פוסטים

על מה בוכים בתשעה באב?

והאם זה יום של קינות או של תשובה?

***

ממש מוזר. כשמגיע שבת או יום טוב, או זמן של שמחה כמו חתונה בר מצוה או ברית, ואפילו פורים – קשה לנו לשמוח. אנו מנסים, ואפילו מצליחים קצת או הרבה או מאד הרבה, אבל כמעט תמיד יש בסוף איזו נקודה שלשם השמחה אינה מצליחה לפרוץ.

יש נקודת כאב בתוך הלב, לכל אחד באשר הוא, שבנקודה הזאת השמחה נעצרת, ולא משנה איזו שמחה. מי שלא מכיר את זה, שיצביע. אלא מאי, ביום יום ובטח בימים של שמחה, אסור לראות את זה ובוודאי שלא להסתכל על זה, וחלילה לתת לזה ביטוי.

נכון. אבל הנה מגיע יום שקוראים לו תשעה באב, שאז יש לנו רשות מפורשת לכאוב. היום הזה נועד כדי לראות את הכאב, כדי להסתכל בו, וכדי לתת לו ביטוי, ובמקסימום. ולמרבה הפלא, גם בתשעה באב אנחנו נמנעים מלעשות את זה, ומתקשים לכאוב ולהתאבל. מדוע?

***

כי בתשעה באב צריך להתאבל על בית המקדש.

כשמגיע תשעה באב, ישנה תחושה שכעת אסור לי לחשוב על עצמי ועל הכאב שלי, אלא רק על כאבים גבוהים של עולם האצילות. כעת אני צריך להתאבל על בית המקדש, על צער השכינה. לא על עצמי חלילה.

וגם אם כן על עצמי, אז על דברים רוחניים. על הריחוק שלי מה', על העוונות, ועל כך שאני עוד לא הבעל שם טוב. אבל משהו אחר, אישי ולא מספיק רוחני, לא, לא מתאים. אז אם בפורים זה לא מתאים, ובתשעה באב גם לא, מתי כן?!

***

זה שקר. וזה גם לא עובד.

כי זו בדיוק הסיבה שאנחנו לא בוכים בתשעה באב. לא על בית המקדש ולא על עצמך ולא על כלום, רק מחכים שזה ייגמר כבר, ונוכל תמשיך לעוד שנה, שבה הכאב ימשיך להיות תקוע בפנים, ואנחנו לא מצליחים לשמוח באמת אף פעם, ולא להתחבר בצורה מלאה לשום דבר.

מדובר כאן בעושק! לא פחות!!! אותו בעל דבר, שהוא זה שמכאיב לנו כל השנה, ולא נותן לנו לשמוח כשצריך – הוא גם זה שכעת לא מוכן שנכאב, ושנבכה את הכאב הזה עד הסוף עד שהוא יצא ולא יחזור לעולם. כי הוא יודע שאם תעשה את זה, אתה תהיה גאול, ואת זה הוא כמובן לא מפרגן.

אז בואו נעשה סדר. על העבירות ועל זה שאני עוד לא בעל שם טוב, אעשה תשובה בחודש אלול. תשעה באב הוא לא יום של תשובה אלא יום של אבלות ושל כאב. והגיע הזמן להבין, שכל כאב שיש לך, גם אם זה מכונת הכביסה שנתקעה בדיוק היום, זו סיבה מצוינת לבכות בתשעה באב.

***

זה אבסורד. השכינה הקדושה בוכה על הכאב שלך, ואתה בעצמך לא מוכן לבכות על זה, כי אתה רוצה לבכות על 'צער השכינה'… אז הנה לך, צער השכינה הוא על כך שיש לך מינוס בבנק. אז אם אתה רוצה לבכות על צער השכינה, תבכה גם אתה על זה.

קשה, קשה לקבל את זה. אבל רבינו מדגיש שוב ושוב: כשאתה אומר תהלים, תכוון על עצמך. כשאתה אומר תיקון חצות, תכוון על עצמך. כשאתה אומר קינות, תכוון על עצמך. אבל לא, זה לא מתאים לנו. ולכן הלב נשאר סגור, בתשעה באב, בימים טובים, וכל השנה. אי, איזו גלות.

אם תסכים לוותר על החכמות, ולקיים את זה בתמימות. הלב שלך ייפתח. וכשהלב פתוח, אוהו, יש מקום להכל. אתה תוכל להתקדם מהכאב אישי שלך, לכאב כללי יותר של עם ישראל, ומשם לכאב הרוחני של ההסתרה השוררת בעולם, ומשם להתחבר למושג בית המקדש וצדיקים, ולכל מה שצריך. אבל הכל מתחיל מפתיחת הלב, והלב נפתח כשאתה מדבר על מה שבאמת מציק לך. בינה זאת.

