פוסטים

אתה בוודאי לומד ספר ‘אור החיים’ הקדוש.

האם זהו ספר של פשט או דרש? רמז או סוד? מוסר או חסידות? ואולי כולם יחד או אף לא אחד מהם?

***

מי אנחנו לחלק ציונים ולתת הגדרות.

וזה באמת לא מה שהולכים לעשות, כמובן. רק להניח את האצבע על נקודה מעניינת וייחודית, שיכולה לעורר אותנו ללמוד את הספר הקדוש הזה בהתחדשות, וגם לעורר אותנו לחבר בעצמנו ספר כזה, האומנם?…

הספר ‘אור החיים’ הקדוש, משמש לכאורה כ’מפרש’ של חמשה חומשי תורה. אך הגישה אליו, כפי שהתקבל בעם ישראל – הוא כאל ספר בפני עצמו, ספר קדוש שיש כח בעיסוק בו – לטהר את האדם ולהוסיף קדושה בנשמתו.

וכפי שכבר עורר הבעל שם טוב זיע”א, ותלמידיו הקדושים לדורותיהם, על מעלת הלימוד בספר, ועל גודל הקדושה שזוכים בכך. ויש שאף המליצו על ‘הקריאה’ בו, בדומה למה שמקובל על הזוהר הקדוש, שעצם העיסוק בו מטהר את הנשמה.

***

אמנם, יש הבדל לכאורה. כשפותחים זוהר הקדוש – רואים ‘שמות’ ומלאכים. המילים מדברות בעד עצמם, והקורא מרגיש מיד שמדובר במשהו רוחני ואלוקי, ושהוא מתרומם טפח ויותר מעל הקרקע.

לא כן כשפותחים את הספר הקדוש ‘אור החיים’. כאן פוגשים לכאורה משהו הגיוני: קושיות ותירוצים, דיוקים ורעיונות. אמנם מרגישים שיש כאן שכל אלוקי, וכל אחד מבין שאי אפשר לחבר ספר כזה מתוך בטן מלאה, אבל באותה מדה אנו מאמינים ומרגישים גם בשאר ספרי המפרשים ובכל ספרי הקודש.

ויש עוד נקודה, אחרת, שקצת ‘מציקה’. יש ספרי פשט, יש ספרי דרוש, ויש ספרי רמז וסוד. יש ספרי לומדות, ספרי מוסר, וספרי חסידות. וכל אחד מהם מאד ‘מוגדר’. אמנם, כל אחד מהם יכול להיות בלול גם משאר החלקים, אבל יש את הקו המרכזי שבו.

אבל ספר ‘אור החיים’ הקדוש, אינו מוגדר בכלל. מצד אחד הוא יכול לעסוק בעומק הפשט, ובדקדוק של כל מילה ואות בפשט, ובאותה מדה הוא יכול גם לעסוק בלומדות ולבאר מהלך שלם על פי פסקי הלכות ברמב”ם ובפוסקים, ואז, בחדא מתחתא הוא ממשיך ומדבר בדרך רמז, וגם בדרך סוד, בלול במוסר ובחסידות. והכל באותו ‘גופן’, ואפילו באותו קטע, כאילו בלי ‘לשים לב’ שהוא עובר מחדר לחדר.

***

אין הכוונה להדגיש את הגאונות ואת הרב-גוניות, אלא להצביע על נקודה נוראית שעומדת מאחורי הדברים, והיא: הרצינות – שרבינו חיים בן עטר – ייחס לדברי התורה.

אפשר לקרוא את הפסוקים הקדושים, ולהבין אותם ‘פחות או יותר’, או ‘להאמין’ שיש בהם רזין. אבל בעל האור החיים הקדוש, התייגע לגשת ביחד אתנו בכל הרצינות לכל מילה ואות, ולחפש ב’תמצית הנפש’ מה כתוב כאן, עד שימצא! ואת כל מה שהוא ימצא – פשט, לומדות, דרש רמז וסוד, הוא יכתוב!!

וגם אם זה יכלול בסופו של דבר ארבעים מהלכים על אותם מילים, הוא יכתוב את כולם. כי בסך הכל הוא בא ללמוד ‘מה כתוב כאן’, והרי כל זה כתוב כאן [ולכן, הוא גם לא מתייחס כלל (כמעט) לדברי שאר המפרשים, כי הוא לא בא לפרש, אלא לספר ‘מה כתוב כאן’, ודו”ק].

ספר ‘אור החיים’ מעורר אותנו להבין כמה התורה וכל פסוק שבה – זה רציני ומדויק. ואת המסר הזה אי אפשר לפספס. גם מי שלא מבין כל מה שהוא אומר, אבל היגיעה שלא לוותר על שום אות או מילה – זועקת מתוך הדברים. ומי שמבין כמה התורה זה דבר רציני, מבין ממילא כמה כל מצוה זה דבר רציני, וגם כמה כל יהודי זה דבר רציני. ואם תקח את הכל ברצינות – אתה מבין לבד שתהיה אדם אחר.