ארכיון תגיות עבור : בין הזמנים

מי אוהב להיות בין מיצרים?

תלוי מי עוד נמצא אתך שם.

***

לפני כמה ימים הסתיים הגל הראשון. כעת אנו בתחילתו של הגל השני, ולאחר מכן בחודש אלול יגיע הגל השלישי. לא של קורונה אלא של קבלת התורה.

משה רבינו עלה שלשה פעמים לשמים, למשך ארבעים יום. הראשון, היה מיד עם קבלת התורה ועד י”ז תמוז. הוא ירד עם הלוחות ושבר אותם, ואז עלה פעם שניה בי”ח תמוז עד כ”ח אב, ופעם שלישית בחודש אלול עד יום הכיפורים, וירד עם הלוחות השניות.

הפעם הראשונה והשלישית היו ‘ברצון’, והפעם השניה הייתה ‘בכעס’ (רש”י מדברי חז”ל). ‘רצון’ מבטא קרבה וגילוי, ו’כעס’ מבטא ריחוק והסתרה. ואכן, בארבעים יום הללו – היו כל האסונות של ההיסטוריה, כי כל עוד ה’ יתברך קרוב ומשגיח, מי יכול לגשת אלינו. אבל כשהוא מסתיר פניו, כולם מתנפלים.

***

זה הצד הראשון של המטבע.

הצד השני הוא, מה שהצדיקים גילו לנו, שהימים הללו הם ימים גדולים והזדמנות מיוחדת. במהרש”א (בכורות כח) מבואר ששלשת השבועות של בין המצרים שקולים כנגד שלשת השבועות מראש השנה עד הושענא רבה. וכן מבאר מוהרנ”ת שלכן קוראים בימים אלו את פרשת המועדות, ועוד כהנה וכהנה.

ועל הפסוק ‘כל רודפיה השיגוה בין המצרים’, שמבטא את המצוקה בה אנו שרוים, פירשו הצדיקים בצורה הפוכה לחלוטין ‘כל רודף י-ה השיגוה בין המצרים’. כלומר, אם חיפשת את ה’, ולא מצאת אותו בשום זמן, לא בסוכות ולא בפסח, ראש השנה ויום כיפור, חנוכה ופורים, תמצא אותו עכשיו.

עוד מובא מצדיקים, ששלשת השבועות נחלקים לשלשה עשר ימים של תמוז, כנגד י”ג מידות הרחמים, ותשעה ימים של אב, כנגד ט’ מידות הרחמים של זעיר אנפין. כלומר, דווקא בימים אלו מתגלים מדות הרחמים בצורה מיוחדת יותר מכל השנה. והשיא הוא בחצות תשעה באב, שאז נולד משיח.

אז מה האמת? וכי אפשר להתכחש לכך שימים אלו הם ימים של כעס, ושאכן כל רודפיה כפשוטו השיגוה בין המצרים? וכי אין אלו ימים של צער אלא של שמחה?

***

יסוד הדברים הוא, שאין מושג של ניתוק.

ה’ יתברך אוהב אותנו, והאהבה הזו לא תתבטל ולא יכולה להתבטל לעולמים. אלא מאי? יש זמנים של ‘רצון’, שבהם הוא מביא את האהבה מצדו, ויש זמנים של ‘כעס’ שבהם הוא אומר: אני זז הצדה, וכעת התור שלכם.

מאד לא נעים להרגיש כעס וריחוק. ואם זה מישהו שבאמת אולי לא מעוניין בקשר אתך, זה גם משכנע ואתה גם כן מגיב בהתאם ומתרחק, אולי לעולם. אבל לא כאן. ברי לנו שהוא מעוניין בקשר, ואם הוא מביא כעס וריחוק, אנחנו נביא את האהבה מצדנו.

בין המצרים הם ימים לא נעימים – אם לא מתאבלים בהם. אבל מי שמתאבל, ולא מוכן להשלים עם החסרון, עם הריחוק ועם הכעס, אלא מוכן לחוות את החסרון, ולחפש ולהתגעגע אחר הקשר שאיננו אבל בוודאי ישנו, אין לך חיבור גדול מזה.  

ה’ יתברך אוהב משפט. ולפי הכללים, הוא מוכרח להראות כעס. אבל כביכול בסתר לבו הוא מייחל, שלא נתפתה להשתכנע מהכעס הזה, ולא נסובב בחזרה את הפנים. אלא נעמוד מול הכעס, ומול הכאב והחסרון, ונצעק: למה!