האם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש

או על החורבן הפרטי שלנו?

***

יתום שנולד ללא אבא, אין סיכוי שהוא יתאבל עליו. הוא יכול ומחויב לקיים את המנהגים וההלכות, וגם ללמוד משניות ולהדליק נר לעילוי נשמתו, ואף לעלות לקברו. אבל להתאבל לא, כי הוא פשוט לא יכול. מעולם לא הכיר אותו כדי להתאבל עליו.

נולדנו בלי בית המקדש, ואין לנו סיכוי להתאבל עליו. ולכן התחושה היא שכל מסכת האבלות של שלשת השבועות, תשעת הימים, ותשעה באב – אינה אלא מסכת של מנהגים והלכות, סוג של 'עילוי נשמה' לבית המקדש, ותו לא. קשה להתחבר לדבר כזה, ולא פלא שאין לו סימפטיה מיוחדת לתקופה זו.

לחילופין, ישנם שמתאמצים להסביר לעצמם ולאחרים, באמצעות מאמרים וספרים, מה זה בית המקדש ומה ההבדל בין התקופה שבה היה לנו בית מקדש לבין התקופה שאין אותו. ובכך, מנסים לייצר חיבור כלשהו, שבאמצעותו נוכל כן להתאבל.

זה רעיון מבורך, ואשרי חלקם. אבל ספק אם יעיל. מרגיש יותר שמדובר בחיבור מלאכותי, וגם רוב רובו המוחלט של הציבור, בפרט הצעיר, אינו אוחז בכך. וכפי שסיפר אחד מחשובי המחנכים והמרצים (שבדרך כלל הרצאותיו מלאות על אפס מקום), שכאשר הודיע על שיעור בעניין זה, הגיעו שני אנשים בלבד…

***

אז זהו שלא.

רבינו אומר לנו מילים ברורות, שאינן מותירות ספק: "והנה מה שעבר אין, כי כבר נשרף בית מקדשנו" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב סימן סז). כלומר, איננו מתאבלים על מה שהיה, אלא רק על מה שקורה אתנו כעת, כאן ועכשיו, יום יום ושעה שעה.

אין לנו מושג מה זה בית המקדש, ואף אחד לא מצפה מאתנו לבכות עליו. האבלות שלנו איננה עליו אלא על החורבן, ואת החורבן אנחנו מכירים היטב, אוהו כמה שאנחנו מכירים.

אין מי שלא רואה חורבן מול העיניים, וגם אין מי שלא חווה חורבן אישי בחייו. האם יש מישהו שמוכן, עם יד על הלב או אפילו בלי, לומר שטוב לו בחיים, והוא לא פוגש ולא מתמודד יום יום עם כאב ועם ייסורי נפש?!

***

רק מה? אלו הם החיים, מה לעשות.

חלילה! בזמן של גאולה, אלו הם אינם החיים. כשיהודי נמצא על מקומו, הוא חווה חיים של מלאות ושובע, ופוגש רק דברים שעושים לו טוב, וממלאים את יומו וחייו וביתו באור ושמחה וחיות, וכל המילים הטובות שרק אפשר לומר ו/או לחלום.

החיים הללו, שכבר הדבקנו להם תוית ש'אלו הם החיים' – הם לא חיים אלא חורבן. וכל המטרה של תשעה באב ושלשת השבועות, הם לוותר על הייאוש, ועל ההשלמה ש'אלו הם החיים', ובסך הכל להביא את הכאב, שקיים ועוד איך, ולבכות אותו ולזעוק אותו, מתוך הבנה ואמונה שזה ממש לא אמור להיות כך.

החיים העלובים הללו, בלי מוח ובלי לב, עם יהדות שבורה ומרוסקת למחצה לשליש ולרביע, ועם משפחות קרועות ושכולות, גשמית ורוחנית – הם לא חיים, נקודה. הם גלות, והם בכלל לא שייכים אלינו אלא נדבקו בנו בעקבות החורבן. הגיע הזמן לדפוק על השולחן ולומר: די! אני רוצה לחיות!!!

והבשורה היא, שבכלל לא חייבים לחיות כך. אין שום הלכה שמחייבת יהודי לחיות בגלות. מותר לו ומגיע לו לחיות בגאולה, אם רק ירצה. הרגע שבו יהודי לא מוכן להשלים עם הגלות, הוא אותו רגע שבו נולד המשיח שלו, והוא מתחיל לחיות. כל המתאבל, זוכה ורואה.