פוסטים

על מה בוכים בתשעה באב?

והאם זה יום של קינות או של תשובה?

***

ממש מוזר. כשמגיע שבת או יום טוב, או זמן של שמחה כמו חתונה בר מצוה או ברית, ואפילו פורים – קשה לנו לשמוח. אנו מנסים, ואפילו מצליחים קצת או הרבה או מאד הרבה, אבל כמעט תמיד יש בסוף איזו נקודה שלשם השמחה אינה מצליחה לפרוץ.

יש נקודת כאב בתוך הלב, לכל אחד באשר הוא, שבנקודה הזאת השמחה נעצרת, ולא משנה איזו שמחה. מי שלא מכיר את זה, שיצביע. אלא מאי, ביום יום ובטח בימים של שמחה, אסור לראות את זה ובוודאי שלא להסתכל על זה, וחלילה לתת לזה ביטוי.

נכון. אבל הנה מגיע יום שקוראים לו תשעה באב, שאז יש לנו רשות מפורשת לכאוב. היום הזה נועד כדי לראות את הכאב, כדי להסתכל בו, וכדי לתת לו ביטוי, ובמקסימום. ולמרבה הפלא, גם בתשעה באב אנחנו נמנעים מלעשות את זה, ומתקשים לכאוב ולהתאבל. מדוע?

***

כי בתשעה באב צריך להתאבל על בית המקדש.

כשמגיע תשעה באב, ישנה תחושה שכעת אסור לי לחשוב על עצמי ועל הכאב שלי, אלא רק על כאבים גבוהים של עולם האצילות. כעת אני צריך להתאבל על בית המקדש, על צער השכינה. לא על עצמי חלילה.

וגם אם כן על עצמי, אז על דברים רוחניים. על הריחוק שלי מה’, על העוונות, ועל כך שאני עוד לא הבעל שם טוב. אבל משהו אחר, אישי ולא מספיק רוחני, לא, לא מתאים. אז אם בפורים זה לא מתאים, ובתשעה באב גם לא, מתי כן?!

***

זה שקר. וזה גם לא עובד.

כי זו בדיוק הסיבה שאנחנו לא בוכים בתשעה באב. לא על בית המקדש ולא על עצמך ולא על כלום, רק מחכים שזה ייגמר כבר, ונוכל תמשיך לעוד שנה, שבה הכאב ימשיך להיות תקוע בפנים, ואנחנו לא מצליחים לשמוח באמת אף פעם, ולא להתחבר בצורה מלאה לשום דבר.

מדובר כאן בעושק! לא פחות!!! אותו בעל דבר, שהוא זה שמכאיב לנו כל השנה, ולא נותן לנו לשמוח כשצריך – הוא גם זה שכעת לא מוכן שנכאב, ושנבכה את הכאב הזה עד הסוף עד שהוא יצא ולא יחזור לעולם. כי הוא יודע שאם תעשה את זה, אתה תהיה גאול, ואת זה הוא כמובן לא מפרגן.

אז בואו נעשה סדר. על העבירות ועל זה שאני עוד לא בעל שם טוב, אעשה תשובה בחודש אלול. תשעה באב הוא לא יום של תשובה אלא יום של אבלות ושל כאב. והגיע הזמן להבין, שכל כאב שיש לך, גם אם זה מכונת הכביסה שנתקעה בדיוק היום, זו סיבה מצוינת לבכות בתשעה באב.

***

זה אבסורד. השכינה הקדושה בוכה על הכאב שלך, ואתה בעצמך לא מוכן לבכות על זה, כי אתה רוצה לבכות על ‘צער השכינה’… אז הנה לך, צער השכינה הוא על כך שיש לך מינוס בבנק. אז אם אתה רוצה לבכות על צער השכינה, תבכה גם אתה על זה.

קשה, קשה לקבל את זה. אבל רבינו מדגיש שוב ושוב: כשאתה אומר תהלים, תכוון על עצמך. כשאתה אומר תיקון חצות, תכוון על עצמך. כשאתה אומר קינות, תכוון על עצמך. אבל לא, זה לא מתאים לנו. ולכן הלב נשאר סגור, בתשעה באב, בימים טובים, וכל השנה. אי, איזו גלות.

