פוסטים

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 98

כמה אתה משלם על האויר שאתה נושם?

והאם בכלל דאגת פעם לשלם על החיים שלך?

***

יש ברז של חיים – קוראים לזה תורה.

על התורה נאמר ‘כי הוא חייך ואורך ימיך’. כלומר, הצינור שדרכו זורמים החיים לעולם – הוא התורה. כשמתחברים לצינור הזה, מקבלים חיים. ‘חיים’ זה לא רק לא למות, אלא כל החיות והחיוניות, וכל הצבע והטעם של החיים – נקראים ‘חיים’, וכל אלו נמשכים מהתורה.

וזו לא סיסמא, אלא מציאות. מציאות טבע כמו כל מציאות אחרת שאנחנו מכירים. כמו שחום מגיע מאש, ולחות מגיע ממים, כשם שכשדופקים את הראש בקיר זה כואב, וכשחותכים את האצבע יוצא דם – כך בדיוק ואף יותר יש ‘מציאות’ שהחיים מגיע מהתורה, ורק מהתורה.

‘תורה’ זה לא רק לימוד תורה, אלא גם קיום התורה. כשמקיימים את המצוות – גם כן מתחברים לאותו צינור, ושואבים ממנו חיים. אבל שוב, אין בזה חכמות – צריך תורה או מצוות כדי לחיות. בלי זה – אין חיים. ולא בתור עונש, אלא בתור מציאות.

***

אבל מה לעשות שזה בלתי אפשרי?

אדם לא יכול כל הזמן להיות דבוק בתורה. והוא זקוק גם לזמנים של מנוחה, שבהם הוא לא יכול להיות דבוק בתורה. ויש זמנים ומקומות שבהם ‘אסור’ להיות דבוק בתורה. ואם כן, באותם זמנים או מקומות – מאיזה צינור נקבל חיים.

ובעצם, רוב העולם – שהם גוים או רשעים – ואין להם שום קשר לתורה, איך הם חיים? אז אמנם החיים שלהם רחוקים מלהיקרא ‘חיים’, אבל גם המינימום הזה לא היה אמור להיות. כי אם אין תורה אין חיים.

התשובה היא שיש ‘אוצר מתנת חינם’, שהוא משמש כצינור חירום – למי שאינו דבוק בתורה, או לזמנים ומקומות שבהם אי אפשר ו/או אסור להיות דבוק בתורה. ואז, באותו רגע מתחברים לצינור הזה, ומקבלים חיים ‘בחינם’.

[כמובן שהאוצר הזה לא פתוח לשימוש… אבל כיון שגם הצדיקים הגדולים ביותר, זקוקים להשתמש בו, באותם זמנים ומקומות שאינם יכולים להידבק בתורה, אז הוא נפתח עבורם, וכשהוא כבר נפתח – הם דוחפים החוצה כמויות גדולות שיש בהם כדי להחיות את כל העולם. ויש כמובן מה להרחיב בזה, לא במסגרת זו].

***

יש בזה משהו מרגיע.

בוודאי שמוטל עלינו, ואנחנו גם רוצים – להיות מחוברים אל הברז שהוא ‘לכתחילה’, הברז של התורה. אבל אם זו האופציה היחידה – זו חוויה מלחיצה, ופחות מאפשרת תענוג. הידיעה שיש עוד ברז חירום, גורמת לרוגע וחירות, ומאפשרת עוד יותר ליהנות גם מהצינור של התורה.

זו היא החוויה של בין הזמנים. זהו זמן שבו נזקקים הרבה יותר לאותו ‘צינור חירום’. ואם כבר, אז תתחבר לזה, ותחווה את זה כראוי. שב רגל על רגל, ותנשום עמוק מלא ראותיך את התחושה הזאת שם ‘חיים בחינם’. תיהנה מהידיעה שהקב”ה רוצה להחיות אותך בלי שום תמורה, סתם כך, כי הוא רוצה שתחיה. ואז, גם הדף גמרא של ‘בין הזמנים’ הוא בטעם אחר.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 69

קבלת התורה – היה פעם אחת.

אחר כך אנחנו לומדים את התורה ‘שכבר קבלנו’. לכאורה, אבל האמת שלא.

***

הקניין המ”ה מקנייני התורה – הוא: ‘הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות’.

