פוסטים

ה’אני החברתי’ – קל, וממכר מאד

אבל הוא הורג את ה’אני האמתי’, אז מה הוא שווה.

***

כל אחד מורכב משני חלקים – יחיד וציבור.

אי אפשר לחיות לבד, נקודה. לא טוב היות האדם לבדו, ואדם בריא צריך להתחתן ולחיות עם משפחה, וגם צריך אחים ובני דודים, שכנים חברים ומכרים, ולקינוח, גם להיות ‘שייך’ לקטגוריה כלשהי; בית כנסת, קהילה, חסידות או ישיבה, ולפחות לאיזו אידאולוגיה.

או חברותא או מיתותא. לחיות לבד – זה למות בשקט, בלי מנין בלי לויה ובלי קדיש. והכי גרוע בלי הספדים. אין לזה טעם, אין לזה צבע, אין לזה חיות ואין בשביל מה לחיות. כשאדם חי עם חברה, החיים שלו נכנסים לתנועה, ויש לו בשביל מה לקום, ומספיק סיבה לחיות.

כשאדם עם עצמו, הוא צריך להתמודד עם מאה עשרים ושבע מדינות בתוך תוכו, שבכל אחת מהם יש קואליציה ואופוזיציה, והמון מפלגות שכל אחת דורשת מלא תיקים. והוא צריך לשמש ולהיות גם הנשיא, גם הראש ממשלה, גם ראש האופוזיציה, גם המצביע וגם זה שלא מצביע, גם הקנאי וגם הפשרן. כשהוא חי עם ציבור, התפקידים מתחלקים בין כולם.

***

אבל, באותה מדה – גם אי אפשר להיות רק ‘חברתי’, כי אז אתה בסך הכל ‘חלון ראוה’ של המותג אותו אתה מייצג. אם אתה מתאים את כל כולך – את הלבוש, את המנהגים, את הנוסח, ואת תנועות הגוף, ולבסוף גם את תנועות המחשבה וההרגשה – לחברה אליה אתה שייך, אז איפה אתה בעצמך?

כל אחד צריך ‘חבר’ ו’חברה’, אבל הוא צריך גם את עצמו. ואם ה’עצמו’ הופך להיות חיקוי לחבר ולחברה, והוא נשאר בסך הכל ‘מספר’ במדינה, בקהילה ובקופת חולים – למה לו חיים. אם אתה לוחם בקנאות על העמדה של הציבור שלך, אבל מפסיק לחשוב בעצמך, אז זה עצוב או מצחיק או שניהם יחד. כי ‘מי הוא זה’ שמדבר כאן? מישהו שמזמן כבר לא קיים?!

הבעיה היא שמאד קשה לזהות את זה. כשאדם חי לבד, מספיק לו כמה שעות או כמה ימים – כדי להבין שהוא לא יכול לחיות כך. אבל כשהוא חי עם חברה, יכול להיות שגם מאה עשרים שנה לא יספיקו לו כדי לראות שהוא לא חי, אלא רק משמש כ’מחזה אור קולי’ עבור איזו קבוצה, שיטה או אג’נדה.

***

כמה עלוב לקרוא ‘עצמאות’ – למשהו שהדבר היחיד שהצליח לעשות, הוא להרוג את ה’עצמיות’. הייתה כאן בסך הכל התאגדות של כמה ממורמרים, שהתייאשו מהפנימיות האישית שלהם, וכדי להצליח לברוח מזה כמה שיותר רחוק – הקימו ‘עצמאות’ ציבורית, שעשתה ועושה הכל כדי למחוק לכמה שיותר אנשים את האני הפנימי שלהם.

ייתכן שהפעם הראשונה, ואולי גם האחרונה – שאפשר לקרוא לזה ‘חג העצמאות’, היה השנה. כי בפעם הראשונה והיחידה, ה’חגיגה’ נעשתה תחת סגר, שאילץ כל אחד לפגוש את עצמו, בלי יכולת להסתיר מעצמו את עצמו תחת רעשי רקע וכל מיני. ואז, יש אכן סיכוי לפגוש את ה’עצמיות’, ולמאוס ב’עצמאות’ המתעתעת ומרירה הזאת.

