לא מפסיק לצפצף…

***

אז זהו, שהתמונה פשוט לא נכונה.

בסדר תיקון חצות (של האשכנזים) – ישנם כמה פסוקים, שמופיעים בזה אחר, ומעבירים ביחד מסר עצום. זה מתחיל בפסוק ‘קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה’, ממשיך בפסוק ‘ה’ ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאוג ישאג על נווהו’, ומסיים בפסוק ‘הן אראלם צעקו חוצה, מלאכי שלום מר יבכיון’.

אתה תופס מה קורה כאן? אתה חושב שאתה מתמודד לבד, ובשביל לפרוק – אתה צריך גם לבכות לבד. טעית ובגדול. אתה יודע איזה מקהילה בוכה ביחד אתך; רחל אמנו, הקב”ה, וכל פמליא של מעלה. אז אם כולם בוכים [בשבילך] – אתה עדיין מרגיש מוזר לבכות גם כן?!

איזו תחושה נעימה, איזו הקלה. רק לחשוב על כך – איך שכל הרשימה הזאת מלווה אותך, ובוכה יחד אתך. זה תחושה עצומה, שנותן הסתכלות אחרת על כל המועקות שלך, ועושה לך חשק לבכות אותם החוצה ולקיים את הפסוק הרביעי שמופיע שם ‘עיני עיני יורדה מים’. וכשתגמור לבכות, הם גם יוכלו לסיים, האם לא תעשה את זה בשבילם?

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 85

בכי – הוא כח עצום.

כל אחד רוצה לבכות בתפלה, להתרגש בשבת, ולהוציא דמעות ביום כיפור, אבל איך עושים את זה. ולמה זה כל כך חשוב?

***

בימים האלו, כך אומר האריז”ל, כדאי מאד לשבת בכל יום בצהריים, במשך כחצי שעה, ולבכות בכיה ממש, והדבר הזה ‘עושה תועלת גדולה בנפש האדם’.

אז קודם כל זו הזדמנות. כל השנה צריך להיות צדיק מופלג, שקם בחצות הלילה – כדי לומר תיקון חצות. ואילו כעת יש ‘פתיחת שערים’. גם מי שלא קם בחצות הלילה, ואפילו מי שקם רק בחצות היום – יש לו הזדמנות להיות מאותם ‘עובדים’ שאומרים תיקון חצות. חבל לפספס.

אבל מה העניין של ה’בכיה ממש’, ולמה זה ‘עושה תועלת גדולה בנפש’. האם זה רק עניין ‘סגולי’, או שיש בזה משהו שאנחנו יכולים גם כן ‘להבין’, וממילא ‘להתחבר’.

אולי זה גם קשור למה שהאריז”ל אומר, ומובא בהרבה מחזורים, שבימים נוראים מי שאינו בוכה, סימן שהנפש שלו פגומה. אולי יש לזה גם קשר למה שאמרו חז”ל (שבת קו:) ‘המוריד דמעות על אדם כשר מוחלין לו על כל עוונותיו’.

***

האם יש מכונה שמוציאה דמעות? ומי שאינו יכול לבכות ולהוריד דמעות – מה הוא יעשה? אולי כדאי לחתוך בצל בלוויות ובימים נוראים… ואולי גם ימציאו מכונה כזאת, על בסיס של אבקת בצל (בחזקת פרווה), שלוחצים ויוצא דמעות.

הדמעות הם תמצית הנפש. והם יכולים להיות תוצאה של חיבור פנימי, או לחילופין, מתוך רצון להתחבר.

כשנתקפים בכאב חד ונוקב, או לחילופין, כששומעים על קרוב ממש (משפחתית או ידידותית) – לא צריך להחליט לבכות, ולא צריך להתאמץ להוציא דמעות. זה פשוט קורה. כי זה נוגע בנקודה פנימית, וכשהנקודה הפנימית מתעוררת – היא מתבטאת בבכי ודמעות.

בימים נוראים, הנקודה הפנימית מתעוררת, ובאופן טבעי – היא אמורה להתבטאות בבכי ודמעות. וכך גם בעיקרון, כששומעים על אדם כשר, או בימים שמתאבלים על הגלות ועל חורבן בית המקדש. בעיקרון אמור להתעורר החיבור הפנימי, וממילא הבכיה.

***

אבל אם ‘העיקרון’ הזה לא קורה. אנחנו יכולים ליצור אותו.

בכל לוויה, יש את אלו שמגיעים עם דמעות בעיניים. ויש את רוב הציבור שמגיעים עם עיניים יבשות, ואפילו תוך כדי שיחת פלאפון. אבל אז נעמדים, ומתחילים לשמוע הספדים. לאט לאט מתחיל להיווצר ‘חיבור’ אל הנפטר, ואז מגיע הבכי.

וגם בימי בין המצרים. יש כאלו שכבר מהבוקר עם הדמעות על סף העיניים, ורק מחכים לחצות היום כדי לפרוק אותם (כך מספר על עצמו לפי תומו ר’ שמואל הורביץ בספרו ‘ימי שמואל’). אנחנו לא כך. אבל כשמגיע כבר חצות. תעצור, ותקשיב להספדים.

ההספדים נמצאים בפנים. יש לך המון כאבים, המון אכזבות, המון מרירות. ואם לא (באמת?) – אז לשכנים שלך, לחברים, לעם ישראל. תעלה אותם על הבמה, תיזכר בהם, תתרכז בהם – וכעת תחבר את כולם למקור. המקור הוא שאנחנו בגלות, וזה הסיבה לכל הכאבים שלך. כעת אתה כבר יכול לבכות.

אתה יודע מה הרווחת? חיבור. חיבור לבין המקדש, חיבור לגאולה. הנפש שלך, שלפני רגע הייתה מנותקת מכל זה, כעת היא מחוברת. האם זה לא ‘תועלת גדולה לנפש’?