ארכיון תגיות עבור : אריך אנפין

פרשת תצוה היא המשך לפרשת תרומה, ששניהם יחד עוסקים בעניין המשכן, ובזה הם המשך והשלמה לכל סדר יציאת מצרים וקבלת התורה שבחומש שמות, כפי שהתבאר במאמר הקודם [פרשת תרומה]. ובשנה מעוברת, חותמים בפרשה זו את סדר השובבי”ם.

פרשת תרומה עוסקת בכלי המשכן, ופרשת תצוה בבגדי כהונה ובקדושת הכהונה. ועניין זה צריך הבנה, מפני מה נתייחד שבט אחד להיות ‘כהנים’, ומדוע לא יהיו כולם שוים, כמו כן צריך להבין מהות בגדי הכהונה, ואיך כל זה שייך למהות עניין המשכן.

בפרשה זו לא נזכר שמו של משה רבינו. ואמנם יש עוד פרשיות שבהם אינו מוזכר [כגון עקב, ואתחנן, שופטים וכיוצא] וזאת משום שהוא ‘המדבר’ שם, אבל בפרשה זו שהוא ‘המדובר’ ולא המדבר, היה מן הראוי שיהיה כתוב שמו. והטעם הידוע מבואר בדברי הזוהר הקדוש, שהוא מחמת שאמר ‘מחני נא’, ונתקיים בו בפרשה אחת בתורה, ובפרשה זו חל הסתלקותו בכל שנה. וגם דבר זה אומר דרשני, מה עניין ‘העונש’ הזה ועל מה.

התמיהות בפרשה

א. ‘ואתה תצוה’ – מה ההדגשה ‘אתה’, שלא נכתב עד הנה בשום ציווי ממלאכת המשכן, ומהו תוספת הו’, שהוא כביכול ‘מוסיף’ על עניין ראשון.

ב. מה עניין פרשת הדלקת המנורה לכאן, והלא אין עוסקים עדיין בעבודת המשכן אלא בהכנתה. ומצות הדלקת המנורה מופיע בסדר הקרבנות בפרשת אמור יחד עם מצות לחם הפנים, ואם כן מה עניינו לכאן בסמוך לסדר ‘מלאכת המשכן’ [וכן בפרשת בהעלותך סמוך לסדר קרבנות הנשיאים].

ג. ‘ואלה הבגדים אשר יעשו’ – ואילו כשמפרט את הבגדים אינו מפרט את כולם אלא רק ששה, למעט הציץ והמכנסיים. וצריך להבין מפני מה נשמטו אלו מהכלל.

ד. צריך להבין את גודל החומרא שיש בבגדי כהונה, שכל שינוי קטן בהם מחייב מיתה, אם הוסיף בגדים או חיסר, ואם אינם לפי מדתו או שהתלכלכו מעט, ובגמרא יש צד שאפילו אם נכנס אויר בין בגדו לבשרו – מה שלא מצינו כדוגמתו בשום מצוה בתורה, ואיך זה עולה בקנה אחד עם כל ההתקרבות שמבטא כל המשכן והקרבנות.

ה. צריך להבין עניין השמטת שמו של משה מפרשת תצוה, מה עניינו.

ביאור הפשט

א. בדברי הרמב”ן מבואר שדווקא בעניין שמן זית זך, נאמר ‘ואתה תצוה’. כי בכל שאר הציווים, היה משה רבינו ‘שליח’ להעביר רצון ה’ אל האחרים שיעשוהו, אבל בשמן זית שאי אפשר לאף אחד לעשותו, אלא מי שיש לו יש לו, ומי שאין לו אין לו – נשארה המצוה אצל משה בעצמו שיביאוהו אליו.

ובדברי האור החיים הקדוש מבואר, שבפרשה זו נצטווה משה להעניק גדולה לאהרן, והיה בזה נסיון למשה שצריך לוותר בעצמו על הגדולה הזאת וליתנה לאהרן, ולכן היה צריך שהוא בעצמו יעשה זאת, ומפני כך נכתב ‘ואתה’ תצוה. ובזה יש פתח מעט להבין מפני מה נתעלם שמו של משה, מגודל הביטול שהיה נצרך ממנו, וכפי שיתבאר.

ב. באור החיים הקדוש מבואר, שלא נמנו הציץ והמכנסיים בכלל הבגדים, כי הם אינם ‘בגדי כהונה’ ככל האחרים, אלא גבוה יותר או נמוך יותר; הציץ – גבוה יותר מהם, ומכנסיים – נמוך יותר, ונועד ‘לכסות בשר ערוה’.

ביאור הפנימיות

על פי פנימיות, עניין הכהנים ובגדי הכהונה, ועניין עבודתם – הוא ה’למעשה’ של קרבת ה’ שהתגלה במשכן.

שהרי עניין המשכן, כפי שנתבאר במאמר הקודם – הוא לעשות יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, דהיינו לגלות איך הקב”ה שוכן כאן בתוך העולם, בתוך כל פרט ופרט בדומם צומח חי ומדבר, ובתוך כל מדה ומדה וכל מאורע ומאורע, כמו שכתוב ‘ושכנתי בתוכם’ לשון רבים – בתוך כל אחד ואחד ובתוך כל מצב ומצב.