בכלל, התקופה הזאת היא הזדמנות לכל אחד, להגיע סוף סוף לעצמאות. והעצמאות שאליה אנחנו שואפים כבר אלפיים שנה, ובמיוחד בשבעים שנה האחרונות – הוא לגאולה. גאולה שתגלה לכל אחד את נקודת העצמיות שלו, שבה רק הוא קיים, ומהנקודה שרק הוא קיים – הוא יכול להגיע לחיבור מלא מלא עם ה’, חיבור שכל כולו נביעה וחיים.

ומי יודע, אולי באמת הגיע הזמן, הלוואי.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 97

היית פעם לבד עם ה’?

אם לא – אז ‘בין הזמנים’ זה הזדמנות.

***

‘בין הזמנים’ נושא בחובו – הן הזדמנות לעלייה, והן הזדמנות ללמוד איך להתמודד עם ירידה. ובמאמרים הבאים נתייחס לכמה מהסוג הראשון וכמה מהסוג השני. הראשון יתייחס כמובן לפן של העלייה.

***

החיים שלנו הם תמיד בתוך סביבה, ציבור וקהילה. לכל אחד יש את החברים שלו, את בית הכנסת שבו הוא מתפלל, הכולל או מקום העבודה, והמוסדות המסוימים שלשם הוא שולח את ילדיו. ומהר מאד הוא יכול להגדיר את ה’זהות’ שלו ככזאת.

בכל טופס בו אנו מתבקשים למלאות פרטים אישי, יתווספו כמעט אוטומטי: לאיזה קהילה אתה משתייך, מי הרב שלך, וכיוצא בזה. ומבלי משים אנו מתרגלים להגדיר את עצמנו כך. מי אתה? אני מקהילה פלונית, אני ליטאי, חסיד, אשכנזי, ספרדי, סגור, פתוח, ועוד שלל כינויים.

וזה חשוב מאד, בגשמיות וברוחניות. אדם מטבעו – לא יכול לחיות לבד. רק משוגעים יכולים לחיות לבד, אדם נורמלי מוכרח חברה מסביבו, והוא גם מרגיש צורך להיות ‘חלק’ ממשהו מוגדר. גם מבחינה רוחנית זה מאד חשוב וקריטי, כי זה בונה מסגרת של הגנה, ששומרת עליו גם בזמני חולשה שלא לסטות יותר מדי [ויש מה להרחיב בזה, אי”ה בהזדמנות].

***

אבל האם זה באמת מה שאנחנו?

גוי – כן. הוא חייב להיות אמריקאי, הודי או סיני. כי זה כל מה שיש לו להציג, ואם את זה אין לו – אז הוא סתם ‘מהגר’ שאינו שווה גרוש, וכולם מחפשים להתפטר ממנו. גוי הוא רק חלק מקבוצה.

אבל יהודי, גם אם הוא יחיד בעולם – הוא שווה הרבה. כי הוא לא ‘חלק מקבוצה’ אלא ‘חלק ה’ עמו’. ובאמת, כל יהודי הוא יחיד בעולם, ואין שני יהודים אותו דבר. כל אחד הוא לגמרי יחיד ומיוחד, ושונה מכל שאר היהודים, שקיימים בעולם, ושהיו או יהיו קיימים בהיסטוריה. מעולם לא היה יהודי כמוך, אין, וגם לא יהיה.

זה חייב להיות נקודת בסיס שמלווה יהודי במשך חייו, בכל יום ובכל פרט. אבל אין לנו כמעט הזדמנויות לחוות את זה. כי תמיד ‘צריכים אותך לעשירי’, ואתה בסך הכל ‘אחד מתוך’ – שכן אחד מתוך בניין, חבר אחד מתוך קהילה, או אפילו רב אחד מתוך הרבה רבנים…

***

אז הנה הזדמנות. 

בבין הזמנים אתה לבד. לפעמים ממש לבד – באיזה אתר (פיזי, לא וירטואלי…) או מסלול נידח. וגם אם לא, אתה נמצא בסביבה לא מוכרת. כי אפילו אם בחרת להישאר בבית, ואשריך, אבל הסביבה שלך לא בחרה בכך, והנוף האנושי בסביבה משתנה ומורכב מהרבה פרצופים חדשים, שאתה לא מכיר אותם והם לא מכירים אותך. אז אתה לבד.

וכשאתה לבד – זה הזמן לחוות את המיוחדות שלך. כעת רק אתה כאן, אתה והשם יתברך. תן לו להרגיש אותך, אותך בעצמך. ואל תוותר גם על ההזדמנות להרגיש אותו, אותו בעצמו. זה יכול להיות רגע מכונן, שתגלה על עצמך ועליו דברים שלא ידעת. ואז, גם כשתחזור אל הסביבה המוכרת, תמשיך לשמור על טריטוריה פרטית גם כן.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 73

ראית פעם תינוק?