אם תסכים לוותר על החכמות, ולקיים את זה בתמימות. הלב שלך ייפתח. וכשהלב פתוח, אוהו, יש מקום להכל. אתה תוכל להתקדם מהכאב אישי שלך, לכאב כללי יותר של עם ישראל, ומשם לכאב הרוחני של ההסתרה השוררת בעולם, ומשם להתחבר למושג בית המקדש וצדיקים, ולכל מה שצריך. אבל הכל מתחיל מפתיחת הלב, והלב נפתח כשאתה מדבר על מה שבאמת מציק לך. בינה זאת.

האם אהרן הכהן – עסק בהקרבת קרבנות

או בקירוב הבריות?

***

התואר שהתורה נותנת לאהרן, הוא ‘כהן’ – שתפקידו להיות בבית המקדש, ולהקריב קרבנות. ואילו התואר שהמשנה נותנת לו הוא ‘אוהב את הבריות ומקרבן לתורה’. האם היו לו שתי לשכות, באחת מהם הוא קיבל קהל שמעוניין להקריב קרבנות, ובשני הוא קיבל קהל שהיה מעוניין בשלום? כנראה שלא.

האם ‘שלום’ היא מדה טובה, שכדאי לזכות בה. או שהיא מעבר לכך, ואולי אף הנקודה המרכזית של יהודי בחייו? אם נתבונן נשים לב, שהוא תופס מקום מאד מרכזי, הרבה יותר ממה שחשבנו. הסיום של כל תפילה הוא ‘שים שלום’, ו’עושה שלום’, וכך גם הסיום של כל קדיש. והשם יתברך שמו ‘שלום’, והוא מוכן למחות את שמו המפורש בשביל להשכין שלום. מה הסיפור?

ושאלה אחרונה. ההילולא היחידה שכתובה בפירוש בתורה, היא של אהרן הכהן, והיא בראש חודש אב. האם במקרה זה חל בחודש של החורבן והאבלות, או שיש קשר בין הדברים.

***

הסוגיא רחבה, אבל בקצרה ממש:

בריאת העולם היא בריאת המחלוקת. קודם בריאת העולם, היה הכל אחדות. אחר בריאת העולם, יש פירוד; השמים, שמים לה’, והארץ, לא בדיוק.

ה’ ברא את העולם, כדי שיהיה מקום שיש בו חוויה של פירוד, מחלוקת וריחוק. כדי שאנחנו בבחירתנו, נבטל את האשליה הזאת, ונחזיר את הכל בחזרה למקום של קרבה, אחדות ושלום.

***

בית המקדש היה מקום של שלום. לא שרתה בו האשליה של ‘הארץ נתן לבני אדם’, אלא השראה של ‘השמים שמים לה”. וכל מי שנכנס לשם, הרגיש בבת אחת את הקרבה, וחש תחושה של רצוי, אהוב, וקרוב. עד כדי כך, שאפילו הבהמות הפכו להיות ‘קרבן’.

ומתוך הגילוי הזה, היה לאהרן הכהן את הכח, לגשת לכל יהודי שמרגיש עצמו רחוק, מה’ מעצמו או מחברו, ולגלות לו שאין דבר כזה, ואל תתפתה לאשליה המרירה הזאת, כאילו יש מושג של מחלוקת ופירוד. וכך הוא קרב את הבריות, כשם שהקריב את הקרבנות.

כשהייתה שנאת חינם, ותחושת הפירוד התגברה, זה סתר את הגילוי של בית המקדש, והוא נחרב. בדומה ממש לפטירתו של אהרן הכהן, שלקחה מאתנו את הגילוי הזה של ‘אוהב שלום’ ו’אוהב את הבריות’.

***

יתומים היינו ואין אב.

אין לנו ‘אבא’, כמו אהרן הכהן, שילכד אותנו – בתוך תוכנו, ובינינו לבין ה’. ולכן גם אין לנו חודש ‘אב’. ועל כך אנו מתאבלים. על האשליה הנוראה של הריחוק, שכל כך מהתלת בנו ומפתה אותנו. ומביאה אותנו לשנוא את עצמנו, את חברנו, ולהאמין בכך שגם ה’ שונא אותנו, חלילה.

