פוסטים

הרהורים – ערב פסח תש”פ

האם הדור שלנו – הוא רק מכני!

או שיש לו לב?

***

אני צובט את עצמי, גם כדי לבדוק אם זה נכון, וגם כדי להעניש את עצמי.

בתוך כל הבלגן, לא יודע אם שמתם לב, אבל יש כאן גילוי לא פחות ממהפכני. כבר שנים שמדברים על כך שהדור שלנו הוא טכנוקרט. הוא אמנם מהדר בכל מה שאפשר ‘בחיצוניות’ – תלמודי תורה, ישיבות וכוללים, לולב ואתרוג, מצה תפילין ומזוזה, אבל חסר לגמרי את ‘הפנימיות’ ואת הלב.

ואף אחד לא חלק על כך. הנחת היסוד הזו הייתה מוסכמת מקיר לקיר, והויכוח, אם היה, נסוב רק על: מה הסיבות לכך, והאם יש פתרון לכך, ואיזה. היה ברור שבתי הכנסיות והשטיבלאך למיניהם, שמלאים מזן אל זן, הוא משהו טכני נטו, ואולי גם חברתי וקהילתי, ותו לא.

חשבנו ש’מה לעשות’, זה הדור ורק משיח ישנה אותו. אנחנו דור עקבתא דמשיחא, ועל זה אין ויכוח, אז זה הפנים שיש לו. קבל אותו וזהו.

***

אז חשבנו.

מגיע פתאום הקורונה, על כל השמות שיש לו; ‘וירוס’, ‘נגיף’, ‘משבר’, ‘בהלת’, ‘מגפת’, וכל מה שתרצו או לא – וטופח על פנינו.

לקחו לנו את כל האפשרויות הטכניות והמכניות; סגרו את השטיבלאך, סגרו את בתי הכנסת, סגרו את המקוואות. אז הנה, כל הסיבות להרגיש פטורים, ולחגוג. אם בכלל לא מחוברים בפנימיות, ורק עושים את זה כי זה משהו קהילתי, או משהו טכני שהתרגלנו לעשות וזהו, אז הנה ההזדמנות לוותר וזהו.

ומה באמת קרה? לא יאומן. אף אחד לא מוותר. פותחים מקוואות בשעות הקטנות של הלילה, עושים מניינים מהמרפסות, מהחצרות, מהגגות והמקרפיפות. קוראים בתורה בתנאים בלתי אפשריים, ומעל הכל – עושים פסח כשר ומהודר, עם ביצים כמובן, כולל גם שריפת חמץ חשאית, ומוסיפים לסיום חיוך של מנצח.

***

זהו, טעינו בגדול.

הדור שלנו יש לו לב. לב ענק, חם ורותח. הוא בסך הכל היה מכוסה בהרבה טכני, שהצליח לשכנע אותנו שאין בפנים כלום. אבל באמת היה שם בפנים כל הזמן לב, רק שלא היה לו מתי להתגלות. וברגע שהייתה לו הזדמנות – הוא פרץ ובגדול.

איזה נס שזה קרה רגע ‘לפני’ שמשיח הגיע. עוד היינו עלולים לספר לנכדים שלנו, שהיה פעם דור שלא היה לו לב, וזה היה פשוט שקר. אז ה’ ריחם עלינו, ואמר: רגע לפני שאני מביא את המשיח, אראה לכם שטעיתם. מעולם לא היה כזה דור, ומעולם לא היה כזה יהודי – שאין לו לב. אין חיה כזו.

כמה מרגש להיכנס עם הגילוי הזה לפסח, ולדעת, שאכן אין כמו עם ישראל, שמסור בלב ובנפש לאביו שבשמים. והולך אחריו באש ובמים, ויהי מה. זה קרה ביציאת מצרים, וזה קורה גם היום – לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.

וכימי צאתנו מארץ מצרים נזכה לראות נפלאות, כימים ההם בזמן הזה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 65

אתה ‘איש אמת’ או ‘איש שלום’?

אתה חייב להיות שניהם, ולשם כך – אתה זקוק למרכיב שלישי.

***

הקניין השלשים-ותשע, הארבעים, וארבעים-ואחד – הם: ‘מכריעו לכף זכות’, ‘מעמידו על האמת’, ו’מעמידו על השלום’.

האמת והשלום עומדות בסתירה זו לזו.

