פוסטים

שיעור 95 כי תצא – ‘למלחמה’

פרשת כי תצא היא הפרשה השישית בסדר דברים. ובה מבוארים הרבה מצוות, בהמשך לפרשת שופטים ופרשת ראה, שבהם התחיל לפרט ולבאר את המצוות.

במאמר הקודם הרחבנו לבאר מה הוא הכלל – איזה מצוות חזר להזכיר בסדר דברים. ושם ביארנו שהחלוקה בין הפרשיות אינו באקראי אלא בדווקא. וממילא המצוות שהוזכרו בכל פרשה, שייכים בדווקא לאותה פרשה, ובפרט פתיחת הפרשה שיש בו עניין מכוון מאד, באיזה מצוה היא פותחת – שהיא היסוד לכל הפרשה.

[היסוד הזה שייך גם לכל פרשיות התורה, שבדרך כלל תחילת הפרשה הוא היסוד והתמצית של כל הפרשה. בהרבה פרשיות ניתן להבחין בזה מיד, ובשאר הפרשיות לפעמים קשה להבחין בזה ולהבין מה השייכות בין זה לבין כל הפרשה. אך המעיין היטב יבחין שבכל מקום הוא כך].

***

פרשה זו פותחת בפרשת ‘יפת תואר’, שהוא לכאורה עניין צדדי לגמרי, וגם חורג מכל הכללים – כי לכאורה אין כאן ‘מצוה’ אלא ‘היתר איסור’. ובהמשך הפרשה יש מצוות שהם לכאורה הרבה יותר עיקריים ו’דומיננטים’. ובכל זאת, בחר משה רבינו לפתוח פרשה זו במצוה זו, וכנראה שיש בה יסודות חשובים, וכפי שיתבאר בעז”ה.

הקושיות:

א. ‘כי תצא למלחמה’ – כל הפסוק הראשון מיותר לגמרי, שהרי עיקר מה שבא לומר הוא ההמשך ‘וראית בשביה וגו” ואם כן היה יכול להתחיל משם. בפרט שכבר פתח בפרשת שופטים ‘כי תצא למלחמה’ ואם כן לא היה לו אלא להמשיך את העניין.

ב. מה ההדגשה ‘ונתנו ה’ אלוקיך בידך ושבית שביו’, והאם מצוה זו אינה שייכת באופן שלא היה כן, דהיינו שלא נצחו את המלחמה.

ג. עצם ההיתר של יפת תואר, הוא דבר שכולו תמוה. וכי כך דרכה של תורה – להתיר איסור משום שהיצר הרע חושק בו, אם כן ביטלת תורה מישראל. ובכלל תמוה איך בכלל ארע דבר כזה, הרי למלחמה יוצאים רק צדיקים שאינם יראים מעברות שבידם, ואיך מלאם לבם לדבר זה.

ד. מה עניין התהליך שצריך לעשות במשך ירח ימים – להחליף בגדים, ולנוול את שערותיה וציפורניה, ולבכות את אביה ואמה. ממה נפשך – אם היא מותרת, תהיה מותרת לגמרי. ואם לאו, מה יועיל כל זה.

ביאור הפשט

א. כי תצא למלחמה: באור החיים מבאר הפסוק הראשון בדרך הפשט, שכל ההיתר של ‘יפת תואר’ – אינו למי שהולך בשביל כך. אלא רק למי שיוצא ‘למלחמה’ דהיינו לשם מצוה. ואז מובטח לו שימסור ה’ את אויביו לפניו, וישבה שביו. ורק לאחר מכן, אם חשק בה יש את ההיתר של יפת תואר.

ב. יפת תואר: בדברי רש”י מבואר העניין כפשוטו, שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, וכיון שהתעורר לבו בחשק אליה, אין בידו להתגבר על זה, ואם לא יהיה בהיתר – יהיה ח”ו באיסור, ולכן התירה זאת התורה. אלא שבכל זאת יש כאן שתי סייגים: א. שתחילה ינוול אותה ורק אחר כך אם בכל זאת לא שבה תאוותו ממנו – תהיה מותרת לו. ב. התורה מבטיחה שסופו לשנואתה, ואם יישאר עמה יהיה לו בן סורר ומורה.

וכן הרמב”ן פירש העניין כפשוטו, אלא שמבאר מעט באופן אחר. לפי דבריו, ביאה ראשונה מותרת מיד בכדי להשקיט את יצרו. ואם רוצה אחר כך שתהיה לו לאשה, צריך לעשות את כל הסדר הזה – מטעם בין אדם לחברו. שהרי רוצה לגיירה בעל כרחה, ואם כן צריך לתת לה זמן שתוכל להכיל זאת בנפשה, להרחיק מלבה את כל מה שהייתה שייכת אליו, ולהכין עצמה אליו.

ובאור החיים הקדוש מבאר כל העניין בדרך סוד ובדרך משל, וכפי שיתבאר להלן ב’ביאור הפנימיות’.

ביאור הפנימיות

בירור הניצוצות

באור החיים הקדוש מבאר העניין כאמור בדרך סוד. ותוכן דבריו הוא (עם מעט תוספת על פי משנת הבעש”ט): שיש ניצוצות של קדושה בכל דבר בעולם, הן בדברי קדושה, הן בדברי רשות, ואפילו בדברים של טומאה ואיסור יש שם ניצוצות של קדושה ושל טוב, שנמצאים שם בשביה, וממתינים לצאת מהשבי ולחזור למקומם שבקדושה.

והנה הניצוצות של קדושה – שנמצאים בתוך הקדושה ובתוך דברי הרשות, יש לנו דרך לבררם ולעשות מהם קדושה. בדברי קדושה – בעצם השימוש בהם לקדושה, כגון שופר לתקיעה, לולב לנטילה, וכן תפילין וציצית ושאר דברי קדושה. ובדברי רשות – על ידי שמשתמשים בהם על פי תורה, בכשרות ועם ברכה, ועל פי פרטי ההלכה שבכל דבר (ויש עוד להרחיב בזה למעשה ואין כאן מקומו).

שני דרכים

אמנם הניצוצות ששבויים בתוך הטומאה, איך אפשר להוציאם, והרי אסור להתעסק בהם, וגם אם יתעסק בהם – הרי עושה זאת על פי איסור, ואם כן אינו יכול להוציאם לחירות. ואדרבה, עלול להכניס עוד ניצוצות לשביה ח”ו.

אלא שיש שני דרכים איך הם יוצאים מהטומאה אל הקדושה, וזה תלוי כמה חלקים של קדושה יש באותו הדבר. אם יש בו הרבה קדושה – נעשה מזה גרים, ומתהפך כולו לקדושה, כמו רות המואביה ונעמה העמונית, וכן שמעיה ואבטליון ורבי עקיבא ועוד. ואם יש בו מעט קדושה ורובו רע, אזי השם יתברך מסבב שיפגוש בדבר קדוש, ואז חלק הטוב שהוא המועט נדבק בקדושה ויוצא לחירות, והשאר שהוא רע נשאר כולו רע.

והדוגמא לזה הוא המעשה של שכם ודינה. שבתוך נשמת שכם היה נשמה קדושה של רבי חנינא בן תרדיון [שרמוז במה שכתוב ‘רחבת ידיים’, רחב”ת ראשי תיבות רבי חנינא בן תרדיון]. ולכן דבקה נפשו בדינה בת יעקב, ועל ידי הדבקות הזאת נכנס בה חלק הטוב, ונשאר שכם מנוער מכל טוב. ומדינה יצא נשמתו של רבי חנינא בן תרדיון.

נפשם בהם תתעטף

וזה סוד העניין של יפת תואר. כי הנה כל מה שאדם חושק אינו סתם, אלא אם הנפש שלו נמשך אל הדבר, אות הוא שיש חלקים מהנפש שלו שנמצאים באותו דבר [וכידוע מדברי הבעש”ט על הפסוק ‘רעבים גם צמאים – נפשם בהם תתעטף’, שאם אדם רעב או צמא לאיזה דבר, אות הוא שחלק מהנפש שלו עטופה באותו הדבר], והחלקים האלו הגיעו לשם על ידי עוונותיו או עוונות הדורות, והם ממתינים ומצפים שיגאלם.

