פוסטים

פרשת קורח היא הפרשה החמישית בסדר במדבר, והפרשה השלישית בסדר שאחר ‘ויהי בנסוע’ שעוסק בסיפור הנסיונות של דור המדבר. שתחילתו בפרשת בהעלותך במעשה המתאוננים, ואחר כך מעשה המרגלים, וכעת מעשה קורח [וכמו שכתב רש”י שזהו הסירחון הרביעי].

פרשה זו עומדת בפני עצמה, ומבוארים בה עניינים יסודיים ביותר. וכבר ציין רש”י ‘פרשה זו יפה נדרשת’, הן בדרך הפשט והן בדרך הפנימיות, ותמצית הפרשה מבואר במצות ‘ולא יהיה כקורח וכעדתו’ (שלדעת הרבה ראשונים הוא לאו דאורייתא) דהיינו שלא ללכת בדרכו של קורח, ובשביל זה יש להבין מה היה דרכו וממה צריך להיזהר ובאיזה אופן.

עניין זה מתבאר בהרבה ספרים, וכמה וכמה אופנים. ובספר ‘ליקוטי הלכות’ מבואר בזה עשרות דרכים, ובוודאי אי אפשר לבאר הכל בפעם אחת. אמנם לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל ממנה, ובעז”ה נשתדל לבאר בדרך שהיא תמצית של כמה דרכים.

השאלות

א. ‘ויקח קורח’ – מהו הלשון ויקח.

ב. מה הייתה טענתו של קורח, ומה הייתה טענתם של דתן ואבירם, ומה הייתה טענתם של מאתיים וחמישים נשיאי עדה.

ג. מדוע בחר משה בעבודת הקטורת בדווקא כדי לברר על ידה את האמת. ומדוע לא מיד אלא רק למחרת בבוקר.

ד. מה היה הוויכוח בין משה רבינו לדתן ואבירם, ומדוע ביקש ‘אל תפן אל מנחתם’.

ה. מה הייתה הטענה ‘אתם המיתם את עם ה”, ומדוע הוצרך בירור נוסף על ידי המטות.

ביאור הפשט

א. ‘ויקח’: רש”י פירש שלקח את עצמו, כלומר שפירש עצמו מכל העדה. והרמב”ן פירש שלקח עצה, והאור החיים הקדוש פירש שלקח גדולה לעצמו.

וביאור דברי הרמב”ן, שבאמת היה לקורח אינטרס אישי [לקבל כהונה או נשיאות וכדלהלן] אלא שהבין שאינו יכול לבוא להדיא בטענה זו משום שאין זה מכובד. ולכן ‘לקח עצה’, כלומר הכין תכנית ו’אסטרטגיה’ באיזה אופן לבוא כדי שיתקבלו דבריו, ובעקיפין יוכל להגיע למטרתו האמתית.

[ובזה מובן גם כן, כל הליצנות שעשה (כמבואר ברש”י שטען טלית שכולה תכלת מפני מה צריכה ציצית. ובדברי חז”ל מבואר עוד כמה ענייני ליצנות שעשה). ולכאורה מה עניין הליצנות לגבי טענותיו והדברים שרצה להשיג. אלא שכל זה חלק מה’תכנית’ שהכין, והיה מורכב משתי חלקים; הראשון – לעשות את עצמו ‘מאן דאמר’, והשני לעשות מהצד השני שאינו בכלל ‘מאן דאמר’. ודו”ק].

ב. הטענות: קורח היה היחיד שרצה ‘להרוויח’, ונתקנא בכהונתו של אהרן ובנשיאותו של אליצפן. אלא שלשם כך בא בטענה שנוגע גם לבני ראובן [דתן ואבירם, ואון בן פלת], וכן בטענה שנוגע לשאר עם ישראל. הטענה הראשונה הייתה על שהחליף את הבכורות בבני לוי, ולכן באו שבט ראובן שהם הבכורות, ומתוך כך כבר ערער כל חלוקת הכהונה והנשיאות כאילו נעשה על דעת משה, ובזה עורר גם את שאר נשיאי העדה (ע”פ רש”י, רמב”ן, ואור החיים הק’).

ובאמת היה כאן שלשה חלקים: א. קורח – הוא זה שעורר את העניין, ובא כדי ‘להרוויח’. ועליו אמרו חז”ל ‘קורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו’, ולא שאלו זאת על האחרים, כי האחרים נגררו אחריו. ב. דתן ואבירם – באו רק מתוך שנאה, וכפי שיתבאר בהמשך. ג. שאר הנשיאים והעם, לא באו מתוך שנאה ולא כדי להרוויח, אלא שנגררו אחר קורח ודתן ואבירם, וכמו דרך העולם שכשמעוררים על איזה עניין, בפרט אם נעשה על ידי אדם גדול כקורח, נראה כאילו אכן יש כאן נושא אמתי.

ובזה מובן מה שמובא בהמשך, שאמר השם יתברך ‘הרומו מתוך העדה ואכלה אותם כרגע’ ומשה השיב ‘האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף’. ולכאורה ממה נפשך, אם באמת לא חטאו מפני מה היה הווה אמינא ‘ואכלה אותם’ ח”ו, ואם כן חטאו, מה הטענה ‘האיש אחד יחטא’ והרי כולם חטאו. אמנם על פי האמור מובן, שהם חטאו אבל לא מעצמם. ובאופן כזה אין עליהם תביעה בעצמם, אבל יכולים להיות נענשים ‘יחד’ עם אחרים, ועל זה התפלל משה שלא ייענשו.

