פוסטים

זהו זה, חזרנו לשגרה.

האם זה אומר שהכל מאחורינו?

***

פחות מחצי שנה לקח כל הסיפור, וזהו. חודשיים-שלש פלוס, של גרף עולה בשיעור הנדבקים, ובמקביל מעגל סוגר וחונק של הנחיות, סגרים ועוצרים למיניהם. וכעת חודש פלוס של גרף מתייצב ויורד בשיעור הנדבקים, ובמקביל, שורה של הקלות שחרורים ו’חזרות לשגרה’.

הקורונה עדיין לא נעלמה, ויש מדינות שרק כעת או לאחרונה – היא הופיעה שם והתחילה לצבור תאוצה. אבל פחות או יותר, הסיפור מאחורינו, לפחות ‘הגל הראשון’ כמו שאומרים.

אז זהו זה. הייתה תקופה מעניינת ולא שגרתית בעליל; יש שיראו את זה מהצד הכואב של האבדות, יש שיראו את זה מהצד המרתק של האתגרים והשינויים, ויש שיראו את זה מהפן הפנימי של הרמזים והמסרים. אבל זהו זה, היה ונגמר. ויחזור לתלמודו.

***

אז קודם כל – מבחינה מציאותית, זה לא נכון.

הוירוס כאמור, עדיין לא נעלם, ועדיין בכל יום יש נדבקים חדשים ובכל מדינה. בנוסף, עדיין לא נמצא לזה לא חיסון ולא תרופה. למרבה הפלא כמובן, ולמרות ההבטחות הראוותניות והרהבתניות שמופיעות מידי יום-יומיים, כל פעם ממומחה אחר וממדינה אחרת, תכל’ס עדיין אין, וגם לא נראה שיהיה בעתיד, על כל פנים הקרוב.

אז ‘המאיים’ הגדול, ששיגע את העולם כולו והוריד אותם על הברכיים – עודנו כאן. וכל השינוי הוא רק המשחק במספרים ויישור העקומה… אבל פתרון עבורו אין, וכולם מדברים על גל שני ושלישי (רביעי, כנראה תלוי בבחירות רביעיות) ובינתיים רק מנסים להרוויח זמן. האם אכן יהיה או לא, כמה ואיך, רק ה’ יודע, אבל גם הוא היחיד שיכול למנוע את זה.

גם אם הוירוס היה נעלם, התוצאות שלו קיימים בשטח ועוד איך. השביתה העולמית השפיעה אנושות על הכלכלה ועל בריאות הנפש. הכלכלה נמצאת בקריסה טוטלית, שיקח שנים רבות אם בכלל להשתקם ממנה. וגם הבריאות הנפשית לקתה בענק, וחדרי הטיפול למיניהם מלאים עד אפס מקום, בחרדות, משברים, מצוקות ועוד, שלא נדע.

***

כל זה לא נכתב כדי לנבא שחורות, אלא כדי להשאיר את התקוה. וכאן הנקודה העיקרית:

העולם, שהרגיש כל כך נבוך, מנסה ומהר – לחזור לשגרה, ולהעביר את המסר המפייס ש’הסיפור מאחורינו’. מבחינתו, הייתה כאן תקרית לא נעימה וכדאי לסיים אותה ובהקדם. לא כן אצלנו. מבחינתנו, לא הייתה כאן תקרית לא נעימה אלא מהפך מבורך, ואנחנו בכלל לא רוצים לראות אותו מאחורינו, אלא מתקדם הלאה ומגיע לסיומו הטוב.

הרגע שבו העולם נעצר, ונאלץ להודות ש’למרות שהכל הוא יודע – הפעם הוא לא יודע’, זה הרגע שבו התחילה הספירה לאחור אל הגאולה. אין בזה הרי שום הגיון. העולם הגאון שהצליח ומצליח להתמודד עם כל אתגר אפשרי, כולל כל הוירוסים למיניהם הפיזיולוגיים והוירטואליים, ומספיק לו רבע שעה כדי לספק לו חיסון ותרופה כאחד, איככה אינו מצליח לפצח את החידה הזאת ומשום כיוון.

יש לזה הסבר אחד: ניצוץ של גאולה. ניצוץ אחד שנותן ברקס עוצמתי לכל התזזיתיות הזו ואומר לה: עד כאן. שיחקתם יפה, כל הכבוד. אבל זהו, המשחק הזה נגמר, והגיע הזמן להניח את האצבע ולומר: אני ה’! ואי לכך, החזרה לשגרה מבחינתנו היא אסון. כי זה שהברקס הזה השתחרר והמשחק חזר לקדמותו, אז מה ומתי יהיה הסוף.

