פוסטים

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 103

מה ההבדל בין שעון מעורר – לאזעקה בצבע אדום?

למה כששומעים אזעקה – נבהלים, וכששומעים שעון מעורר – לא נבהלים אלא ‘מתעוררים’ (או ממשיכים לישון…)?!

***

בראש חודש אלול – מתחילים לתקוע בשופר ולומר סליחות.

מה המטרה של תקיעת השופר והסליחות, ומה בעצם המטרה של כל ה’אלול’? לכאורה כדי להתעורר. אבל לפעמים (או יותר) – במקום ‘להתעורר’, נבהלים ונלחצים, או לחילופין, נעשים אדישים ומאובנים.

יש כאן תהליך אבסורדי. בכל חג ומועד, ובכל נושא ביהדות – אנחנו יודעים שיש ירידת הדורות; ‘פעם’ היו מרגישים שבת / פסח / תפילה / יראת שמים – בצורה חזקה מאד, ו’היום’ חלש יותר. זה מוכר ולגיטימי. אבל כשזה מגיע לנושא של אלול וימים נוראים – זה לא ‘ירידת’ הדורות אלא משהו אחר לגמרי. זה לא נהיה ‘חלש’ יותר, אלא נהיה ההיפך הגמור.

כולנו מכירים בעל פה את התיאורים על חודש אלול – איך שהוא היה נראה פעם; אם זה בישיבות, ואם זה בחצרות הצדיקים. יודעים לצטט את מה שהיו אומרים בנובהרדוק ‘כל השנה צריך להיות אלול, אבל אלול זה הרי אלול’… יודעים לספר על הדגים שרועדים, ולצטט את האמרה ‘כמה עלינו לרעוד על כך שאנחנו לא רועדים’.

וכל התיאורים והציטטות האלו והאחרות – לא רק שאינם מעוררים, אפילו לא חלש, אלא אדרבה, גורמים לאדישות או לגיחוך… ובמקרה הטוב (אם הוא קיים, ואם אפשר לקרוא לזה ‘טוב’) – הוא גורם ללחץ ועצבים. מה הסיפור?!

***

שעון מעורר מצלצל – כשצריכים לקום ליום חדש, או להיזכר באיזו מטלה. לא מדובר במשהו מפחיד או מלחיץ, אלא במשהו שאנחנו מוכנים לקראתו, יודעים במה מדובר, וערוכים אליו. כל שנשאר הוא ‘לעורר’ אותנו מהשינה, ולהתחיל את התהליך הבריא והמוכר של היום החדש.

לא כן כששומעים אזעקה. האזעקה מודיעה על משהו שאנחנו לא יודעים איך להתמודד אתו. הוא לא תלוי בנו, ולא ביכולת שלנו להתמודד אתו. ובקיצור: הוא מעדכן על משהו ש’גדול מאתנו’. ולכן, הוא מעורר בהלה, או במקרה החמור יותר, גורם להתאבנות. שני תגובות של ‘היסטריה’.

***

תקיעת שופר, סליחות, ואלול – לא אמורים לשמש כאזעקה, אלא כשעון מעורר.

כמו שהשעון מעורר, מזכיר לך לקום ליום חדש. כך השופר מזכיר ואומר לנו: יהודי יקר, נרדמת קצת ונפלת לכל מיני חלומות ופנטזיות. הגיע הזמן להתעורר ולחזור הביתה, למקום האמתי שלך, להיות קרוב לה’. וזה מה שהוא היה אצל הצדיקים – מישהו שדופק בדלת, ואומר: הגיע זמן מנחה, או במושגים שלנו: הגיע זמן ארוחת צהריים…

אבל כאשר זה הופך להיות אזעקה; אתה שומע שופר – אתה שומע צרות ועונשים, רואה פרצוף זועם, ומרגיש חוטא ורשע. זה הרגשה של משהו מפחיד, ש’גדול עלינו’. לא פלא, שהוא גורם ללחץ, או גרוע יותר, להתאבנות שהופך לציניות. וכך נהפך האלול המתוק מ’אני לדודי ודודי לי’ למשהו שצריך לקרוע מלוח השנה.

השופר המתוק, כפי שלימדונו הצדיקים, אומר לנו: ישנת עמוק ילדי, ואתה לא רוצה להיות בתרדמת כל החיים. אז הנה, באתי להעיר אותך ונלך ביחד לבית הכנסת. היש מתיקות גדולה מזו? זה הרי ממש חרוזים עם המזמור ‘לדוד, ה’ אורי וישעי’ – שגם אותו ‘משום מה’ אומרים באלול?!