Photo by חודשיים פלוס מהאסון במירון, והנה הוקמה וועדת חקירה. ‘ממלכתית’ אם שאלתם. האם אפשר לנשום לרווחה? תלוי את מי שואלים. לא לגמרי ברור מי נגד מי, ומה הצדדים לכאן או לכאן. מה שכן, היה הרבה בלגן סביב העניין; יש תומכים, מהם אפילו נלהבים. ויש מתנגדים, מאוכזבים או מסויגים.
מה תפקידה של הוועדה? גם בכך רבו הדעות. האם תפקידה לחקור את האשמים, או שמא תפקידה לתקן את הליקויים. האם היא עומדת להפקיע את האתר מידי ההקדשות השולטים בה, או שלא. האם בכלל נכון להעביר את השליטה על המקום לידי המדינה או שלא. האם נראה שינויים לקראת השנה הבאה, או שלא. על כל אלו ועוד שאלות רבות, אין תשובה ברורה. וניחשתם נכון, גם על השאלה האם מתישהו תהיה תשובה ברורה, אין תשובה…
שום דבר אם כן לא ברור ב’סיפור הוועדה’: מהן המעלות ומהן החסרונות, מי בעד ומי נגד ולמה, מה תפקידה ומה בדיוק מגמתה. מה שכן ברור: שהנושא ושמו ‘וועדת חקירה’, הצליח להעביר את הפוקוס של המצלמה, ממה שבאמת התרחש במירון… וזה חבל, ממש ממש חבל.
***
הרבה דברים התרחשו לאחרונה. יותר מדי דברים. צריך להיות עקשן גדול, כדי להישאר חזק אחרי כל כך הרבה אירועים, ולהמשיך לחשוב בראש של עיתונאי, פוליטיקאי, וחוקר. כנראה אם כן, שיש לנו הרבה עקשנות.
נתחיל מהקורונה, איך לא. אוהבים לקרוא לזה ‘שנת הקורונה’, כאילו כדי לתחם את זה לזמן מוגדר וקצוב. שיהיה. שנה זה בכלל לא מעט זמן, ובמושגים של היום זה ה-מ-ו-ן, אבל למרבה הצער זה כבר יותר משנה ועדיין לא הסתיים, לא בעולם ולא אצלנו. בכל אופן נזרום עם הביטוי ‘שנת קורונה’ – שנה שלמה שבה כל העולם, מקצה הגלובוס ועד קצהו, עבר טלטלה שמעולם לא הכיר. אומרים שכבר מאה שנה לא היה כזה דבר – שוב נסיון לתחום את זה לזמן – אבל מכיון שאין בעולם אנשים בני מאה, המשמעות ‘עבורנו’ היא שמ-ע-ו-ל-ם לא היה דבר כזה.
טוב, התמודדנו ‘בהצלחה’ עם הקורונה, הבאנו חיסונים והיינו ‘המדינה הראשונה בעולם שיוצאת מהקורונה’, לכאורה, והנה עומד להתקיים האירוע הגדול הראשון מסוגו לאחר הקורונה, סוג של ‘מסיבת סיום’ לקורונה. אך… אסון! ‘האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות המדינה’. אם לא נמאס לכם, אז שוב נסיון להגדיר זמן. כולנו הרי נולדנו לאחר פרוץ המדינה, אם כן זהו ‘האסון האזרחי הגדול ביותר בהיסטוריה שלנו’.
היו שהבטיחו לעצמם שיעשו הכל כדי שזה לא יקרה שוב, ויפיקו את כל הלקחים הנצרכים. אך לא עבר חודש, ושוב, הפעם הראשונה – ולא במאה שנה האחרונות או בתולדות המדינה, אלא בהיסטוריה – של נפילת פארנצעס, (או בשמם החדש: טריבונות). טוב זהו, הפעם באמת באמת באמת, כבר לא יקרה כלום, כל כך ‘באמת’ שפשוט לא נאפשר לשום אירוע להתקיים… אוקי, אז זה קרה באיטליה: שוב, אסון היסטורי של נפילת רכבל. ומי נמצא בו? ישראלים כמובן…
לא הספקנו לנשום, והנה עוד קריסה: חניון בבית חולים, בנס ללא נפגעים. אם היו חלילה נפגעים, ייתכן שהיו פשוט סוגרים את כל הבתי חולים החניונים והכבישים, לנצח או עד שיימצאו חיסונים נגד קריסות. עוד שבועיים, וקריסה נוספת במיאמי שעדיין לא נודעו תוצאותיה המלאות, וקשה אפילו לחשוב אודותם. חלק גדול מהם הם אחינו היהודים ה’ ירחם.
***
אז מה הפתרון? מקימים וועדת חקירה.
קורונה? אין בעיה. משרד הבריאות העולמי שולח וועדת חקירה לבדוק איך זה התחיל, ומי אשם בכך. מירון? מה הבעיה. וועדת חקירה תחקור את העניין ותסיק את מסקנותיה. רכבל? וועדת חקירה. מיאמי? וועדת חקירה. פרנצעס? חניון? וועדת חקירה. הכל בשליטה, מה נבהלתם?!