משונה מצות תלמוד תורה, מכל שאר המצוות – בשלשה דברים עיקריים. א. בכל מצוה יש כלל ‘עוסק במצוה פטור מן המצוה’. ובלימוד תורה אינו כן, אלא כל מצוה [שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים] דוחה תלמוד תורה.

ב. כל מצוה – על כל אדם לקיים בעצמו. ואילו בלימוד תורה, יש מצוה ‘ללמד אחרים’, ויכול להיות אדם שאם היה לומד בעצמו היה מספיק ויודע הרבה, אך מחמת שהוא עסוק ללמד אחרים, אינו יכול להתקדם. ונמצא שמחמת האחרים – הוא בעצמו מנוע מלקיים את המצוה כראוי.

ג. כך גם להיפך. יכול להיות אדם שבעצמו אינו יכול ללמוד, אבל הוא מחזיק אחרים שילמדו, והרי זה נחשב עבורו כאילו למד בעצמו. מה שלא קיים בשום מצוה אחרת.

הסיבה לכך נעוצה בהגדרה של מצות ‘תלמוד תורה’. שהיא בעצמה מצוה משונה – הרי אינה אלא ‘הכשר מצוה’, שהרי כדי לקיים צריך ללמוד, כמו כל דבר בעולם שלא יודעים בלי ללמוד, אבל לא משום כך הופך הלימוד בעצמו למטרה, מהי אם כן ‘מצות’ תלמוד תורה.

***

מצות תלמוד תורה – הוא המשך ישיר לקבלת התורה.

בקבלת התורה – קרה הדבר ההיסטורי: התורה ירדה לעולם. לפני כן היא הייתה חמדה גנוזה, והייתה אצורה באוצרותיו של הקב”ה, ולא היה לאף אחד גישה לזה. והנה, התורה מגיעה לעולם.

מכאן ולהלן, יש לנו מצוה – לגרום שהתורה ‘תהיה’ בעולם. ובכך, אנו ממשיכים את אותו מעמד, יום יום ושעה ושעה. בכל עת שיהודי עוסק בתורה, הוא גורם שהתורה ‘תהיה’ בעולם, ובכך הוא גורם שמעמד הר סיני ממשיך להתקיים עד עצם היום הזה.

משכך, אין שום נפקא אם אתה לומד בעצמך או מחזיק מישהו אחר שילמד, וגם אין נפקא מינה אם אתה בעצמך מתקדם בלימוד התורה – או שמלמד את האחרים תורה. כי כך או כך – התורה ‘תהיה’ בעולם. ומאותה סיבה, לא ייתכן שלימוד התורה ידחה קיומה של שום מצוה – כי אם כן, מה הועלת, התורה שאתה רוצה ‘שתהיה’ בעולם – איננה.

***

ההגדרה הזאת בנויה על דברי הראשונים והפוסקים במצות תלמוד תורה, ויש לזה כמה וכמה השלכות הלכתיות, מעשיות ופנימיות, ואין כאן מקומו כמובן.

אבל ההשלכה הישירה היא – הגישה ללימוד. הלימוד צריך להיות ‘על מנת ללמד ועל מנת לעשות’, כלומר, עליך לדעת בשביל מה אתה מתיישב ללמוד, או מסייע לאחרים ללמוד, והוא: כדי שהתורה ‘תהיה’ בעולם.

זוהי גישה מהפכנית. בכלל לא משנה [מצד מצות ‘תלמוד תורה’] כמה תספיק, כמה תבין וכמה תדע. אלא רק כמה קיום תתן לתורה בעולם. שהיא תהיה כאן ולא רק בשמים. כל כך קל, וכל כך נשגב.

בעוד כמה ימים נעמוד תחת החופה. נקבל על עצמנו לעשות הכל – כדי שהחופה הזאת תמשיך להיות נוכחת בעולם, יום יום ושעה שעה. על ידי לימוד התורה של עצמנו, של אחרים, ועל ידי קיומה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 50

יצא לך לאכול פעם – נטו לשם שמים?

אם היה לך מרק בלי טיפת מלח, ואכלת את זה, זה היה ‘נטו’ לשם שמים…

***

מה ההבדל בין מרק מתובל למרק תפל? המרכיבים הם אותם מרכיבים, שניהם בריאים באותה מדה, ושניהם מזינים באותה מדה. אז מה בכל זאת חסר? טעם, עריבות, תענוג.