אז זהו חברים, שלא. הקורונה עדיין כאן, וממילא גם הגאולה, ובגדול. ברור לכולם, ומכל הסיבות שבעולם (אלו שהוזכרו כאן ועוד רבות) שהעולם לא עומד לחזור למה שהיה, וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים. אז יש כאן ואולי עוד יהיו, קצת משחקים ב’כאילו’ של חזרה לשגרה, הקמת ממשלה, בתי דינים ובתי משפט וכל מיני, אבל אלו הם פרכוסי הלטאה האחרונים. הגאולה כבר התחילה, והלוואי שכבר תסתיים.

אנחנו רוצים גאולה!

ובאותה מדה – גם פוחדים ממנה.

***

“אין בין דוד בא, עד שיבקשו ישראל שלשה דברים; מלכות ה’, מלכות בית דוד, ובית המקדש”. נו, מתי זה יקרה?

כל עוד החיים זרמו, הגאולה נותרה מושג מהסידור, ורק למי שיש כמה דקות מיותרות אחרי התפילה. לומר ‘גאולה’ היה נשמע כמו סיסמא שיהודי מאמין אמנם צריך מידי פעם להזכיר אותה, אבל לא משהו באמת מעשי, וגם לא בטוח משהו שבאמת רוצים, כי למה לעצור את השגרה ואת החיים הזורמים, עדיף מה שיש וזהו.

ברגע שהעולם נעצר, ה’גאולה’ יצאה מהסידור וגם מהבית כנסת, והתחילה ללבוש מימדים יותר מוחשיים, וגם פחות מפחידים. אם הקורונה מובילה אותנו לגאולה – אז כבר הכל מובן, והכל שווה. הגאולה פתאום קבלה צבעים של ‘אלפיים ועשרים’, ולא רק משהו מגליציה והונגריה, או מ’הספרים הקדושים’.

***

מה בעצם יקרה בגאולה?

האם השמים יהיו בצבע אחר, והאם נפסיק לאכול עגבניות או הערינג? האם לא יהיו מכוניות, וגם לא דולרים? והאם כולם ילכו עם שטריימל או ספודיק או פראק, או שאף אחד לא ילבש את זה?

שאלות אלו ועוד הרבה אחרות שאנחנו לא מעזים ממש לשאול, מבטאות איזשהו פחד מהגאולה, שמקנן איפשהו בלב, מחמת איזה דמיון שהגאולה תחזיר אותנו ארבעת אלפים שנה אחורה, לחיים של טרום נח והמבול.

אז זהו שלא. רבי נתן מגלה בפירוש, שהעולם יהיה אותו עולם. אותם צבעים ואותם אנשים, אפילו עם אותו יצר הרע, אלא שיהיה עולם של ‘דעת’, שבו אנשים יידעו איך לחיות את החיים הללו, ולא רק איך לברוח מהם.

***

אם נרצה, הגאולה היא בסך הכל התנהלות עולמית של ‘קורונה’ – רק בלי הקורונה.

מה בסך הכל קרה בתקופה זו, הקצרה מאד אבל נדמית יותר מאלף שנה? העולם למד שלשה דברים.

א. העולם שחשב שהוא ‘כל יודע’ ו’כל יכול’, גילה פתאום שיש וירוס אחד פצפון ופרימיטיבי לחלוטין, שלא מתחשב בכל ‘הידע’ ו’היכולת’ הענקית שלו. ופתאום, המנהיגים הגדולים מעזים לומר ‘אנחנו לא יודעים מה יהיה’. הגילוי הזה נקרא ‘מלכות ה”.

ב. העולם שחשב שהכל תלוי בבחירות ופוליטיקה, וכל מה שאתה צריך כדי להיות מסודר, הוא עוד כמה מנדטים וקשרים – גילה פתאום שזה לא ממש כך, וכנראה המדינה והפוליטיקה לא כאלו ידידותיים, ואולי היינו רוצים משהו קצת יותר טוב… הגילוי הזה נקרא ‘מלכות בית דוד’.

ג. העולם שהתרגל למערכת מסודרת של יהדות; מקוואות ובתי כנסת, תלמודי תורה וישיבות, קהילות וטישים ענקיים – גילה פתאום שיש משהו הרבה יותר פנימי, שמצד אחד מצליח להסתדר בלי כל אלו, ומצד שני מתגעגע למשהו הרבה יותר. והגילוי הזה נקרא ‘בית המקדש’.