‘האמת’ היא מאד חדה ונוקבת, אינה מאפשרת סטיה ולו הקלה ביותר, ואינה נותנת מקום לפשרות – ‘לא באות ולא בפסיק’. לעומת זאת ‘השלום’ מוכרח מטבע הדברים להיות רך יותר, לעגל פינות, ולהסכים להתפשר ולהיכנע.

והעולם מורכב משני סוגי האנשים; יש את ‘אנשי האמת’ – שהם בדרך כלל אנשים קיצוניים ונוקשים, ואינם מסוגלים להכיל שום שינוי, ושום דבר שנקראה להם כקולא או כסטיה קלה מהאמת הצרופה. אפילו בשביל לחייך – צריך סיבה מספיק חשובה, ו’אמתית’ כמובן.

ויש את ‘אנשי השלום’ – שמוכנים לפעמים לוותר על כל האמת, העיקר שתקום קואליציה. אנשים שמוכנים בשביל ‘השלום’ לקבל כל פשרה וכל סטיה. ומבחינתם, אסור בשום אופן לעמוד על ‘האמת’ אם זה גורם חלילה אי-נוחות למישהו. ובמקרים קיצוניים – אף יעדיפו ‘למחות’ באיש אמת מאשר באיש שקר…

***

מדובר כמובן בתיאורים קיצוניים, שרובנו לא נמצאים לא כאן ולא כאן, אבל מצד עצם המידות הללו – הם אכן סותרות לכאורה בצורה קיצונית, ואינם יכולים לחיות יחד, בשום אופן, תחת קורת גג אחת. אלא אם כן מכניסים כאן לסיפור מרכיב שלישי – ששמו ‘זכות’.

‘לדון לכף זכות’ – נתפס בעיני רבים בטעות, כתחליף למילה ‘שלום’ ‘פשרות’ ו’סחבק’. מדובר כביכול בסיסמא שמבטאת משהו בסגנון ‘הכל בסדר, אחי, אין רע בעולם, אין גדולים ואין קטנים כולנו חברים’.

ומלבד שזה לא נכון בעצם, כי התורה מלמדת אותנו שיש טוב ויש רע, יש גדולים ויש קטנים, ועוד הרבה דברים. ומי שמזלזל בזה ו’מורח’ את האמת – הוא כופר בתורה, וגרוע יותר מכל אותם בעלי עבירה שאותם הוא ‘דן לכף זכות’. אבל מלבד זאת – יש כאן סתירה לעצם ההגדרה ‘לדון לכף זכות’ – שאומרת בפירוש שיש כאן ‘דיון’ כלשהו…

***

‘לדון לכף זכות’ – הוא בדיוק השדכן שבין ‘אמת’ ל’שלום’. ‘האמת’ היא אכן חדה ונוקבת, ואין בה מקום למריחה ולפשרות. אך מאותה סיבה בדיוק – אין לה קיום בעולם, כי העולם נקרא ‘עולם השקר’ וכשמו כן הוא. ולכן, השם יתברך בעצמו ‘השליך אמת ארצה’. העולם מתקיים רק בזכות מדת ‘הרחמים’ שמבטאת הנהגה מעודנת ומתחשבת יותר.

אבל רק בתנאי שיש ‘דין’. אין הקב”ה ‘ותרן’ אלא ‘רחמן’. כלומר, אם יש חתירה לאמת, ויש בך נקודות של אמת – אזי הגם שיש גם חלקים של שקר, ואולי רובך וכמעט כולך שקר – יש לך זכות קיום, כי אתה שייך ל’אמת’. ובהמשך הזמן, האמת שלך תגבר יותר, עד שבסופו של דבר תגיע ל’עולם האמת’.

‘לדון לכף זכות’ פירושו: להעמיד את עצמך ואת העולם ל’דיון’. להבחין בין טוב לרע, שיש בעולם ובך, ולא למרוח חלילה. ויחד עם זה, לעשות ‘שלום’ עם עצמך ועם העולם, ולהבין, שאם יש מעט טוב – כבר יש לך שייכות לאמת, ואם תכיר בכך, ותמשיך לחתור לכיוון הזה – זה כל מה שרוצים ממך.

***

אלו הם שלשת הקניינים: ‘מכריעו לכף זכות’, ועל ידי זה ‘מעמידו על האמת’ – תוכל לספר לו על האמת, בלי למרוח ולהתפשר, ובאותה נשימה ‘מעמידו על השלום’ – תוכל לתת לו אויר לנשימה, וזכות קיום, גם כשהוא עוד לא אוחז באמת.