אמנם, כפי שיש ‘אמונה’ ויש ‘ביטחון’, והביטחון הוא ה’למעשה’ של האמונה. כך יש ‘השראת השכינה’ ויש את ה’למעשה’ של זה, ועניין זה מתבאר בפרשה זו, וכפי שיתבאר.

* * *

וביאור העניין כך הוא:

יש שתי מיני הנהגות של הקב”ה; יש הנהגה הנקראת ‘זעיר אנפין’, ויש הנהגה הנקראת ‘אריך אנפין’. ההנהגה הראשונה מתאימה לפי הכלים והמדות של העולם הזה. וההנהגה השניה היא כביכול ‘למעלה’ מהכלים והכללים של העולם הזה.

העולם הזה מתנהג באופן מוגדר ו’מצומצם’, לפי כללים מוגדרים ו’מחייבים’. אדם אינו יכול בתוך עולם של ‘גבול’ להתנהג בהפקרות ‘בלי גבול’, כי מי שהולך בעצימת עיניים נתקע בקיר, ומי שמנסה להאכיל את גופו יותר ממה שהוא יכול, או שלא לאכול ולהתלבש בכלל – לא יוכל להינצל מהתוצאות שיחזרו לעומתו.

כך זה בעולם הגופני. וכך זה בעולם האנושי – יש מנהגים וגבולות אנושיים של בין אדם לחברו, שמי שאינו מגביל ומתאים עצמו לכך, ‘נענש’ אם ירצה או לא. ויש כמובן חוקים וגבולות מדיניים ומשפטיים, שמי שאינו מתאים עצמו אליהם – נקנס ונענש.

וכך הוא גם ההנהגה של התורה. התורה מדברת לפי הכללים של העולם הזה, וכל הכללים הללו נבראו לפי התורה שהרי ‘אסתכל באורייתא וברא עלמא’, והתורה מגדירה בבירור מה הם הכללים של הטוב ומה הם הכללים של הרע, והכללים הללו ‘מחייבים’ את התוצאה של ‘אם בחוקותי תלכו’ או להיפך חס ושלום.

[ואמנם אין זו הנהגה של ‘דין’, כפי שעלה במחשבה תחילה – שאז מיד היה נענש החוטא, כמו מי שדופק ראשו בקיר שהתוצאה היא מיד… אלא הנהגה של ‘רחמים’, שיש המתנה בין החטא לבין העונש, ויש אפשרות של תיקון ועוד, אבל עדיין הנהגה זו היא הנהגה של ‘משפט’].

אמנם יש הנהגה שהיא ‘למעלה’ מהעולם, ואינה משועבדת בכלל לכללים ולהגדרות של העולם הזה, אלא היא הנהגה של אהבה ושל רחמנות בלי גבול ובלי שיעור, לא לפי הכלים ולא לפי הכללים. אמנם צריך להבין מה עניין ההנהגה הזאת, למי זה מיועד, ואיך זוכים לזה.

* * *

והתשובה היא, שההנהגה האמיתית של השם יתברך היא דווקא ההנהגה העליונה, והתפקיד שלנו הוא ‘לגלות’ את ההנהגה הזאת, ולהמשיך אותה לתוך העולם הזה. אך אי אפשר להגיע לזה ולפעול זאת – רק על ידי הנהגת ‘המשפט’ של העולם הזה. וזאת בשני אופנים שהם שני שלבים.

השם יתברך ברא את העולם הזה, עם כל הכלים והכללים הללו, משום שרק על ידי כך אפשר להשיגו, וכפי שנתבאר בפרשת תרומה, ולכן אי אפשר לדלג ולהתחיל בלי הגבולות והכללים של העולם הזה, דהיינו הכללים של התורה ושל ‘המשפט’ שהם ההנהגה של ‘זעיר אנפין’.

אמנם דווקא מתוכם, מגלה האדם כמה הוא זקוק לרחמים, כי העולם הזה הוא מקום כל כך קשה מר ומנוכר, והכללים הנוקשים שבו כל כך אכזריים – שאי אפשר להתמודד עמו, וכך גם בקיום התורה – שכוחות הגוף והיצר נוקשים כל כך, שבאמת אי אפשר לעמוד כנגדם, כמו שאמרו חז”ל ‘יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב”ה עוזרו אין יכול לו’, זאת אומרת שבכוחות עצמנו אי אפשר להתמודד כלל עם העולם, לא בגשמיות ולא ברוחניות.

וכשאדם תופס את המצב האמיתי שלו, כמה הוא מסכן ומסוכן, וכמה הוא סובל ומיוסר – הוא מבין שהוא זקוק לרחמים, ואז הוא פונה לכיוון מעלה ו’מזמין’ את הרחמים האלו, וזה הצעד הראשון בדרך להשגת הנהגתו האמיתית של השם, והפעולה הזאת נקראת ‘ביטול’, כביכול אדם מרים ידיים ואומר ‘אני לא מסתדר’.