אז הגאולה התחילה כבר. ואם רק לא נתפתה לחזור לשגרה הממכרת, אלא נמשיך להתעקש שאנחנו רוצים, ולגמרי, את מלכות ה’, מלכות בית דוד, ובית המקדש – ולא רק איזה ‘טועמיה’ אלא בהופעה מלאה – למה שזה לא יקרה?

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין

‘כאשר כבר יותר מדי מר –

אז הזמן להתבטל לגמרי לה” כך אמר רבינו

***

טבעת החנק הולכת ומתהדקת.

זה התחיל מחמשת אלפים איש, הצטמצם לאלפיים, אחר כך לאלף, בהמשך למאה, ומהר מאד לעשר איש. בתחילה עוד היו פתוחים המקוואות, בתי כנסיות ובתי מדרשות, ולהבדיל, כל בתי העסק. לאט לאט, בעצם מהר מהר, גם המרחב הזה הלך והצטמצם, וכעת אנו נכנסים לסגר.

ההרגשה היא שסוגרים עלינו מכל הצדדים. כעת עוד מותר לנשום, אבל לך תדע מתי יצמצמו גם את זה לעשר נשימות בשעה, ורק במרחב פתוח ולתוך מסכה. וזה קשה וחונק. מילא במה שנוגע לגשמיות, זה אמנם לא נעים אבל לא קריטי. הבעיה היא שגם מבחינה רוחנית סוגרים לנו את הנשימה, ולא מאפשרים כלום, כמעט.

מה עושים עם זה? בסדר, עושים את זה, כי מה לעשות זה המצב, וצריך לשמור על זהירות ובריאות. וגם במה שלא באמת נוגע לזהירות ובריאות, צריך לשמור על הארנק, שלא יתרוקן בבת אחת עם קנסות ומעצרים. אבל בהרגשה, מה עושים? איך מתמודדים עם זה?

***

יש מצב, שכל הסיפור הוא הפוך בעצם.

כשהאוזניים סתומות, יש עצה פרקטית פשוטה: סותמים את הפה ואת האף בחוזקה, ונושמים בכל הכח. ואז, האויר שמנסה לצאת דרך האף והפה ונתקע, יוצא בלית ברירה דרך האוזן, והיא נפתחת. כעת מגיע אדם חכם, ואומר: ואוו, לא ידעתי שאפשר לנשום דרך האוזן, כעת שגיליתי את זה, למה לי לנשום דרך הפה והאף, בוא ננשום דרך האוזן…

אדם שנתקע בחדר, ואינו מצליח לפתוח את הדלת. בלית ברירה הוא יכול גם לצאת מהחלון. אבל מה יקרה אם הוא יחליט שמאחר שהוא גילה את הפתח החדש הזה, הוא מעדיף להשתמש בו מהיום לכתחילה, ולוותר על השער הראשי? אם זה יקרה, יש מקום לחשוש שהרגעים שהוא היה תקוע בחדר, עשו לו משהו…

***

יש קשר בריא עם ה’. קשר של ‘עין בעין’, שבו אנחנו מתקשרים אתו פנים מול פנים, וחווים את הקשר בצורה בריאה שלמה וזורמת. זה היה בזמן בית המקדש, ואז, אפילו יהודי פשוט, היה לו קשר עם ה’, כמו הצדיקים הגדולים בדורות שאחרי בית המקדש.

הקשר הישיר הזה נסגר וננעל. ואז, התחלנו לנשום דרך האוזן, ולצאת דרך החלון. אז במשך הגלות, עם ישראל למד להסתדר; הוא בנה בתי כנסיות, תלמודי תורה וישיבות, ומערכת שלמה של יהדות, והתחיל להתרגל לקשר של בדיעבד. הבעיה היא ששכחנו, וזה הפך אצלנו לכתחילה, עד שלא חסר לנו בכלל משהו אחר. ואנחנו חושבים בקול: למה בכלל צריך אף ופה, ומי זקוק בכלל לדלת ראשית.

***

גם במצרים זה היה כך. הם חיו חיים מרים מאד, אבל למדו להסתדר עם זה, כל אחד היו לו את הקומבינות איך לחיות עם זה, והם נשמו לרווחה. במצב כזה, הם שאלו שאלה מאד שאלתית: למה צריך בכלל לצאת ממצרים, בסך הכל הכל טוב, רק פה ושם יש מה לשפר.