וזה מה שהופך את זה ממשהו ‘מושך’ – שאתה צריך להתגבר על עצמך שלא לאכול אותו בלעיטות, למשהו ‘דוחה’ – שאתה צריך להתגבר על עצמך כדי לאכול את זה…

כשאוכלים, לא אוכלים רק כדי להשביע את הגוף, אלא גם – ואולי בעיקר – כדי להשביע את הנפש. וכשחסר את הרכיב של הטעם – זה אמנם משביע את הגוף, אבל לא את הנפש. ועל כך כותב הראב”ד: ‘תמעט באכילה, אבל המעט שאתה אוכל, יהיה מתובל וערב’.

***

הקניין השמונה-עשר מקנייני התורה – הוא ‘במיעוט תענוג’.

מקובל בשם הגר”א לפרש את כל ה’מיעוט’ שמופיעים בקנייני התורה – על דרך החיוב ולא על דרך השלילה. ולעניינו, כדי לקנות את התורה, זקוקים לפחות ל’מיעוט’ של תענוג.

כשאנחנו מבקשים על לימוד התורה, אנו מבקשים בקשה חריגה ויוצאת דופן. לא מבקשים (רק) על עצם הלימוד, אלא על ‘הטעם’ – “והערב נא ה”א את דברי תורתך בפינו”. הלשון הזה הוא לשון שטבעו חכמים, והיא חלק מברכת התורה שהיא מדאורייתא, כלומר, יש כאן משהו מהותי ועקרוני, ולא תוספת ותחביב.

אם נשתמש בהגדרה למדנית, נמצא ש’לימוד תורה שאין בו ‘טעם’ – חסר בעצם הלימוד’ [וכמבואר בהקדמה הידועה לספר ‘אגלי טל’, ש’תורה לשמה’ – הכוונה ‘לימוד מתוך תענוג’]. ולכן, תחילת לימודו של התינוק, מלווה בלקיקת דבש. לא רק כאמצעי טכני – אלא כהגדרה מהותית.

***

לימוד תורה היא המצווה הכי חשובה [ותלמוד תורה כנגד כולם], ובאותה מדה – המצווה הכי מסוכנת. וההבדל בין שני האפשרויות הוא – האם התורה היא ‘מידע’ או ‘חיבור’.

אם היא משמשת למידע אינטלקטואלי גרידא – זהו ‘שלא לשמה’, שבמקרה הטוב איננה אסורה, ובמקרה הגרוע ‘נוח לו שלא נברא’. רק אם היא משמשת ל’חיבור’ – זוהי ‘תורה לשמה’ שעליה נאמרו כל המעלות העצומות.

וההבדל מתבטא ב’טעם’. אם מרגישים בזה טעם [לא טעם שכלי אלא טעם רגשי – ולכן ההדגשה היא ‘והערב נא את דברי תורתך בפינו‘], אז יש כאן חיבור. ואם לאו – אין כאן אלא מידע.

מסופר על החזון איש, שראו אותו מסתובב בחדרו מקיר לקיר, כשפניו אדומות, והוא חוזר שוב ושוב ‘אמר אביי’ ‘אמר אביי’, כך במשך שלשת רבעי שעה. לא היה כאן שום חידוש ב’הבנה’ כמובן, אבל היה כאן חיבור רגשי עמוק לעצם המילים הקדושות. זהו תורה לשמה.

***

ויש לכך הרבה השלכות – פרקטיות ומהותיות; המשיכה אל הלימוד, החשק כשיושבים מול הספר עוד קודם שפתחו אותו, הביקוש להבין באמת, ועוד ועוד – כל אלו מושפעים ישירות מהחילוק בין ‘מידע’ לבין ‘חיבור’.

קח פסוק אחד, משנה אחת, או קטע בספרי הצדיקים, ותנסה ללמוד אותו – לא מתוך ניסיון ‘להבין’ אלא מתוך ניסיון ‘להרגיש’ את הטעם של המילים הללו. תלעס אותו שוב ושוב, עד שתרגיש את המתיקות על השפתיים. ואז – נכנסת לראשונה לעולם שנקרא ‘לימוד התורה’. אשריך.