זה נראה כל כך חכם ובוגר, להסתכל בעין ביקורתית. וכל כך נאיבי וילדותי להסתכל בעין מקרבת. ולכן, אנו ממלאים את העיניים בדמעות, מתוך תקוה לנקות אותם מהמבט השחור וה’סופר-ילדותי’ הזה, שלא מאמין בטוב ואהבה, ולקבל עיניים חדשות, שמהם נראה את המבט האוהב של אבא בשמים, ועם המבט הזה, נסתכל גם על עצמנו ועל הסובבים אותנו.  

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 90

משנכנס אב ממעטין בשמחה.

ומה עם ‘מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד’?

***

עצבות ואבלות – הם לא פחות מתרתי דסתרי.

עצבות הוא כעס, תסכול, וייאוש. כשאדם אבד משהו, והוא לא חושב שיש סיכוי למצוא אותו – הוא עצבני, כועס ועצוב. במצב הזה הוא לא רוצה שאף אחד ינחם אותו, ההיפך, ‘עזוב אותי לנפשי’ ‘אין לי כח לכלום’.

אבלות הוא געגוע. כשאדם אבד משהו, ואינו מוכן להשלים עם חסרונו, ומחכה לרגע שימצא אותו בחזרה – זהו אבלות. מי שמתאבל – מחפש תנחומים. הוא רוצה שיבואו ויחזקו אותו, שעדיין יש תקווה, ושעדיין יש לך קשר לאותו דבר שאבד.

שמחה הוא הרגע של המציאה. כשאדם מוצא את מה שאבד, או משלים את מה שהיה חסר – הוא שמח. שמחה היא רגע של שלימות, מלאה או חלקית.

***

אנחנו בגלות. נקודה.

אבדנו את כל מה שאפשר לאבד. בית המקדש נשרף, הקב”ה כביכול ברח. אין לנו אבא, ואין לנו אמא. אין לנו תורה ואין לנו צדיקים. אין ארץ ישראל ואין קדושה. אין כלום – וחבל אפילו לחשוב אחרת.

התגובה הטבעית לכזה מצב הוא ‘ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון’ – ייאוש טוטלי. זו לא אבדה מסוימת, קטנה או גדולה – אלא מציאות שכל כולה חלל. לא שיש הכל ואבד משהו, אלא צריך לחפש אם בכלל נשאר משהו. התגובה הטבעית ביותר הוא ייאוש ועצבות.

ואת זה אסור לעשות. ירמיהו הנביא ליווה אותנו, ויחזקאל שבר את הכללים וגילה את מראה המרכבה – רק כדי לספר לנו שכולם כאן. הקב”ה כאן, פמליא של מעלה כאן, ואפילו בית המקדש כאן, והראיה, שהכותל המערבי לא נשרף. וכל זה כדי שחלילה לא נתייאש, לא ניפול לעצבות.

***

אז אנחנו עושים להיפך.

אם לא עצבות – אז הכל בסדר, ואם כן, יאללה, בא נשמח; מוזיקה, יין, חתונות וגלידות. למה לא? אם לא עצבות, אז שמחה. וזה בסדר, כי בשביל לצאת מעצבות – תעשה הכל.

אבל, אחרי שהשתחררת מהעצבות – אל תשכח את המציאות. אנחנו בגלות ולא בגאולה. עדיין הכל חסר, ועדיין אין לנו את כל מה שצריך שיהיה לנו. אנחנו לא על המקום שלנו, אלא במצב גרוע מאד, מאד מאד.

ולכן, תנמיך רגע את הווליום. תעצור רגע את הריקודים. ותסתכל לעצמך בעיניים: טוב לך, או שאתה רק עושה כאילו. ובשקט תענה לעצמך את התשובה שכולנו יודעים: לא טוב לנו, ממש לא. אז זה בדיוק הזמן להתאבל. להתגעגע, לחפש, ולא לוותר.

משנכנס אב ממעטים באמצעים שעוזרים לך להיתפס לשמחה חיצונית, ולשכוח את המצב העיקרי שלך. עזוב, תעשה טובה לעצמך, ותניח אותם בצד לכמה ימים. ולא, אל תיפול לעצבות, כי זה גרוע יותר. מה כן? תתאבל! כי אם תתאבל, אם תחפש ותתגעגע – תמצא.