כל מה שקורה לידו, כל מה שמדברים בסביבתו – חולף ‘מעליו’. לא מזיז לו בכלל.

***

האדם הוא יצור חברתי.

הוא אוהב להיות ‘בקשר’ עם העולם. כל דבר שהוא רואה או שומע – גורם לו להגיב. אפילו אם זה לא דברים שקשורים אליו. קשה לראות מודעה צועקת ולהישאר אדיש כלפיה [וחברות הפרסום מנצלות היטב את התופעה], ועוד יותר קשה לשמוע דיון סוער ולהישאר מן הצד, גם אם הנושא הוא אודות החללית לירח.

אם זה דברים שקשורים אליך, כמעט בלתי אפשרי להתעלם. אם מישהו מדבר אליך או עליך – על יד האוזן; אם מישהו צוחק עליך, צועק עליך, או מחייך אליך – אין סיכוי שלא תרגיש משהו, וכמעט אין סיכוי שלא תגיב במשהו.

אם תראה מישהו שמצליח להישאר אדיש, ולא להניד עפעף – למרות הכל, יש לשער שהוא אדם מאד מזוכך, שעבד על עצמו הרבה להגיע למדת ההשתוות, עד ששום דבר לא מצליח לערער את שיווי משקלו, להוציא אותו משלוותו, ולגרום לו לעשות תנועה בלתי מוכרחת.

אבל, למרבה הפלא – כל תינוק עושה את זה. עומדים סביבו, מכרכרים סביבו, מדברים אליו, צוחקים עליו, צועקים מסביב, ועושים הכל כדי להסב את תשומת לבו – והוא, כאילו לא ארע כלום. שוכב בשלוה, בעיניים עצומות או פתוחות, ולא מגיב כלום, מדת ההשתוות בהתגלמותה.

האם הוא עבד על זה, ואם לא – איך הוא הגיע לזה.

***

יש רק סיבה אחת שגורמת לאדם ‘להגיב’ – והיא: זיהוי של הסביבה כ’זולת’.

אם יש כאן עוד ‘מישהו’, שהוא לא ‘אני’ – והמישהו הזה אמר משהו או עשה משהו, אני מוכרח להגיב. כי אם לא, אז הוא קיים ולא אני. הקיום של ‘הזולת’ מאיים על הקיום של ‘עצמי’, ולכן אני מוכרח להגיב כדי להבטיח לעצמי שאני קיים.

לתינוק אין ספק שהוא קיים – כי חוץ ממנו אף אחד לא קיים. אין כאן אף ‘זולת’ שמאיים על קיומו, ומצריך אותו להגן על עצמו. כי כל מה שיש בעולם – זה הוא ורק הוא. וכל מה שמסביב – הוא אוטומטי חלק ממנו. כמו שיש לו אצבעות – יש פה גם אנשים. הכל משתלב בתוך העולם של ‘עצמו’.

וזו המציאות האמתית. האמת, שאין כאן אף אחד מלבדך, ואין מישהו או משהו שיכול לאיים על קיומך. כי אתה כאן ויהי מה. ומהמקום הזה – אתה יכול להרגיש אחרת עם כל מה שקורה סביבך ואתך, ולקבל את זה בשוויון נפש הרבה יותר.

תרגיל פשוט: לשבת כמה דקות בתוך אזור סואן, ולהסתכל כביכול ‘מבחוץ’ – מתוך מחשבה כאילו כל מה שקורה פה, הוא בשבילך, רק בשבילך. אין פה לאף אחד שום חשבון אחר חוץ ממך. זה מרתק ומענג. ופתאום, אין לך שום צורך להגיב כלום.

***

האמת העוד יותר אמתית. שגם אתה לא נמצא כאן. רק ה’ יתברך. וכל מה שקורה כאן – כולל המציאות שלך, הוא חלק ממנו. זה הכל. ואם כך, על מה הרעש. שב רגוע, הכל מתנהל כמו שצריך. זו היא מדת ההשתוות האמתית, אבל ההתחלה היא: תהיה תינוק, ותחשוב ש’אין עוד מלבדך’, ואז תוכל גם להאמין ש’אין עוד מלבדו’.