העולם אומר: כשיש חור במכנסיים, אפשר לתפור לו ‘לאטע’ (טלאי). אם יש שתי חורים, אפשר לעשות שתי ‘לאטעס’. שלשה חורים? לא נעים. בדיעבד ממש אפשר להוסיף עוד ‘לאטע’. אבל כשיש עשרה חורים, ומתעקשים לעשות עשר ‘לאטעס’, זה כבר לא ‘מכנסיים עם לאטעס’ אלא ‘לאטעס בלי מכנסיים’.
אסון, מכל סוג שהוא, הוא דבר קשה. אבל לאחר מעשה הוא גם מתנה. כשקורה אסון, דווקא מחמת שהוא כל כך קשה, הוא מצליח לעשות את מה ששום דבר אחר לא עושה לנו: הלם! ואין מתנה גדולה מרגע של הלם. רגע של הלם, בכוחו לבלום בברקס מוחלט את החיים, וליצור בהם ‘חור’. ואז אנו זוכים לרגעים נדירים של חסד, בהם המח והלב פתוחים לקלוט משהו אחר, ואין דבר שאנו זקוקים לו כמו אותו ‘משהו אחר’.
***
מי שחושב שהמצב של העולם כיום הוא תקין, או שהצורה בה עם ישראל שרוי בו הוא תקין – שיצביע. ברור לכל בר דעת שהעולם צועד לקראת הרס עצמי טוטלי, ועוד יותר ברור שאנחנו כיהודים רחוקים מלהיות מי שאנחנו צריכים להיות. אנחנו בגלות, גם אם אנחנו בארץ ישראל, וגם אם יש לנו מדינה, ואפילו אם הייתה ממשלת ימין. ואולי דווקא משום כך.
אנחנו זקוקים לשינוי. נקודה. ולא רק שינוי נקודתי פה או שם, אלא הרבה מעבר. לא לדחוף אנשים, לא לדבר בבתי כנסיות, ולהתחזק במאה ברכות – זה חשוב מאד. אבל בואו, אנחנו זקוקים לקצת יותר מזה. משהו כמו גאולה אולי.
אבל זה כמעט בלתי אפשרי. התדר בו העולם מתנהל וגם מנהל אותנו, קשוח כל כך. הוא נושא בתוכו קודים כל כך כל כך נוקשים וסוחפים, עד שאנו נגררים אחריו כמעט בעל כרחינו. השיח המערבי חודר לתוך תוכנו, ומשנה את כל דפוסי החשיבה וההתנהגות שלנו, כמעט את ה-DNA . בסיוע אקטיבי כמובן של התקשורת והעיתונות, על כל סוגיהם כולל ‘שלנו’.
במצב כזה, אין כמעט סיכוי לשינוי. אפשר אולי לשנות כמה פרטים חיצוניים, ואולי גם זה לא. אבל השינוי העיקרי והנחוץ ביותר – השינוי הפנימי והמהותי – כמעט חסר סיכוי. צריך בשביל זה פצצה אטומית, שתהפוך ותשנה באחת את כל מה שהיה כל כך ברור וקבוע. אז הנה קבלנו: קבלנו דברים שבהחלט הפתיעו אותנו, איזה הפתיעו? הכניסו אותנו להלם. ולא אחד, אלא עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.
***
זה לא עונש, זו מתנה. כי זה מאפשר לנו את הדבר הכי נחוץ: שינוי תדר.
וזו התשובה לשאלת המליון: מה ה’ אומר לנו; בקורונה, במירון, ובכל שאר הדברים? התשובה היא: כלום. חבל להתאמץ ולהמציא דברים בשמו, כי הוא באמת לא אמר כלום. הוא רק נתן זביינג וזהו. וכל מה שהוא רוצה מאתנו ובשבילנו, הוא שנסכים לקבל את אותו זביינג, ולתת לזה להדהד קצת בפנים ובחוץ. זהו, זה הכל. אם נסכים לזה, אולי נזכה והלב שלנו ישמע את ה’דיבור’ אותו הוא רוצה לומר לנו.
בימים אלו אנו עוצרים את החיים השגרתיים, ומסתכלים לגלות בעיניים. וזה מביא אותנו ולפחות ‘אמור’ להביא אותנו לרגע של מיאוס כלפי הגלות, ורצון אמתי לגאולה. האמת, קשה. קשה להתאבל כי קשה להאמין שתהיה גאולה. ובצדק, כי למה. איזה סיבה יש שתבוא גאולה, איך בדיוק זה אמור לקרות, ומנין היא מתעתדת לנחות.
זהו, שבאמת לא צריך שום דבר מיוחד. הגאולה איננה זקוקה לשום תנאים כדי להופיע, אלא רק שיהיה לה לאיפה להיכנס… היא זקוקה בסך הכל לעשרה ס”מ מרובעים בתוך הלב שלנו, שעליהם היא תוכל להתמקם. הבעיה היא שאין לנו את זה, אז הנה, כמה בולדוזרים עשו את הסיפור, והצליחו להבקיע את אותם עשרה סנטימטרים. אנא, בל נסתום אותם בחזרה, על ידי כל מיני ‘וועדות חקירה’ למיניהם.
Image by 
Photo by 
Photo by