את הפעולה הזאת טבע השם יתברך אפילו בגשמיות, שכשאדם מתייסר הוא עוצם עיניו, כאומר: ‘אין כאן עולם, אני מחפש משהו אחר’ וזה פעולה של בריחה מהייסורים, על ידי ביטול. וזו עצה טובה בכל מצב של התמודדות קשה, שהאדם יבטל עצמו לגמרי, בביטול מוחלט של הראיה והשמיעה והמחשבה, ובזה הוא מבטל מעצמו את השליטה של העולם הזה (ליקוטי מוהר”ן סה, ועוד מקומות).

אמנם אי אפשר להישאר במצב זה, כי כל עוד האדם בעולם הזה אינו יכול להתבטל לגמרי אלא רק לזמן מה, ולאחר מכן צריך לשוב ‘אל המציאות’, ואז לא די שהוא חוזר אל הייסורים, אלא הם מתגברים עוד יותר, מחמת שהתחיל להילחם עמהם. ואז, צריך לקחת את ‘הרחמים’ שהשיג בעת הביטול – ולהאיר אותם ‘לתוך’ הכלים והכללים של העולם.

אף שבאמת הרחמים האלו הם ‘למעלה’ מן העולם, ואי אפשר ‘להלביש’ אותם לתוך כלים וכללים, אבל יכולים להמשיך ‘הארה’ משם, שנותנת לו ‘דעת’ ומבט אחר על הכלים והכללים הללו, שהם לא ‘סוף הסיפור’ אלא יש משהו מעבר לזה, וממילא הם אינם כל כך מאיימים ונוקשים, אלא בסך הכל ‘כלים’ כדי להשתמש בהם.

* * *

מי שעוסק באמת בעבודה זו – להאיר את הרחמים הגבוהים הללו לתוך העולם, הם הצדיקים הגדולים, שהם זכו לביטול באמת, לזכך ולבטל את שליטת הגוף והצמצום של העולם, והם השיגו באמת את רחמי השם. והראשון שבהם היה משה רבינו, שביטל עצמו במסירות נפש ואמר ‘מחני נא’, והקב”ה ‘קיבל’ את בקשתו וביטולו, והוא נכלל בהנהגה העליונה והמשיך את הרחמים האלו לתוך העולם, ולכן גם הסתלקותו היה בשבת קודש בזמן המנחה, שאז מאירים הרחמים הגדולים האלו – הנקראים ‘מצח הרצון’.

והרחמים האלו מתגלים במשכן, על ידי עבודת הכהנים. כי הכהן מרמז על הנהגת הימין והחסד, שהוא תנועה של אהבה והתפשטות ללא גבול, והם מאירים זאת בתוך המשכן לתוך נשמות ישראל – מכוחו של משה. ולכן בפרשה זו לא נזכר שמו של משה, מחמת שכדי להמשיך את הרחמים האלו היה נצרך לבטל עצמו לגמרי.

ובתחילת הפרשה נצטוו על מצות המנורה, שכל עניינה אינה ‘להאיר’ במושג של אור שבעולם הזה, שהרי ‘וכי לאורה הוא צריך’, אלא כל מהותה ‘לגלות שהשכינה שורה בישראל’ – דהיינו ‘רעוא דרעוין’ שהשם יתברך רוצה בנו ויהי מה. ולכן היה צריך בדווקא שמן זית זך, בלי שמרים כלל, דהיינו בלי גבולות ובלי צמצומים, אלא הארה זכה ונקיה של רחמים, ובמצוה הזאת נאמר דווקא ‘ואתה תצוה’ כי רק משה רבינו יכול להמשיך הארה זו [ונכתב בתוספת ו’, כי זה המשך של כל עניינו של המשכן שנכתב עד כאן].

ואז נכתב בגדי הכהונה, שמצד אחד הם חמורים כל כך, דהיינו תוקף הדין והמשפט – שדווקא על ידי כך אנו מבינים כמה אנו צריכים לרחמים, ולאחר מכן צריכים להמשיך הארה מהרחמים האלו ‘לתוך’ הצמצום והמשפט [ולכן גם השמן הוא על ידי ‘כתישה’ וכמבואר בזוהר].

ושמונה בגדי הכהונה הם כנגד שמונה האותיות שבשמות הוי”ה ושם אדנות כשהם מתחברים יחד [שזה יחוד קב”ה ושכינתיה], שאז יש בהם י’ בתחילה וי’ בסוף, לרמז על הכתר ועל המלכות בסוד ‘אני ראשון ואני אחרון’ – ולהמשיך הארת הכתר שהם הרחמים העליונים עד המלכות שהיא הדין והמשפט. ולכן הציץ שמרמז על הי’ הראשונה אינה ‘בגד’ כלל, אלא למעלה מזה, ונתון על מצח אהרן להמשיך הארת ‘מצח הרצון’, והמכנסיים מרמז על י’ האחרונה, שהוא ‘בגד’ כפשוטו, וביניהם יש שאר הבגדים, ואכמ”ל.

Podcast: Play in new window | Download