אלא שהנפש שלנו בעצמה מעורבת טוב ורע, ולכן אין אנו יודעים מה מושך אותנו לאותו דבר, אם חלק הטוב או חלק הרע. ולכן, אם המשיכה הוא אל דברי קדושה, בוודאי הוא טוב. ואם המשיכה הוא אל דברים אסורים – מסתבר שהוא מצד הרע, וצריך לברוח מזה. ואם אל דברי רשות – שם נמצא עיקר הבירור, וצריך לזה הכנעה הבדלה והמתקה, וכמו שיתבאר במקום אחר בעז”ה.

אבל אצל הצדיקים, שהנפש שלהם מבוררת [או כשאדם עוסק במצוה בכל כוחו, שאז הוא לגמרי בתוך הקדושה] – אזי כל משיכה שיש להם הוא מחמת שיש איזה ניצוץ של טוב באותו הדבר, והם צריכים לתקנו. ולכן, מבואר הרבה בדברי הבעש”ט שכאשר בא מחשבות זרות, אינם באים אלא כדי להעלותם. כי מי שמחשבתו מבוררת, בוודאי אם נכנסה מחשבה אשר לא כדת, לא באה אלא כדי לעלות.

ולכן כאשר יוצאים למלחמה, שאז עסוקים במצוה – אם עלה בלבו חשק אל אותה יפת תואר, אות הוא שיש בה ניצוץ של קדושה, ואם כן צריך לתקנה. ולכן התירה אותה התורה כדי להוציא ממנה חלק הטוב. אמנם אין אנו יודעים אם צריך ‘להפוך’ את כולה לטוב [כמו האופן הראשון הנ”ל, וכדוגמת רות ונעמה], או רק להוציא ממנה חלק הטוב, ולהשליך את השאר. ובשביל זה צריך לנוול אותה, ואז אם עדיין יש לו חשק אליה, אות הוא שיש בה עדיין קדושה, וצריך להפכה אל הקדושה ואז תהיה לו לאשה, אבל אם אין לו חשק, אות הוא שכבר הוציא ממנה חלק הטוב ואז צריך לשלחה.

מלחמה על אויבך

והנה כל זה שייך לצדיקים כאמור. אמנם בוודאי מצוה זו, וכל הטמון בה – נמסר לכל ישראל, ויש בזה לימוד לכל אחד ואחד. ובשביל זה צריך להוסיף עוד ביאור, שבזה יתבאר השייכות שיש בזה לכל אחד.

בדברי האור החיים הקדוש מבאר העניין בדרך רמז, שהפסוק מדבר על המלחמה של הנשמה עם הרע, ולכן נקט הכתוב בלשון ‘למלחמה’ (בפת”ח), דהיינו למלחמה הידועה. ומלמד הפסוק שאם יוצא למלחמה – יזכה בוודאי לנצח את המלחמה ויתקיים בו ‘ונתנה ה’ אלוקיך בידך’.

ויש להמתיק העניין, על פי המבואר בליקוטי הלכות (ברכות הראיה ה). בתיקוני זוהר מובא שלאחר ראש השנה ויום כיפור שואלים מי ניצח במלחמה, והתשובה היא שמי שאוחז הכלי זין בידו אות הוא שניצח, ואלו הם הלולב וארבע מינים. ולכאורה הוא תמוה, כי אדרבה, מי שאוחז כלי זין אות הוא שעדיין לא ניצח, ומבאר שניצחון המלחמה ברוחניות – אינו כאשר ‘מסיימים’ את המלחמה, אלא בעצם מה שאוחז בידו כלי זין ונלחם, בזה בעצמו מנצח המלחמה, גם אם בפועל אינו מצליח, ורק כאשר הניח את הכלי זין מידו, אז נכשל ח”ו.

וממשיך האור החיים הקדוש ומבאר, שאז יזכה למצוא את הנשמה שלו שהיא ‘אשת יפת תואר’. אמנם עדיין יש דרך ארוכה לפניו, לברר את הטוב מתוך הרע, וזה כל המהלך שמבואר בפרשה שצריך להפשיט את בגדיה הטמאים וכן שאר הדברים, עד שלבסוף ‘והייתה לך לאשה’. וכמבואר בדבריו באריכות.

התנגדות הרצון

ויש לחבר את שני הפירושים כאחד, ובזה יתבאר יסוד גדול למעשה ששייך לכל אחד. והעניין יתבאר על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן (ח”ב סימן פב) על פסוק זה. ומבואר שם שעיקר המלחמה שיש לאדם, יותר מכל הנסיונות והיצרים והתאוות שיש לו – הוא ‘התנגדות הרצון’, דהיינו האכזבות שיש לאדם, ממה שקורה עמו דברים שלא כרצונו.

ואין זה מוכרח להיות דברים גדולים, אלא אפילו דברים קטנים שאדם רוצה, ופתאום משתבש העניין ומתנהל שלא כרצונו – שההרגשה בזה קשה מאד, יותר מכל מיני נסיונות קשים שיש לאדם בגשמיות וברוחניות. כי הוא מרגיש שיש כאן מישהו ‘נגדו’. שהרי הוא רוצה ‘כך’ וארע למעשה ‘כך’. וכל אחד מכיר זאת ויודע את המרירות שיש מזה, בגשמיות וכל שכן ברוחניות.

וזה מה שכתוב ‘כי תצא למלחמה על אויבך’ – דהיינו המלחמות שיש לאדם בעניין הרצונות שלו, כשהולך לו שלא כסדר. וכאן מגלה הפסוק מה הטעם שיש דבר כזה, ומה התכלית מזה. ובזה יתבאר עצה נפלאה איך להתנהג בזה.

שמים וארץ

כי יש מלחמה בין השמים והארץ – ‘השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם’, בשמים רואים ומרגישים את נוכחות ה’, ובארץ אין מרגישים בזה. והתפקיד שלנו הוא להביא לידי כך שיהיה ‘לה’ הארץ ומלואה’ – שגם בארץ יתגלה נוכחות ה’.

ויש שני דרכים להתקרב להשם יתברך מתוך הארץ – או בדרך ביטול והתעלמות ממציאות העולם, או בדרך של חיבור העולם להשם יתברך. והדוגמא לזה הוא הגוף והנשמה, וכן איש ואשה. שהם שני הפכים, ובדרך כלל הם סותרים זה לזה, ואם רוצים לחבר אותם – יש שני דרכים סותרים; האחד – הוא שאחד מהם ‘משתלט’ ומכניע את הצד השני, והשני – שכל אחד יש לו ‘מציאות’ משל עצמו, ואמנם הם אינם מריבים זה עם זה, אבל גם לא מאוחדים.

והדרך הנכונה הוא בדרך שלישית, דהיינו: לא להכניע בכח את השני, אלא אדרבה להכיר במציאותו ולתת לו את צרכיו, ומתוך כך הוא מעצמו מתקרב ומבטל עצמו. כך הוא לגבי הנשמה והגוף – שאם הנשמה מכירה במציאות הגוף, ומספקת לו את צרכיו כראוי, יכולה היא להביאו למצב שיהיה טפל אליה, וכן לגבי איש ואשה, ואין כאן מקומו (לגבי שניהם).

וכך הוא לגבי העולם. אם האדם נמשך אחר רצונו האמתי, ומושך עצמו רק לרוחניות – אזי משאיר את העולם מנותק ורחוק. ואם ‘מוותר’ על רצונו, ודואג לטפל רק בעולם, אז העולם נשאר מנותק, ומנתק גם אותו. אבל הדרך הנכונה היא השלישית – להכיר במציאות העולם, ולהתעסק בו כראוי, ו’בתוכו’ להאיר את מציאות ה’, ואז לאט לאט העולם מזדכך ונעשה יותר ויותר כלי לגילוי מלכות ה’, עד שנעשה ‘לה’ הארץ ומלואה’.