בשביל זה צריך סגר. הם נסגרו בבית שלהם כל הלילה, ובכך סתמו את האוזניים, ואת החלונות. וכשהאוזניים והחלונות נסתמים – מתחילים לחפש את האף והפה, ואת הדלת הראשית, ונגאלים.  וזה כנראה מה שקורה אתנו כעת. סותמים לנו את כל ה’בדיעבד’ים שעזרו לנו להסתדר עם הגלות, בכדי שנפסיק להסתפק עם חלונות ונחפש את השער הראשי, ואז ניגאל.  

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 94

עם ישראל – הוא מאד מעניין.

יום אחד, יכול לשבת על הרצפה – כאילו נחרב העולם. ולמחרת, להסתפר ולעשות חתונות – כאילו הכל הסתדר…

***

איך אפשר להבין את זה?

כל כך מרגש, וכל כך אמתי – לראות את עם ישראל, עוצר את החיים, מתיישב על הרצפה ומתאבל. יש כאן אמירה נחרצת; לא טוב לנו! לא מוכנים להשלים את המצב! הגלות איננה אופציה! וכל עוד החורבן קיים – אין לאן להמשיך!!!

זו האמירה של תשעה באב. זה לא רק תענית, אלא עצירה מוחלטת. לא אכילה, לא שתיה, לא שינה נורמלית, לא קשר בין בני אדם. ואפילו לא רוחניות – לא תורה, ולא תפילין, וגם לא תהלים, כלום. כלומר, מפה אין ‘לאן’. אנחנו כאן בשביתת רעב, עד ישקיף וירא.

וזה מגיע מנקודה עמוקה ואמתית. זה לא יכול להיות הצגה, כי אם כן, היו רק מעט שותפים לה. וזה לא מה שקורה, אלא רוב רובו של עם ישראל שותף להפגנה הזאת. גם אלו שלא זוכים לשמור תורה ומצוות, בתשעה באב הם כאן. יש כאן אם כן הכרזה מאד עמוקה ומהותית.

***

אז מה קורה ברגע שלאחר מכן?

רק מגיע צאת הכוכבים – וכל הסיפור מאחורינו… אפשר לאכול רוגלך ולשתות קולה, ללמוד תורה ולהניח תפילין, לשמוע מוזיקה, להסתפר, ולעשות חתונות. ואפילו לצאת לבין הזמנים, ולאכול גלידה…

האם משהו השתנה? מישהו שמע את שופרו של משיח, או ראה את בית המקדש יורד משמים באש – ופשוט שכח לעדכן?!… ואם לא – אז איך זה נגמר פתאום, ההפגנה הזאת, שביתת הרעב, וההכרזה הכל-כך עמוקה ומרגשת הזאת??

התשובה היא – הבקשה של ה’. השם יתברך מבקש מאתנו ‘נחמו נחמו עמי’, ואנחנו, בלי לשאול ובלי להתווכח, עושים את מה שהתבקשנו; קמים מהרצפה, מנערים את האבק. ומתנחמים. נקודה. עם להבין או בלי, אמרו לנו ואנחנו מצייתים.

***

ומה האמת? מה באמת טמון באמירה הזאת ‘נחמו נחמו עמי’?

מונח כאן מסר עוצמתי. הקב”ה מסתכל עלינו ואומר: קבלתי! צמנו בשבעה עשר בתמוז, התאבלנו בבין המצרים, בכינו בתשעה באב. זה לא היה בשביל הפרוטוקול, ולא הלך לאיבוד. בכינו, צעקנו – וזה התקבל. במאה אחוז. פעלנו את הגאולה.

בתשעה באב נולד משיח, ואין זו מליצה. הגלות שהייתה עד לתשעה באב – הסתיימה, והמשיח שלה כבר נולד. הגלות שעדיין קיימת, שייכת כבר למעגל יותר פנימי, שעליו עוד לא היה תשעה באב. וכך, בכל שנה נבנה עוד מעגל של גאולה, ועוד קומה של משיח. עד שיסתיימו כל המעגלים – ותחזינה עינינו.

אין לך רגע יותר יפה מזה. עד כמה שהבכי אמתי, והוא אמתי – אז הרגע של הנחמה הוא עוצמתי הרבה יותר. הרגע ישבנו וצעקנו ‘איכה’, אבל ברגע שהוא אומר ‘יקיריי, קיבלתי, הכל בסדר, אפשר להמשיך הלאה, מתחייב’ – אנחנו מקבלים את ההבטחה ללא היסוס, וסומכים עליה בעיניים עצומות. ואולי זה בעצמו הגאולה – האימון הזה, שהיה כל כך חסר, והנה הוא נוצר בחזרה.