הצעקה הזאת, היא הכי מתוקה והכי עמוקה שיש בעולם. כי אם אתה באמת חושב שהוא עזב אותך, אז מה אתה שואל למה. האפשרות לשאול למה, נובעת מתוך נקודה בעומק עומק הלב, שיודעת שהוא לא עזב, ואין מצב שהוא יעזוב. אז ת’אמת, לא היית רוצה לפגוש את הנקודה הזאת?! ואולי היא זאת שקוראים לה ‘משיח’.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 99

מה אתה אוהב יותר?

‘אשרי יושבי ביתך’, או ‘אשרי תמימי דרך’…

***

אחד מהתסמינים הבולטים של ‘בין הזמנים’ – הוא ללא ספק הנסיעות.

אין קשר לכאורה בין ‘מנוחה’ ו’נופש’ לנסיעות. העולם ה’חופשי’ אמנם מחבר בין ‘יום מנוחה’ [שבת קודש] לנסיעה לים, רח”ל. אבל אנחנו לא. לא רק כי זה ‘אסור’, אלא כי מבינים שמנוחה לא קשור לנסיעה, ההיפך.

ובכל זאת, בין הזמנים שנועד לכאורה למנוחה – הפך לשלשה שבועות של נסיעות וטלטולים, מייגעים ומפרכים, שלאחריהם אכן זקוקים למנוחה… זה אמנם לא מובן, אבל מי יודע סודם של דברים. אולי כשנשיג את הסוד של ‘בין הזמנים’ בעצמו, נזכה להשיג גם את הסוד של ‘הנסיעות של בין הזמנים’.

וכפי שכבר הוזכר, הנידון איננו אם זה נכון או לא, אלא מאחר שזה כך – מהם היסודות שיכולים למצוא דווקא בהם. ואחד היסודות הוא ללא ספק – הנסיעות.

***

נסיעות – הם מצד אחד, דבר מעניין ומרתק. עוזבים את הסביבה המוכרת, ופוגשים נופים חדשים ו/או דברים שאי אפשר לפגוש אותם בזמן השגרה ובסביבה המיושבת. ומצד שני – הם ללא ספק דבר מייגע ומפרך, לא רק את הגוף אלא גם את הנפש והנשמה.

כשאדם נמצא בסביבה המוכרת ובשגרה המבורכת – הוא מכיר פחות או יותר את הנסיונות, ויכול להיערך לקראתם ולהתמודד אתם. לא כך בנסיעות. שם אדם פוגש נסיונות מסוד שהוא לא מכיר, ובגודל שהוא לא יודע איך להתמודד אתם.

הנסיעה נוטלת את היישוב הדעת. וגם אדם שבדרך כלל מיושב, מתקשה להתרכז בנסיעה ולשמור על קור רוח, כל שכן לעיין בספר ולהצליח ללמוד או להתפלל כראוי. וכל זה חוץ מנסיונות בקדושה ואמונה, שהדרכים מלאות מהם בשפע.

***

העולם אומר ש’אשרי יושבי ביתך’ [השהות בבית] – מסתיים ב’תהילת ה’ ידבר פי’. ואילו ‘אשרי תמימי דרך’ [היציאה לדרכים] – מסתיים ב’תעיתי כשה אובד’… ואכן היו צדיקים שאמרו על עצמם, שהם יכולים לתת דין וחשבון על כל יום ורגע מחייהם, חוץ מיום הנסיעה…

ובכל זאת, אין אדם שיכול לדלג על נסיעות. החיים שלנו מורכבים מ’בשבתך בביתך’ ומ’בלכתך בדרך’ כאחד. אז כנראה שיש בזה מטרה. ולא רק במקום שאליו נוסעים, שיש בזה סודות גדולים, כידוע מהבעש”ט שכל מקום שאדם נוסע אליו, בוודאי יש איזה תיקון שצריך לפעול שם. וגם אם הוא נוסע למטרה מסוימת – ייתכן מאד שהמטרה היא אחרת לגמרי. אבל גם הנסיעה בעצמה – יש בה סוד.

דווקא הנסיונות שיש בהם – יכולים להביא אותנו למקום אחר. בסביבה המוכרת והשגרה היומיומית – אין ‘חריגות’ למוטב, כאמור, אבל גם כמעט לא ‘לטוב’. אבל בדרכים, דווקא ‘הריחוק’ שהם לכאורה יוצרים, יכולים להוליד התעוררות עצומה בלב ל’התקרבות’.