ושבית שביו

וזה הטעם שיש לאדם התנגדות הרצון. כי הוא מטבעו [הרוחני] נמשך אל הרוחניות ולהשם יתברך, ומשאיר את העולם מאחוריו. ובשביל זה העולם מתחיל ‘להתנגד’ אליו, ומונע ממנו את הרצון שלו, כדי שיעצור את מרוצתו, וידאג לשתף את העולם עמו, ולחבר גם אותו להשם יתברך.

ועל זה אומר הפסוק ‘כי תצא למלחמה על אויבך’ – אם יש לך מלחמה עם הרצון, אזי תדע שהתפקיד שלך הוא ‘ונתנו ה”א בידך’, דהיינו שהשם יתברך נתן לך את הארץ בידך, כדי שתחבר אותה אליו, ולכן יש כאן התנגדות, כדי שלא תברח אלא תחבר גם אותה אליו.

והדרך לזה הוא ‘ושבית שביו’. כלומר, עליך להכניס כביכול את השם יתברך ב’שבי’, בכדי לפעול זאת. כי לכאורה איך אפשר להכניס את השם יתברך לעולם – הרי זה בזיון עבורו. בשלמא בשמים – שם נאמר ‘על השמים כבודו’, ושם כולם מכבדים אותו. אבל כאן הוא מבוזה ואין מכירים בו, ואם תחשוב עליו כאן בתוך דברי העולם, אתה כביכול לוקח אותו בכח לתוך מקום שאינו מכובד עבורו.

והתשובה היא שאכן כך הוא, ובכל זאת השם יתברך מבקש ממך ‘לשבות’ אותו בשבי, ולחשוב עליו גם בתוך העולם, למרות שזה לכאורה בזיון עבורו, ולבסוף דווקא זה יהיה תכלית הכבוד. כי רק כאשר הוא מתגלה בעולם, אז הוא באמת מכובד. ועל פי זה יתבאר גם המשך הפרשה, על פי המבואר בדברי האור החיים הקדוש.

Podcast: Play in new window | Download

/0 תגובות/על ידי

שיעור 93 ראה – ברכה וקללה – תלוי ב’ראיה’

Photo by Robert Bye on Unsplash

פרשת ראה היא הפרשה הרביעית מסדר דברים, שהוא משנה תורה. וכאמור, בסדר זה משה רבינו מגלה את ה’סתרי תורה’ – היסודות של התורה שעל ידם יכולים לקיים כל שאר חלקי התורה.

וכפי שנתבאר, בפרשת דברים – גילה סוד התוכחה, ובפרשת ואתחנן – אופן התפילה, והתפילות שלכאורה אינם מתקבלות, ובפרשת עקב – איך להמתיק את הדינים. וכעת פרשת ראה, ממשיך ללמד ולגלות את היסודות הנחוצים לכל אחד, שעל ידי זה יזכה לקיום התורה. ובפרשה זו מתבאר שיש ברכה וקללה, והוא תלוי בכל אחד – איך הוא מסתכל על החיים שלו, לטובה או להיפך. שבזה משפיע אם יהיה לו ברכה או קללה. וכפי שיתבאר.

כמו כן יש להבחין שבפרשת ואתחנן, מובא בעיקר סדר קבלת התורה וקבלת עול מלכות שמים, בפרשת עקב, מובא בעיקר עניין ארץ ישראל, ובפרשה זו פרשת ראה, מובא בעיקר עניין ירושלים ובית המקדש. ולכאורה יש בזה סדר מדוקדק, ששייך לאותם יסודות שהזכרנו.

הקושיות

א. ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה – מה עניין הפסוק הזה לכאן. הרי מקום הברכות והקללות הוא בפרשת כי תבא, ושם מבואר כל הסדר בהרחבה ובפרטיות, ואם כן, מה עניינו לכאן.

ב. מה שייך כאן הלשון ‘ראה’, ומה ההדגשה ‘אנכי’, וכן ההדגשה ‘היום’.

ג. מהו הכפילות ‘ברכה וקללה – את הברכה וגו’ והקללה וגו”. ומדוע לא כתב מיד אנכי נותן לפניכם את הברכה אשר תשמעון והקללה אם לא תשמעון.

ד. לגבי הברכה כתוב ‘את הברכה’ ולגבי הקללה לא כתוב ‘את’. כמו כן לגבי הברכה כתוב ‘אשר תשמעון’ ולגבי הקללה כתוב ‘אם לא תשמעון’. וצריך ביאור.

ביאור הפשט

א. המקום: לדברי רש”י והרמב”ן, הכוונה כאן הוא למה שמובא בפרשת כי תבא. אלא שכאן הזכיר זאת בקצרה, ולהלן מרחיב בזה למעשה בפרטיות.

ב. ראה אנכי: באור החיים הקדוש מבאר שכאשר רוצה לעורר אותם לעזוב הבלי העולם הזה, ולחפש אחר תענוגי עולם הבא, צריך לזה שתי תנאים. הראשון – שאותו ‘מעורר’ יש לו את התענוגים של העולם הזה, ויודע מה זה. והשני – שאותו ‘מעורר’ יודע מהם הם התענוגים של העולם הבא.

ועל זה אומר להם משה ‘ראה אנכי’, כלומר אני הוא זה שטעמתי את העולם הזה, כי היה גדול וגיבור ומלך ועשיר, ואני הוא זה שטעמתי את העולם הבא כמו שלא טעם אף אחד. ואני הוא זה שמראה לך ואומר לך את האמת.

ג. הכפילות: באור החיים הקדוש מבאר, שבכל דרך יש גם ברכה וגם קללה, כי רשעים תחילתן שלוה וסופן ייסורים, וצדיקים תחילתן ייסורים וסופן שלוה. ואם כן, בכל דרך יש גם ייסורים וגם שלוה. וזה מה שכתוב בתחילה ‘ברכה וקללה’. ואחר כך מפרש איזה מהם הוא הברכה האמתית ואיזה להיפך.

ד. את הברכה אשר תשמעון: באור החיים הקדוש מבאר שהברכה העיקרית היא בעולם הבא, ויש לזה פירות בעולם הזה, וזה מרומז ב’את’, שהוא טפל לברכה העיקרית. ומה שכתוב ‘אשר’ הוא משום שזה מה שמשה רבינו רוצה שיהיה. וגם משום שהשמיעה בעצמה היא הברכה.

ביאור הפנימיות

פנימיות העניין מבואר בליקוטי מוהר”ן (סימן לו), ובזה מתבאר מה הסוד של הנסיונות והמעברים ברוחניות שעוברים על האדם, ואיך להפוך אותם בעצמם לברכה, וכפי שיתבאר.

אור פשוט – והציור

בכל יום יש שפע חדש שמגיע לעולם. השפע הוא ‘אור רוחני’ שמופיע בעולם בצורה של אותיות רוחניות, והם מופיעות לעינינו בדמות העולם על כל אשר בו. השפע הזה, שהוא אור רוחני – הוא לא ‘טוב’ ולא ‘רע’, וכמו שכתוב (איכה ג) “מפי עליון לא תצא הרעות והטוב”, אלא ‘אור’ פשוט שאין בו שום ‘ציור’, לא לטוב ולא למוטב.

האור הזה נקרא ‘קמץ’ (שרומז על הכתר), על שם שהוא ‘קמוץ וסתום’, ואין בו שום ציור ושום ‘פירוש’. לאחר מכן הוא נעשה ‘פתח’ (שרומז על החכמה), כלומר, הוא ‘נפתח’ ומופיע בצורה של אותיות. ואז הוא עדיין לא נוטה לא לטוב ולא לרע. השלב הבא הוא ‘צירי’ (שרומז על הבינה), שבו נעשה ה’ציור’ של השפע וה’צירוף’ של האותיות – לטוב או למוטב.

