פוסטים

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 100

כמה זמן מחפשים?

עד שמוצאים. או עד שמתייאשים מלמצוא. האם יש דבר שמחפשים אותו כל החיים?

***

המערכת של היהדות – מורכבת משני מישורים: תורה, ודרך ארץ.

‘תורה’ מתייחס לחלק הרוחני – לימוד תורה, תפילה, וקיום מצוות. ‘דרך ארץ’ מתייחס לחלק הגשמי – אכילה, שינה, פרנסה, חברה, ומנוחה. בימינו אפשר להוסיף לרשימה גם: ‘הזמן’, ו’בין הזמנים’, שמקבילים ל’תורה’ ו’דרך ארץ’.

האם אכן זקוקים לשניהם? ברור כמובן ש’דרך ארץ’ לבד לא מספיק בלי ‘תורה’. אדם שמתעסק רק בגשמיות בלי שום קשר לרוחניות – הוא בהמה. אבל לכאורה ‘תורה’ לבד – כן אמור להספיק. ואדרבה, הלוואי שנזכה כולנו להיות כל החיים דבוקים ברוחניות, בלי צורך בגשמיות כלל ועיקר.

אז זהו שלא. קודם כל, המציאות היא שאי אפשר, נקודה. מי שיהיה דבוק רק ברוחניות, ולא ידאג לתחזק את החלק הגשמי – יצטרך להיפרד בתוך כמה ימים מהעולם… והמציאות הזאת היא לא סתם, אלא היא מבטאת הגדרה מהותית, שאי אפשר לזה בלא זה.

ועל כך אומרים חז”ל ‘יפה תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון’. כלומר, תורה בלי דרך ארץ – אין בו כדי להבטיח ‘משכחת עוון’!… האמנם? איך זה ייתכן?!

***

“כל מה שברא הקב”ה – לא ברא אלא לכבודו” (אבות פ”ו)

כבוד מופיע בשתי צורות: בצורה של ‘גילוי’ ובצורה של ‘חיפוש’. הכבוד הרגיל – הוא פשוט לכבד. אם אנחנו לומדים תורה ומקיימים מצוות – אנחנו מכבדים אותו, ומכריזים בצורה הכי ברורה שהוא כאן ושהוא המלך.

אבל בואו נסכים – שהחלק הגראפי שבו יהודים לומדים תורה ומקיימים מצוות – הוא קטן מאד מאד ביחס לכל העולם, ששם זה לא קורה. שם לא מכבדים את ה’, ולא רק שלא מכבדים, אלא מבזים אותו. אז איזה מין כבוד זה, שבאיזה קטע קטן מהיקום יש לו כבוד, ובכל מקום אחר לא מכירים בו בכלל.

בשביל זה יש את החלק השני – שנקרא ‘חיפוש’. הפעולה הזאת נעשית בתוך ‘שטח האויב’ – במקום שבו אין שום גילוי של כבוד. אף אחד לא מכבד אותו שם, ואף אחד בכלל לא מכיר בו. ואז, אתה מגיע, נעמד במרכז הכיכר, ואומר: ‘איפה ה’?’ והשאלה הזאת, שנאמרת מתוך וודאות שהוא בוודאי כאן, ואתה רק מחפש ‘איפה’ – מגלה אותו במקום חדש, שבו הוא מעולם לא התכבד.

***

תורה – זה ‘גילוי’ הכבוד. דרך ארץ – זה ‘חיפוש’ הכבוד. כשאנחנו לומדים – אי אפשר להתעלם מה’, שהרי אתה עוסק ‘בו’. [רק צריך להיזהר שלא לגרש אותו חלילה]. אבל כשאתה אוכל, ישן, עוסק בפרנסה, הולך לטייל, ו/או יושב על ערסל – יש לך כביכול בחירה, האם להתעלם מנוכחותו, או לומר: ריבונו של עולם, אתה כאן!

בזמנים של ה’דרך ארץ’ – יש לנו הזדמנות להרחיב את השטח הגראפי, בעולם או בנפש, של נוכחות ה’ בעולם. מדובר בסך הכל בשינוי תפיסה: במקום להרגיש שמשאירים את ה’ בבית כנסת או בבית – מחליטים ‘לחפש’ אותו במקומות נוספים. לא באותו צבע של הבית מדרש, אלא בצבעים אחרים, ומעניינים לא פחות.