דווקא המצב בו אדם מרגיש שהיציבות שלו מתערערת, והוא לא מכיר את עצמו. דווקא המצב בו עומדים מול נסיונות חדשים, קשים ובלתי מוכרים – יכולים להוליד את ההכרה שאני באמת לא יודע ולא יכול, רחוק וחלש. ומתוך כך להוליד את הצעקה האמיתית והעמוקה ‘תעיתי כשה אובד, בקש עבדך’, וברגע שלאחר מכן, אתה הרבה יותר קרוב ממה שהיית קודם.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 97

היית פעם לבד עם ה’?

אם לא – אז ‘בין הזמנים’ זה הזדמנות.

***

‘בין הזמנים’ נושא בחובו – הן הזדמנות לעלייה, והן הזדמנות ללמוד איך להתמודד עם ירידה. ובמאמרים הבאים נתייחס לכמה מהסוג הראשון וכמה מהסוג השני. הראשון יתייחס כמובן לפן של העלייה.

***

החיים שלנו הם תמיד בתוך סביבה, ציבור וקהילה. לכל אחד יש את החברים שלו, את בית הכנסת שבו הוא מתפלל, הכולל או מקום העבודה, והמוסדות המסוימים שלשם הוא שולח את ילדיו. ומהר מאד הוא יכול להגדיר את ה’זהות’ שלו ככזאת.

בכל טופס בו אנו מתבקשים למלאות פרטים אישי, יתווספו כמעט אוטומטי: לאיזה קהילה אתה משתייך, מי הרב שלך, וכיוצא בזה. ומבלי משים אנו מתרגלים להגדיר את עצמנו כך. מי אתה? אני מקהילה פלונית, אני ליטאי, חסיד, אשכנזי, ספרדי, סגור, פתוח, ועוד שלל כינויים.

וזה חשוב מאד, בגשמיות וברוחניות. אדם מטבעו – לא יכול לחיות לבד. רק משוגעים יכולים לחיות לבד, אדם נורמלי מוכרח חברה מסביבו, והוא גם מרגיש צורך להיות ‘חלק’ ממשהו מוגדר. גם מבחינה רוחנית זה מאד חשוב וקריטי, כי זה בונה מסגרת של הגנה, ששומרת עליו גם בזמני חולשה שלא לסטות יותר מדי [ויש מה להרחיב בזה, אי”ה בהזדמנות].

***

אבל האם זה באמת מה שאנחנו?

גוי – כן. הוא חייב להיות אמריקאי, הודי או סיני. כי זה כל מה שיש לו להציג, ואם את זה אין לו – אז הוא סתם ‘מהגר’ שאינו שווה גרוש, וכולם מחפשים להתפטר ממנו. גוי הוא רק חלק מקבוצה.

אבל יהודי, גם אם הוא יחיד בעולם – הוא שווה הרבה. כי הוא לא ‘חלק מקבוצה’ אלא ‘חלק ה’ עמו’. ובאמת, כל יהודי הוא יחיד בעולם, ואין שני יהודים אותו דבר. כל אחד הוא לגמרי יחיד ומיוחד, ושונה מכל שאר היהודים, שקיימים בעולם, ושהיו או יהיו קיימים בהיסטוריה. מעולם לא היה יהודי כמוך, אין, וגם לא יהיה.

זה חייב להיות נקודת בסיס שמלווה יהודי במשך חייו, בכל יום ובכל פרט. אבל אין לנו כמעט הזדמנויות לחוות את זה. כי תמיד ‘צריכים אותך לעשירי’, ואתה בסך הכל ‘אחד מתוך’ – שכן אחד מתוך בניין, חבר אחד מתוך קהילה, או אפילו רב אחד מתוך הרבה רבנים…

***

אז הנה הזדמנות. 

בבין הזמנים אתה לבד. לפעמים ממש לבד – באיזה אתר (פיזי, לא וירטואלי…) או מסלול נידח. וגם אם לא, אתה נמצא בסביבה לא מוכרת. כי אפילו אם בחרת להישאר בבית, ואשריך, אבל הסביבה שלך לא בחרה בכך, והנוף האנושי בסביבה משתנה ומורכב מהרבה פרצופים חדשים, שאתה לא מכיר אותם והם לא מכירים אותך. אז אתה לבד.

וכשאתה לבד – זה הזמן לחוות את המיוחדות שלך. כעת רק אתה כאן, אתה והשם יתברך. תן לו להרגיש אותך, אותך בעצמך. ואל תוותר גם על ההזדמנות להרגיש אותו, אותו בעצמו. זה יכול להיות רגע מכונן, שתגלה על עצמך ועליו דברים שלא ידעת. ואז, גם כשתחזור אל הסביבה המוכרת, תמשיך לשמור על טריטוריה פרטית גם כן.