הציור של השפע נעשה על ידינו. האדם הוא זה שבוחר כיצד ‘לצייר’ את השפע, האם הוא יהיה שפע טוב או חלילה רע. ובאיזה ‘צירוף’ האותיות יופיעו בפניו, האם בצירוף נכון וישר, או בצירוף מעוות ומוטעה.

כלים – מתוקנים או פגומים

ה’ציור’ של השפע – נעשה על ידי הכלים שיש לנו. היות והשפע אין בו שום ציור וצורה, הוא ‘נשפך’ לתוך הכלים שלנו, ומקבל ממילא את הצורה שלהם. כמו מים שנשפכים לתוך כלי, והופכים להיות באותו צורה של הכלי – עגול או משולש או מרובע וכדומה.

נמצא, שאם הכלים הם הכלים טובים ומתוקנים – אזי השפע שנכנס לתוכם, מקבל ציור וצורה של טוב. ואם חלילה הכלים מקולקלים ו/או פגומים – גם השפע שנשפע לתוכם, מקבל את הציור הזה, והופך להיות שפע מקולקל.

דומה הדבר, לשני אנשים שמכינים חמין. שניהם משתמשים באותם רכיבים בדיוק, אך התוצאות שונות מאד זה מזה – האחד, יוצא לו תבשיל משובח ונודף ריח נעים ומגרה. והשני, יוצא לו תבשיל מקולקל, שמדיף ריח נורא ודוחה. מה ההבדל – הראשון ניקה את הסיר קודם שנתן את המוצרים לתוכו, והשני – לא… אותו שפע, אבל תוצאה הפוכה…

יש שמבארים בזה את המשנה ‘מה בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם’, והרי ההבדל ביניהם הוא עצום. אך הפירוש הוא, ששניהם קבלו אותו שפע של רוח הקודש, וההבדל ביניהם הוא רק ב’כלים’. הכלים של אברהם אבינו היו נקיים, ושל בלעם – מטונפים, ולכן, אותו שפע פעל אצל כל אחד מהם פעולה הפוכה.

שבעים כלים – כמניין ‘עין’

‘הכלים’ של האדם, תלויים בגודל הקדושה שלו, והקדושה תלויה בעיקר בעיניים. קודם כל בפשטות – הנסיון של קדושה מתחיל בעיניים, כמו שאמרו חז”ל ‘עין רואה, לב חומד, וכלי מעשה גומרים’. אבל יש בזה גם מובן מהותי. הקדושה תלויה ב’הסתכלות’ על העולם – איך אדם בוחר לראות ולהסתכל עליו, לטוב או למוטב.

השפע הרוחני, נחלק לשבעים ‘סוגים’, שהם שבעים פנים של תורה. ‘שבעים פנים’ פירושו שבעים סוגי ‘תפיסות’, שיכולות להתחלק בין בני אדם שונים, אבל גם יכולים להיות כולם אצל אדם בעצמוץ הטעם הרוחני – הוא לא כל הזמן אותו דבר, אלא כל יום וכל רגע מקבל צבע אחר, טעם שונה, ותפיסה חדשה.

כנגד זה, יש שבעים אומות, שהם ההיפך הגמור משבעים פנים. כנגד של ‘טעם’ ו’צבע’ של תפיסה רוחנית, יש מדה או תאווה שמושכת את האדם, ומנסה להטריד אותו ולהעסיק אותו, ובכך למשוך אותו ‘החוצה’, ולמנוע ממנו את התענוג הרוחני.

למעשה, לא מדובר ב’או זה או זה’ – אלא בשניהם גם יחד. כלומר, אי אפשר לבחור ב’שבעים פנים’ במקום שבעים אומות, אלא מוכרחים את השבעים אומות כדי לזכות בשבעים פנים. אי אפשר לזכות לשום טעם רוחני, לפני שפוגשים את אחת המדות או התאוות ומתמודדים אתה. וזאת, משום שהיא זאת שהולכת להיות ‘הכלי’ של אותו שפע.

אם לא היו מדות או תאוות, לא היה לנו מושג של טעם וריח, אם כן באיזה כלים היינו יכולים להרגיש ולתפוס אור רוחני. בשביל זה יש מדות ותאוות, שהם כלים של הנפש, ועל ידי שהם קיימים – יכולים לקבל הרגשה ותפיסה בעניינים רוחניים.

השאלה רק איך ‘להסתכל’ על אותם שבעים אומות, האם כמשהו בפני עצמו, שכדאי להימשך אחריו ולעשות ממנו מטרה תכלית, או כאמצעי וכלי לקבל דרכו אור רוחני. אם מרגישים משיכה של ‘אהבה’ – משתמשים בה לתפוס מהי אהבת ה’, ואם מרגישים פחד ורתיעה – משתמשים בזה כדי להרגיש יראת ה’. וכן הלאה.

העצה – צעקה ואמונה

נמצא אם כן, שמוכרחים לעבור דרך השבעים אומות בכדי לבנות את הכלים לקבל את השפע. וזה מה שהפסוק אומר ‘ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה’. כלומר ‘אנכי נותן’ – אני נותן לכם שפע נקי, שאין בו שום ציור לטוב או למוטב. ורק ‘לפניכם ברכה וקללה’ – כשהוא מגיע אל הכלים שלכם, הוא הופך להיות ברכה או להיפך.

ובשביל זה ‘ראה’ – אתה צריך להשתמש בכח ה’עין’ שרומז על שבעים אומות, שהם כלים לשבעים פנים של תורה, ולהסתכל נכון על הנסיונות וההתמודדויות. לא לראות אותם כמציאות בפני עצמה, וכמשהו שאמור להרחיק אותך מהרוחניות, ולהוות תחליף אליהם, אלא כמשהו שישמש ‘כלי’ להרגשות רוחניות.

אמנם מובן שזה אינו פשוט. קל אולי להגדיר זאת כך, אבל קשה לחיות עם זה בשעת מעשה. כאשר יש התמודדות עם אותם שבעים אומות, ההרגשה היא מיצר וגלות, והנפש מתכווצת ומתמודדת מאד, ומה העצה אם כן, שעל ידה יכולים לעמוד בנסיון הזה, ולזכות ל’ראה’ כראוי, בכדי שזה יהיה ברכה ולא קללה.

על זה יש שני עצות: א. ‘היום’. ב. ‘אשר תשמעון’. העצה של ‘היום’ – הוא לצמצם את ההתמודדות לרגע הזה ותו לא. לא צריך לנצח לגמרי, בכדי לזכות לקדושה וממילא לכלים רוחניים. אלא צריך לנצח ‘הפעם’ ותו לא. וזאת משום שכל יום יש שפע חדש, וההתמודדות הזאת, היא הכלי של השפע של ‘היום’, ולכן צריך רק היום לנצח, כדי לקבל את השפע של היום.

שמע ישראל

והעצה של ‘אשר תשמעון’, הוא לומר שמע ישראל. כלומר, בכל יהודי טמון כח פנימי עצום של מסירות נפש על נקודת היהדות. יהודי אומר פעמיים ביום ‘שמע ישראל’, ובזה הוא מכניס בעצמו כח אדיר, שיכול לעמוד נגד כל הנסיונות.

יהודים במשך הדורות עמדו במצבים של נסיונות קשים ומרים, והסכימו למסור נפשם ולהישחט – והכל תחת האמירה של ‘שמע ישראל’. גם יהודים שהיו רחוקים מאד, כשהגיע ‘רגע האמת’ הם אמרו ‘שמע ישראל’ וחזרו למקורם. וידוע סיפורים רבים על יהודים שגילו את יהדותם באמצעות המילים נוראות ההוד הללו.

את הכח הזה, צריך לקחת לכל נסיון. כשאדם עומד בפני נסיון, של אחד או יותר מהשבעים אומות – הוא צריך לעורר מתוכו את הכח של מסירות נפש שטמון בו. וזאת על ידי שנזכר ‘הרי אמרתי היום שמע ישראל’, אם כן יש לי כח. ואם קשה להתקשר למה שכבר אמר שמע ישראל, יכול לחזור ולומר אפילו מאה פעמים ביום.