ואם מחפשים – מוצאים, וממשיכים לחפש. החיפוש הזה – הוא ההגנה הרוחנית הגדולה ביותר. כי אתה ‘עסוק בלחפש’ ולא ‘פנוי להתפרק’. ויש גם תגמול – כי מכבדי אכבד.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 49

דרך ארץ ‘קדמה’ לתורה.

ומה קורה ‘לאחר’ שקבלנו תורה, האם עדיין צריך ‘דרך ארץ’? ואם כן – מתי, וכמה.

***

הקניין השבעה-עשר מקנייני התורה – הוא ‘במיעוט דרך ארץ’

‘דרך ארץ’ הוא דבר טוב או לא? אם הוא טוב – למה שיהיה לנו ממנו רק ‘מיעוט’, ואם הוא לא טוב, אז למה שיהיה לנו ממנו בכלל? בעצם, מה זה בכלל ‘דרך ארץ’? בעולם קוראים ל’נימוסים’ ומדות טובות ‘דרך ארץ’, האם זו גם המשמעות של זה על פי התורה?

הפירוש הפשוט של ‘דרך ארץ’ הוא להתנהג כדרך כל הארץ, ובמילים אחרות: להיות מעורב בין הבריות. לא להיות מנותק, תלוש, וחסר תקשורת. אלא להיות אדם נורמלי, מיושב, שמעורה בענייני העולם.

לפי זה, מובן שאמנם צריך את זה, אבל עם גבול. צריך להיות אדם נורמלי, שאפשר לומר לו ‘בוקר טוב’ ולקבל ממנו תגובה. אדם שיודע לאחל ‘מזל טוב’ כשצריך, וגם להתעניין בשלומו של אנשים בסביבתו. אבל לא צריכים להפוך את כל זה ל’תכלית’, ולהיות פרשן פוליטי, שכל יומו וחיים סובבים סביב ‘מה נשמע’ ו’מה קורה’.

***

בפנימיות, יש בזה פן נפלא מאד.

למה באמת צריך את ה’דרך ארץ’ הזה? האם לא היה עדיף שנהיה אנשים רוחניים, שכל היום עסוקים בלימוד תורה, תפילה, והשגות רוחניות?! לשם מה צריך את העסק עם הגוף, עם אנשים, ועם העולם – דבר ש’מבזבז’ הרבה זמן, וגוזל נתח נכבד מהחיים, על מה-בכך.

התשובה היא – לגלות שה’ הוא טוב. אם אתה כל היום לומד תורה, ללא רגע של הפסקה – אתה חי בזכות עצמך. אתה ‘משלם’ על האויר שאתה נושם, ועל זכותך לחיות. אבל כשיש רגעים בהם אתה לא יכול ללמוד, [ואסור לך אפילו לחשוב על דברי תורה…] – אין לך במה ‘לשלם’, ואתה חי כעת ‘בחינם’…

באותם רגעים, אתה מגלה את הטוב האמתי והשלם של ה’. הוא נותן לך – כי הוא פשוט רצה לתת לך. והוא לא נותן בצמצום – אלא מפנק אותך ונותן לך כל טוב, והכל בחינם. סתם, כי הוא טוב ורוצה להיטיב לך. ולא רק לך, אלא לכל העולם – הוא מחיה את כל הצמחים, הבהמות, והגוים. והכל בחינם.

***

זה חשוב בעצם. אבל זה גם אחד מ’קנייני התורה’.

אם הגישה שלנו לתורה היא מתוך ‘לחץ’, לא תוכל לעולם להתחבר. לכן חייבים ‘מיעוט’ של דרך ארץ, כדי לקלוט שגם ברגעים ‘ריקים’ – אתה מקבל את הזריקה של החיים [עם כל החבילה]. וכעת, אתה בן חורין להתחבר באמת לתורה.

אבל רק ‘מיעוט’. אם כל היום תאכל לחם חינם – זה כבר לא נעים. וגם עלול להיפסק – כי ‘אין התחייבות למבצעים’. השפע של ה’חינם’ – מגיע לעולם בזכות אלו שלא משתמשים בו, אלא כשמוכרחים. בשבילם נפתח ה’אוצר’ הזה, וכשהוא פתוח – כבר נהנים ממנו כל העולם. (על פי ליקוטי מוהר”ן ח”ב סימן עח)