המובן הפנימי של ‘שמע ישראל’ – הוא הבירור מי אני ולהיכן אני שייך. ‘שמע ישראל’ נאמר על ידי השבטים, כאשר יעקב אבינו חשש שמא יש בהם פגם, הם אמרו ‘שמע ישראל’ כלומר: אנחנו שייכים אליך ‘ישראל אבינו’. וממילא אנו מאמינים שה’ אלוקינו ה’ אחד. ולכן כנגד י”ב שבטים יש י”ב תיבות ב’שמע ישראל’ וברוך שם’. ומהי”ב שבטים הללו יצאו שבעים נפש, שהם השורש של שבעים פנים לתורה.

כשיהודי אומר ‘שמע ישראל’ הוא מזכיר לעצמו, ובעצם לנשמתו – להיכן הוא שייך, ואם כן, לא נאה ולא יאה לו ההשתייכות לשבעים אומות, שהם בני השפחות המבוזים והמנוולים. ומזה מקבלים כח שלא ללכת אחרי השבעים אומות, אלא לעמוד בנסיון ועל ידי זה לקבל כלים של ברכה. וזה הפירוש ‘את הברכה אשר תשמעון’ – על ידי ‘שמע’ (תשמעון), יש כלי (את) לקבל את הברכה.

Podcast: Play in new window | Download

/0 תגובות/על ידי

שיעור 74 קורח – ימין ושמאל

Photo by Ester Marie Doysabas on Unsplash

פרשת קורח היא הפרשה החמישית בסדר במדבר, והפרשה השלישית בסדר שאחר ‘ויהי בנסוע’ שעוסק בסיפור הנסיונות של דור המדבר. שתחילתו בפרשת בהעלותך במעשה המתאוננים, ואחר כך מעשה המרגלים, וכעת מעשה קורח [וכמו שכתב רש”י שזהו הסירחון הרביעי].

פרשה זו עומדת בפני עצמה, ומבוארים בה עניינים יסודיים ביותר. וכבר ציין רש”י ‘פרשה זו יפה נדרשת’, הן בדרך הפשט והן בדרך הפנימיות, ותמצית הפרשה מבואר במצות ‘ולא יהיה כקורח וכעדתו’ (שלדעת הרבה ראשונים הוא לאו דאורייתא) דהיינו שלא ללכת בדרכו של קורח, ובשביל זה יש להבין מה היה דרכו וממה צריך להיזהר ובאיזה אופן.

עניין זה מתבאר בהרבה ספרים, וכמה וכמה אופנים. ובספר ‘ליקוטי הלכות’ מבואר בזה עשרות דרכים, ובוודאי אי אפשר לבאר הכל בפעם אחת. אמנם לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל ממנה, ובעז”ה נשתדל לבאר בדרך שהיא תמצית של כמה דרכים.

השאלות

א. ‘ויקח קורח’ – מהו הלשון ויקח.

ב. מה הייתה טענתו של קורח, ומה הייתה טענתם של דתן ואבירם, ומה הייתה טענתם של מאתיים וחמישים נשיאי עדה.

ג. מדוע בחר משה בעבודת הקטורת בדווקא כדי לברר על ידה את האמת. ומדוע לא מיד אלא רק למחרת בבוקר.

ד. מה היה הוויכוח בין משה רבינו לדתן ואבירם, ומדוע ביקש ‘אל תפן אל מנחתם’.

ה. מה הייתה הטענה ‘אתם המיתם את עם ה”, ומדוע הוצרך בירור נוסף על ידי המטות.

ביאור הפשט

א. ‘ויקח’: רש”י פירש שלקח את עצמו, כלומר שפירש עצמו מכל העדה. והרמב”ן פירש שלקח עצה, והאור החיים הקדוש פירש שלקח גדולה לעצמו.

וביאור דברי הרמב”ן, שבאמת היה לקורח אינטרס אישי [לקבל כהונה או נשיאות וכדלהלן] אלא שהבין שאינו יכול לבוא להדיא בטענה זו משום שאין זה מכובד. ולכן ‘לקח עצה’, כלומר הכין תכנית ו’אסטרטגיה’ באיזה אופן לבוא כדי שיתקבלו דבריו, ובעקיפין יוכל להגיע למטרתו האמתית.

[ובזה מובן גם כן, כל הליצנות שעשה (כמבואר ברש”י שטען טלית שכולה תכלת מפני מה צריכה ציצית. ובדברי חז”ל מבואר עוד כמה ענייני ליצנות שעשה). ולכאורה מה עניין הליצנות לגבי טענותיו והדברים שרצה להשיג. אלא שכל זה חלק מה’תכנית’ שהכין, והיה מורכב משתי חלקים; הראשון – לעשות את עצמו ‘מאן דאמר’, והשני לעשות מהצד השני שאינו בכלל ‘מאן דאמר’. ודו”ק].

ב. הטענות: קורח היה היחיד שרצה ‘להרוויח’, ונתקנא בכהונתו של אהרן ובנשיאותו של אליצפן. אלא שלשם כך בא בטענה שנוגע גם לבני ראובן [דתן ואבירם, ואון בן פלת], וכן בטענה שנוגע לשאר עם ישראל. הטענה הראשונה הייתה על שהחליף את הבכורות בבני לוי, ולכן באו שבט ראובן שהם הבכורות, ומתוך כך כבר ערער כל חלוקת הכהונה והנשיאות כאילו נעשה על דעת משה, ובזה עורר גם את שאר נשיאי העדה (ע”פ רש”י, רמב”ן, ואור החיים הק’).

ובאמת היה כאן שלשה חלקים: א. קורח – הוא זה שעורר את העניין, ובא כדי ‘להרוויח’. ועליו אמרו חז”ל ‘קורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו’, ולא שאלו זאת על האחרים, כי האחרים נגררו אחריו. ב. דתן ואבירם – באו רק מתוך שנאה, וכפי שיתבאר בהמשך. ג. שאר הנשיאים והעם, לא באו מתוך שנאה ולא כדי להרוויח, אלא שנגררו אחר קורח ודתן ואבירם, וכמו דרך העולם שכשמעוררים על איזה עניין, בפרט אם נעשה על ידי אדם גדול כקורח, נראה כאילו אכן יש כאן נושא אמתי.

ובזה מובן מה שמובא בהמשך, שאמר השם יתברך ‘הרומו מתוך העדה ואכלה אותם כרגע’ ומשה השיב ‘האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף’. ולכאורה ממה נפשך, אם באמת לא חטאו מפני מה היה הווה אמינא ‘ואכלה אותם’ ח”ו, ואם כן חטאו, מה הטענה ‘האיש אחד יחטא’ והרי כולם חטאו. אמנם על פי האמור מובן, שהם חטאו אבל לא מעצמם. ובאופן כזה אין עליהם תביעה בעצמם, אבל יכולים להיות נענשים ‘יחד’ עם אחרים, ועל זה התפלל משה שלא ייענשו.

ג. קטורת: בדברי רש”י מבואר שנתן להם עבודה חביבה מן הכל שהיא הקטורת. והרמב”ן מבאר שהקטורת מברר מי הוא הראוי ומי לא, כמו שהיה אצל דתן ואבירם. והטעם שהמתין עד למחר הוא בשביל שיחזרו בהם (כמבואר בדברי רש”י ואור החיים הקדוש), והרמב”ן פירש שכבר הקטירו קטורת של בין הערביים והמתין לקטורת של הבוקר, וכן פירש באור החיים הק’, והוסיף עוד שלא יהיה להם טענה שבחר להם זמן שאינו עת רצון, ולכן המתין לבוקר שהוא עת רצון.

ד. דתן ואבירם: מבואר בדברי האור החיים, שאצלם היה רק שנאה ולכן טענו טענות של הבל ושטות, ולא רצו לדבר עמו בשום אופן. והנה יכול להיות כמה סיבות לשנאה; מחמת שררה יתירה, או מחמת נזק שעשה להם, או שפסק להם שלא לטובתם. ואת כל אלו שלל משה כשאמר ‘לא חמור אחד מהם נשאתי וגו’. ואם כן, אין זה אלא שנאת הרע אל הטוב. ומשכך, התברר שהם ‘כולו רע’, ולכן התפלל ‘אל תפן אל מנחתם’ כי אין בזה שום טוב, וקיצרתי.

ה. המטות: הטענה הייתה שהיה לו לתת להם עבודה אחרת חוץ מקטורת, כי קטורת ממית ח”ו. וגם טענו שאמנם הוברר שאהרן הוא הכהן ולא אחר, אבל לא הוברר ששבט לוי הם הנבחרים. ולכן הראה להם תחילה שהקטורת אינו ממית אלא אדרבה מציל מהמגפה, ועשה עוד בירור של המטות כדי לברר בחירת שבט לוי (ע”פ הרמב”ן ואור החיים הק’).

ביאור הפנימיות

בזוהר הקדוש מבואר שקורח רצה להפוך ימין ושמאל, כי כהן הוא ימין ולוי הוא שמאל, והוא רצה להחליף ביניהם. ובדברי חז”ל מבואר שנקרא ‘קרח’ על שם שעשה קרחה בישראל. ובפסיקתא איתא “אמר קורח, לא די שהוציאו אותי מכלל כהונה ומתנות אלא שגילח ראשי ועשה אותי סכל, מיד נתקנא למשה לערער, והוא לא ידע חוק פרה אדומה תהא כפרה על ישראל”. והוא מדרש פליאה.

ועוד איתא בדברי חז”ל (ב”ר יט,ב) “ארבעה פתחו באף, הנחש שאמר ‘אף כי אמר אלוקים’, שר האופים שאמר ‘אף אני בחלומי’, עדת קורח שאמרו ‘אף לא אל ארץ’, והמן שאמר ‘אף לא הביאה אסתר'” ע”כ. וגם זה צ”ב. ולהלן בעז”ה יתבאר העניין (על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן סימן י, ובליקוטי הלכות בכמה מקומות).

ימין ושמאל

כל דבר שיש בעולם, מורכב משני חלקים; ‘גבול’ ו’תוכן’. העולם כולו הוא ‘צמצום’ כדי להיות כלי אל התוכן שהוא אור השם יתברך. הגוף הוא ‘כלי’ של אור הנשמה שהיא התוכן. כמו כן כל בית הוא צמצום וגבול בשביל להכיל את התוכן שיש בו. וכך כל ארון, כל כוס, בקבוק וצלחת.

מי מהם קודם – בוודאי שהכלי צריך להיות קודם השפע, כי בלי הכלי אי אפשר לקבל שפע. אבל מי התכלית והמטרה – בוודאי שהשפע והתוכן הוא המטרה. וזה ימין ושמאל, ולילה ויום, וחיצוניות ופנימיות, ועוד. שבכל אלו בוודאי צריכים את שניהם, וגם החלק שמשמש כ’כלי’ מופיע קודם – הלילה קודם היום, החיצוניות קודם הפנימיות, ותלמיד חכם קודם צדיק. אבל התכלית והמטרה הוא החלק של ‘התוכן’ – היום, הפנימיות, והימין.

כך הוא גם לגבי תלמיד חכם וצדיק. ההתחלה היא מלימוד א-ב, וכל חלקי התורה, וקיום המצוות ושולחן ערוך. שכל זה הוא ‘שמאל’, כי כל זה הוא גבול וצמצום – מה מותר ומה אסור, מה חייב ומה פטור,  מה כשר ומה פסול. והכללים האלו הם שווים בכל ישראל, וכל אחד חייב בהם בלי חילוק בין אחד לחברו, כי אלו הם הכללים וההגדרות והגבולות של היהדות.

אמנם, התכלית הוא להיות צדיק, דהיינו להתקרב להשם יתברך ולהיות דבוק בו. שזהו דבר שאינו שייך ל’גבול’ ול’כללים’, ואינו שווה בין אחד לחברו, אלא זהו דבר פנימי שאין לו גבול, ומשתנה מאחד לחברו ומשעה לחברתה. ואי אפשר לתת בזה כללים והלכות, לעשות כך או כך, אלא רק לספר שלשם צריך להגיע, ואיך, על ידי התורה והמצוות, ההלכות והגבולות, שהם כלי אל האור.

כהן ולוי

והנה קורח היה לוי, שהוא מצד השמאל. והוא מבטא את החלק של הגבולות והכללים. ובאמת, קורח היה לו שלימות בחלק זה, והיה נקרא ‘שר התורה’ (כמבואר בספרים). כי מצד הכללים לא היה חסר לו כלום, והיה לו כלים שלמים וגמורים.

אמנם יש את הכהן שהוא ימין, והוא מבטא את ההתקרבות להשם יתברך, על ידי עבודת הקרבנות, והדלקת המנורה, ועל ידי זה הוא ממשיך את השפע ואת החסד. ושניהם צריכים זה לזה, כי הכהן צריך את השמירה של הלוי, שהוא הכלי, והלוי צריך לשמש את הכהן – בעבודת הקרבנות ובנשיאת כפים, כדי להכניס את התוכן אל הכלי.

והנה קורח לא רצה להכיר בכך, ולא רצה לקבל שיש גם ימין, אלא סבר שהשמאל הוא כל העניין ואין צריך עוד לשום דבר. וכתוצאה מכך, לא היה יכול לקבל שיש דבר שהוא ‘למעלה’ ממנו, שהרי מה שייך יותר שלימות מלקיים כל מצוה וכל הלכה בדקדוק. וגם לא היה יכול לקבל שיש תועלת ממי ש’למטה’ ממנו, שהרי לפי הכללים הוא ‘חסר’.

ואהרן הכהן היה ההיפך ממנו בשתי הדברים: מצד אחד – היה ‘למעלה’ מקורח, וקורח היה צריך לשמשו. ומצד שני, דווקא אהרן הכהן הוא זה שהיה מאיר פניו לכל אחד, אפילו לחלשים ולרחוקים, והיה מקרב כל אדם בסבר פנים יפות. ושני דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם ה’שמאל’, רק עם ה’ימין’ שעוסק ב’תוכן’ ולא בגבולות, והתוכן הוא מצד אחד גבוה יותר, ומצד שני יש תוכן אצל כל אחד, לפי מה שהוא, אפילו אם הוא חלש ורחוק.

הוויכוח והליצנות

וזה היה הטענה של קורח, שכל העדה כולם קדושים – כי מצד הכללים וההלכות, אין חילוק בין אחד לחברו, אלא כולם שווים. ואזי, צריך למדוד מי הוא יותר שלם ומתאים לכללים. ומהבחינה הזאת, הוא זה שמתאים יותר להיות ‘הגדול’, כי לא היה לו שום פגם [ואילו אהרן היה לו איזה פגם מחמת העגל].

וגם הלך ועשה ליצנות, כשטען ‘בית מלא ספרים’ ו’טלית שכולה תכלת’, כי לפי דרכו שהכל הולך לפי החיצוניות והכללים, אם כן אדרבה כשיש בית מלא ספרים, הוא חשוב הרבה יותר מבית ריק מספרים שיש בו מזוזה, וכן טלית שכולה תכלת.

אמנם לפי האמת אינו כן, כי אין שום צורך בבית מלא ספרים ובטלית שכולה תכלת, כי התכלית אינו החיצוניות אלא הפנימיות, והפנימיות מושגת על ידי מזוזה ועל ידי חוט של תכלת, ואזי גם אם הבית ריק מספרים והטלית לבנה, יש בו את התוכן הזה.

וזה מה שאמר לו משה ‘בוקר ויודע ה”, כלומר, כשם שיש גבולות בעולם של ערב ובוקר, ואי אפשר להחליף ביניהם, כך יש גם כללים פנימיים של ימין ושמאל, ואי אפשר לאחד בלי השני. ולכן נתן לו את עבודת הקטורת, שהוא הכח המקשר בין החיצוניות לבין הפנימיות [כמו שהתבאר בפרשת שמיני], ועל ידי זה נתברר טעותו של קורח.

העונש

והעונש שלו היה שנבלע באדמה, שהוא תכלית החיצוניות. כי כל אדם אמנם עומד על האדמה, אבל זקוף כלפי השמים, כי הוא כלי אל הפנימיות, אבל אם הוא מפריד את החיצוניות מהפנימיות, אם כן כולו צריך להיות בתוך האדמה.

וכמו שעושים למת, שאז נפרדת הנשמה מהגוף – הנשמה שהיא הפנימיות עולה למעלה, והגוף שהוא החיצוניות נטמן למטה בתוך האדמה. וקורח לא ידע סוד פרה אדומה, שמגלה את הקשר בין החיצוניות לפנימיות אפילו לאחר שנפרד הגוף מהנשמה ומגלה שעדיין יש איזה קיסטא דחיותא גם במת, ולכן אינו מטמא ויש לו תחיה, אבל קורח שלא האמין בפנימיות נאבד לגמרי בתוך האדמה.

ויחד עם קורח היו דתן ואבירם שהיו רע גמור, ובזה התגלה שמי שמפריד את החיצוניות מהפנימיות, גם אם בחיצוניות הוא שלם בתכלית השלימות, הוא גם כן רע גמור ושווה לגמרי למי שאין לו גם את החיצוניות. ולכן קורח ודתן ואבירם נענשו באותו עונש ובבת אחת.

ולכן נאמר ‘ויקח’ קורח, שלא רצה לשמש ככלי אל התוכן, אלא רצה לעשות מציאות מהחיצוניות, שזה מתבטא בלשון לקיחה. כי ‘הליכה’ הוא תנועה של ‘מכאן לשם’, שמחבר עצמו אל דבר אחר, ואילו ‘לקיחה’ הוא תנועה של ‘משם לכאן’, שמפריד עצמו מדבר אחר שאמור להיות מחובר אליו.

וההיפך מזה היה המטה של אהרן, שאף שהיה חיצוניות גמור, פרח פרח והציץ ציץ ויגמור שקדים, שהתגלה התוכן שיש בו, כי זה היה כחו של אהרן – לגלות הפנימיות אפילו מתכלית החיצוניות.

‘אף’ ו’אלף’

ובזה מתבאר דברי המדרש: ארבעה פתחו באף. אלו הארבעה כולם הפרידו את הכלי מהתוכן. הנחש פיתה את אדם וחוה שלא להיות תלוי בהשם יתברך אלא להיות בעצמם כאלוקים. ולשם כך השתמש בטענות שכליות וקל וחומר, שהם כלי השכל החיצוניים. וכן שר האופים לא הבין מה החילוק בינו ובין שר המשקים, ואמר ‘אף אני בחלומי’, כטוען ‘אין שום חילוק בינינו’, ובפנימיות היו שונים לגמרי ששר המשקים היה טוב ושר האופים היה רע, וכן המן סבר שאם אסתר הביאה אותו אות הוא שהוא עולה למעלה, ולא ידע שזה בעצמו מפלתו, וכך גם אצל קורח.

וכל זה מחמת שלא הכניסו את ה’למד’ בתוך ה’אף’. שהלמד ראשו פורח באויר, ומבין שצריך ללמוד את הפנימיות. ובשביל זה גילחו לקורח את שערות ראשו, שהם מותרות המוחין, כדי שיחפש לקבל פנימיות המוחין, והוא לא קיבל את הדברים, ולכן נשאר ‘אף’ שהוא שליטת הדינים ששורשם משמאל. אמנם לאחר שנבלע הוא אומר ‘משה אמת ותורתו אמת’.

Podcast: Play in new window | Download

/0 תגובות/על ידי

שיעור 61 תזריע – תיקון האדם

Photo by frank mckenna on Unsplash

פרשת תזריע הוא הרביעי בסדר ויקרא. פרשה זו יחד עם פרשת מצורע – עוסקים בעניין טומאת צרעת ותיקונה, וכן בכל סדר טומאת האדם וטהרתו. השייכות של הפרשיות הללו לחומש זה, הוא לכאורה משום שיש בהם קרבנות, אמנם כפי שיתבאר יש בהם יסודות בעצם בניין האדם.

בתחילת הפרשה, קודם פרשת המצורע, יש עוד פרשה שנראית כפתיחה או כהקדמה לפרשת הצרעת, והוא פרשת טומאת יולדת. פרשה זו לכאורה אינה על מקומה, כי רק לאחר סיום עניין המצורע, נכתבו כל הפרשיות העוסקים בטומאת איש ואשה, בטומאה היוצאת מגופם, כגון נדה זב וזבה וכיוצא, ולכאורה הפרשה הזאת שייכת לשם ולא לכאן.

וכפי הנראה, שיש חשיבות מיוחדת להופעת פרשה זו דווקא כאן, ויש בזה לימוד חשוב בעצם מהות האדם, קודם שעוסקים בעניין המצורע, וקודם שעוסקים כלל בשאר הטומאות שבאדם.

התמיהות שבפרשה

א. בעניין טומאת יולדת: א.  לכאורה לידה הוא מצב של תיקון, ואם כן, מדוע יש בו טומאה. ב. מה מהותם של ימי הטוהר, בהם היא אמנם מותרת לבעלה אך אסורה להיכנס למקדש ולאכול בקדשים, כמו טבול יום. ג. מדוע יש הבדל בכל זה בין לידת זכר ללידת נקבה.

ב. וביום השמיני ימול בשר ערלתו: א. מה עניין מצוה זו לכאן, והרי כבר נתבארה פרשה שלמה בעניין זה בפרשת לך לך. ב. מהו הלשון ‘וביום השמיני’ כאילו הוא המשך לשבעת ימי הטומאה. ג. מדוע מילה הוא דווקא ביום השמיני ולא ביום הראשון.

ג. מה עניין פרשה זו לכאן, בין פרשת המאכלות לבין פרשת מצורע.

ביאור הפשט

א. מקום הפרשה: בדברי רש”י מבואר שאחר שנתבאר תורת הבהמה והחיה, נכתב תורת האדם. כשם שיצירתו הייתה אחר כל הבהמה והחיה. ועדיין צ”ב מדוע נקט בשביל זה בדווקא פרשת יולדת, כאשר בשאר בעלי חיים לא נכתב עניין ‘לידתם’. וגם מה בא ללמדנו בכך שנכתב ‘אחר’ כל בהמה וחיה.

ב. טומאת יולדת: לדברי הרמב”ן, הוא ‘ניקוי המותרות’, ובתחילה הם דמים ממש ולכן היא טמאה, ולאחר מכן, כבר אינה טמאה אבל עדיין צריכה להוציא תמצית הדמים, ו’הליחות העכורות המעופשות הבאות מתמצית הדם’, ולכן עדיין אינה טהורה למקדש ולקדשים. והמובן לכאורה, שיש באדם עכירות גשמית שמרחיקה אותו מהקדושה, ויש בזה שלשה דרגות: לפעמים דרגה של טומאה ממש, לפעמים דרגה של טהרה אבל עדיין לא של קדושה, ורק כשנקי ומזוכך לגמרי יכול להגיע גם לקדושה.

ג. מצות מילה: באור החיים מבואר שהטעם לכך שהוזכר כאן שוב, הוא כדי ללמד שמילה דוחה שבת (ראה בדבריו כמה ביאורים בזה). והטעם שהמילה ביום השמיני: א. כדי שיהיו גם אביו ואמו שמחים, ולכן הוא שייך ומקושר לעניין שבעת ימי הטומאה. ב. כדי שיהיה כוחו חזק ובריא, והיינו כדי שיעבור עליו שבת שנותן בו את הכח החיוני.

ביאור הפנימיות

בדברי חז”ל הקדושים – שהובאו בדברי רש”י – מובן שבפרשה זו מתגלה יסוד מהות האדם, ומרכז תפקידו בעולם, וכפי שמבאר זאת רבי נתן, כדלהלן.

וכדי לבאר העניין, יש להקדים שני מאמרי חז”ל הקדושים, השייכים לפרשה זו. הראשון – יצירתו של האדם לאחר כל הבהמה והחיה, לומר לך, זכה – הוא שולט בכולם, לא זכה – יתוש קדמו. ובפשטות הכוונה היא לעוררו לענווה ושפלות, אך בפנימיות מתבאר כאן מהות עבודתו.

השני – שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, אם הקב”ה חפץ במילה מפני מה ברא את האדם ערל. הביא לו שיבלים וגלוסקאות, והראה לו שאמנם בתחילה נבראים שיבלים אך אינם ראוים לאכילה רק על ידי בני אדם. וצריך להבין מה היה כאן הויכוח.

האדם – תיקון הבריאה

והביאור הוא כך. האדם, נברא במהותו שלם ומתוקן, ולכן הוא נברא ללא ערלה, כי הערלה אינו חלק מהאדם השלם, אלא אדרבה – מום וחסרון. וכמו כן, כל הפרטים בעולם היו שלמים ומוכנים ולא היה צריך להכין אותם ולתקנם, כמו שאמרו חז”ל שהיו מלאכים צולים לו בשר ומוזגים לו יין. וכן יהיה גם לעתיד שיגדלו גלוסקאות מוכנים על העצים (שבת ל).

אמנם, לאחר החטא שבו נעשה תערובת טוב ורע, התכסה האדם בערלה, וזה מרמז שיש עליו לעמול ולתקן את העולם. ולכן, גם אחר שמל את הערלה, עדיין בנו נולד עם ערלה, כי נעשה בטבע האדם הצורך וההכרח להתייגע כדי לתקן. ולכן, גם הגלוסקאות גדלות כשיבלים וצריך לתקנם עד שיהיו ראויים לאכילה.

מילה ופריעה

והנה התיקון הוא על ידי מצות מילה, ובמילה יש שני חלקים: מילה ופריעה. כלומר, את ‘עור הערלה’ צריך לחתוך ולהסיר לגמרי. ואת ‘עור הפריעה’ צריך להפריד לשניים, והוא נשאר מחובר לגוף אלא שפורעים אותו מעל גבי העטרה.

ויש בזה שני חלקים של תיקון. יש בעולם חלקים של רע וטומאה, שהם שלשת הקליפות הטמאות; ענן גדול, רוח סערה, ואש מתלקחת [שרומזים על שלשה מיני רע, ימין שמאל ואמצע]. ואת החלקים האלו צריך להכניע ולבטל לגמרי, והם כל העבירות והאיסורים שבתורה, שעל ידי שמתרחקים מהם ואין עוסקים בהם כלל – מכניעים אותם לגמרי.

והחלק השני, הוא החלק שאינו רע גמור, אלא דברי רשות שמעורבים טוב ורע, והוא קליפת נגה שמעורב טוב ורע. ובדברים האלו, אין צריך להתנזר מהם לגמרי, אלא להפריד בין הטוב לבין הרע. דהיינו שלא לעשות אותם ‘סתם’ ומתוך ריחוק וגשמיות, אלא לחפש את הפנימיות שבהם, והדרך לעבוד בהם את השם יתברך.

ושני החלקים האלו ישנם גם בעניין הלידה. כי אמנם הלידה הוא מצב של תיקון, אבל מחמת היות האדם מעורב טוב ורע, ומוטל עליו לעסוק בתיקון – לכן גם לידתו מלווה באותו בירור, ויש בה את שני חלקי התיקון; בתחילה, יש טומאה גמורה שאז צריך להתרחק ממנה לגמרי, ואחר כך, יש מצב של ‘טוהר’, שהוא מעורב טוב ורע, ולכן עדיין אינה יכולה לבוא אל הקודש.

יום השמיני

והנה, לכאורה אם האדם צריך לתקן את עצמו – היה צריך לעשות כל זה כבר ביום הראשון, ולא להמתין ליום השמיני כדי למולו. וקושיא זו יש גם להקשות על ארץ ישראל והתורה. ארץ ישראל לא ניתנה מיד לאברהם, אלא הייתה קודם תחת יד שבעה אומות, ורק לאחר מכן ניתנה לישראל. וכן התורה לא ניתנה ביום הראשון של הבריאה, אלא לאחר עשרים וששה דורות, ושניהם פלא; כי אם התורה הוא החיות של העולם, איך התקיים העולם באותם עשרים וששה דורות, וכן ארץ ישראל, איך יכלה לסבול את טומאת האומות בכל אותו הזמן שהייתה תחת ידם.

התשובה היא, שיש בזה סוד עמוק, הנקרא ‘אוצר מתנת חינם’. כלומר, הן אמנם שהאדם חייב להיות מהול ומתוקן, וכן אמת שהתורה היא קיום העולם, וארץ ישראל הוא מקום קדוש שאינו סובל טומאה. אבל דווקא משום כך אין קיום לעולם, בפרט לאחר חטא אדם הראשון שנעשה מעורב טוב ורע. כי אם כך, מיד ברגע שהאדם מקלקל חלילה את קדושתו, אין לו קיום, וכן אם נעשה בארץ ישראל דבר שאינו לפי קדושתה, מיד היא מקיאה אותו, וכן כשהאדם בטל מן התורה – אפילו מחמת הכרח – אין לו קיום.

ולכן, יש אוצר ‘מתנת חינם’, שכביכול מקיים את העולם בכל אופן, יהיה איך שיהיה. ולכן המתין הקב”ה עשרים וששה דורות [שכנגדם אנו אומרים עשרים ושש פסוקים ‘כי לעולם חסדו’] קודם קבלת התורה, וכן מסר תחילה את ארץ ישראל לכנען, וכן ציוה להמתין שבעה ימים קודם המילה – כדי לגלות על ידם את אותו אוצר של מתנת חינם, ובכך ידע האדם, שגם אם נפל חלילה – עדיין לא אבדה תקוותו, ועדיין יש לו קיום, ודווקא על ידי כך יוכל להמשיך ולעסוק בתיקונו.

ויותר מכך, על ידי המצבים הללו, שבהם מוכרחים להתקיים על ידי אותו אוצר של ‘מתנת חינם’ – ממשיכים קיום גם לכל העולם. כי הרי כל העולם אין להם את הכח של הברית, ולא את הכח של התורה, ואם כן, הקיום שלהם הוא רק על ידי ‘מתנת חינם’, אך גם לזה אינם זכאים, ובשביל זה עשה השם יתברך שכל אדם חייב להיות לפעמים בטל מהתורה, ואז הוא שואב את חיותו מהאוצר של מתנת חינם, ובזה הוא ממשיך זאת לכל העולם.

יצירתו של האדם

לכך נוצר האדם לאחר כל הבריאה. לומר לו: א. תפקידך הוא לתקן את כל העולם, אם לכתחילה – על ידי שלא יחטא, ובכך ישאיר את העולם על תיקונו. ואם בדיעבד – שגם אם חטא חלילה, לא יפול בדעתו, שהרי היתוש קדם לו – ולמרות שאין לו שום זכויות יש לו קיום, על ידי אוצר מתנת חינם, ואם כן, גם אתה יכול להחזיק מעמד על ידי אותו אוצר, ואדרבה, בכך אתה ממשיך את אותו האוצר גם לאותו יתוש ולכל העולם.

וכל זה נכתב קודם לפרשת מצורע, ולשאר הטומאות. כי הפרשה זאת מדברת מהמצב של התיקון, בו האדם עוסק לתקן את עצמו ואת העולם, ורק לאחר מכן מדבר על מצב בו אדם מתעסק עם קלקול, כמו טומאת צרעת, וטומאת נדה וזב וכדומה. זאת ועוד, רק לאחר שנתבאר היסוד שיש אוצר של מתנת חינם, יכולים לדבר על מצב של קלקול, ולחזק את האדם שלא יתייאש אלא יידע שיש אוצר של מתנת חינם, והוא יכול לתקן הכל.

Podcast: Play in new window | Download

/0 תגובות/על ידי