ג. קטורת: בדברי רש”י מבואר שנתן להם עבודה חביבה מן הכל שהיא הקטורת. והרמב”ן מבאר שהקטורת מברר מי הוא הראוי ומי לא, כמו שהיה אצל דתן ואבירם. והטעם שהמתין עד למחר הוא בשביל שיחזרו בהם (כמבואר בדברי רש”י ואור החיים הקדוש), והרמב”ן פירש שכבר הקטירו קטורת של בין הערביים והמתין לקטורת של הבוקר, וכן פירש באור החיים הק’, והוסיף עוד שלא יהיה להם טענה שבחר להם זמן שאינו עת רצון, ולכן המתין לבוקר שהוא עת רצון.

ד. דתן ואבירם: מבואר בדברי האור החיים, שאצלם היה רק שנאה ולכן טענו טענות של הבל ושטות, ולא רצו לדבר עמו בשום אופן. והנה יכול להיות כמה סיבות לשנאה; מחמת שררה יתירה, או מחמת נזק שעשה להם, או שפסק להם שלא לטובתם. ואת כל אלו שלל משה כשאמר ‘לא חמור אחד מהם נשאתי וגו’. ואם כן, אין זה אלא שנאת הרע אל הטוב. ומשכך, התברר שהם ‘כולו רע’, ולכן התפלל ‘אל תפן אל מנחתם’ כי אין בזה שום טוב, וקיצרתי.

ה. המטות: הטענה הייתה שהיה לו לתת להם עבודה אחרת חוץ מקטורת, כי קטורת ממית ח”ו. וגם טענו שאמנם הוברר שאהרן הוא הכהן ולא אחר, אבל לא הוברר ששבט לוי הם הנבחרים. ולכן הראה להם תחילה שהקטורת אינו ממית אלא אדרבה מציל מהמגפה, ועשה עוד בירור של המטות כדי לברר בחירת שבט לוי (ע”פ הרמב”ן ואור החיים הק’).

ביאור הפנימיות

בזוהר הקדוש מבואר שקורח רצה להפוך ימין ושמאל, כי כהן הוא ימין ולוי הוא שמאל, והוא רצה להחליף ביניהם. ובדברי חז”ל מבואר שנקרא ‘קרח’ על שם שעשה קרחה בישראל. ובפסיקתא איתא “אמר קורח, לא די שהוציאו אותי מכלל כהונה ומתנות אלא שגילח ראשי ועשה אותי סכל, מיד נתקנא למשה לערער, והוא לא ידע חוק פרה אדומה תהא כפרה על ישראל”. והוא מדרש פליאה.

ועוד איתא בדברי חז”ל (ב”ר יט,ב) “ארבעה פתחו באף, הנחש שאמר ‘אף כי אמר אלוקים’, שר האופים שאמר ‘אף אני בחלומי’, עדת קורח שאמרו ‘אף לא אל ארץ’, והמן שאמר ‘אף לא הביאה אסתר'” ע”כ. וגם זה צ”ב. ולהלן בעז”ה יתבאר העניין (על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן סימן י, ובליקוטי הלכות בכמה מקומות).

ימין ושמאל

כל דבר שיש בעולם, מורכב משני חלקים; ‘גבול’ ו’תוכן’. העולם כולו הוא ‘צמצום’ כדי להיות כלי אל התוכן שהוא אור השם יתברך. הגוף הוא ‘כלי’ של אור הנשמה שהיא התוכן. כמו כן כל בית הוא צמצום וגבול בשביל להכיל את התוכן שיש בו. וכך כל ארון, כל כוס, בקבוק וצלחת.

מי מהם קודם – בוודאי שהכלי צריך להיות קודם השפע, כי בלי הכלי אי אפשר לקבל שפע. אבל מי התכלית והמטרה – בוודאי שהשפע והתוכן הוא המטרה. וזה ימין ושמאל, ולילה ויום, וחיצוניות ופנימיות, ועוד. שבכל אלו בוודאי צריכים את שניהם, וגם החלק שמשמש כ’כלי’ מופיע קודם – הלילה קודם היום, החיצוניות קודם הפנימיות, ותלמיד חכם קודם צדיק. אבל התכלית והמטרה הוא החלק של ‘התוכן’ – היום, הפנימיות, והימין.

כך הוא גם לגבי תלמיד חכם וצדיק. ההתחלה היא מלימוד א-ב, וכל חלקי התורה, וקיום המצוות ושולחן ערוך. שכל זה הוא ‘שמאל’, כי כל זה הוא גבול וצמצום – מה מותר ומה אסור, מה חייב ומה פטור,  מה כשר ומה פסול. והכללים האלו הם שווים בכל ישראל, וכל אחד חייב בהם בלי חילוק בין אחד לחברו, כי אלו הם הכללים וההגדרות והגבולות של היהדות.

אמנם, התכלית הוא להיות צדיק, דהיינו להתקרב להשם יתברך ולהיות דבוק בו. שזהו דבר שאינו שייך ל’גבול’ ול’כללים’, ואינו שווה בין אחד לחברו, אלא זהו דבר פנימי שאין לו גבול, ומשתנה מאחד לחברו ומשעה לחברתה. ואי אפשר לתת בזה כללים והלכות, לעשות כך או כך, אלא רק לספר שלשם צריך להגיע, ואיך, על ידי התורה והמצוות, ההלכות והגבולות, שהם כלי אל האור.

כהן ולוי

והנה קורח היה לוי, שהוא מצד השמאל. והוא מבטא את החלק של הגבולות והכללים. ובאמת, קורח היה לו שלימות בחלק זה, והיה נקרא ‘שר התורה’ (כמבואר בספרים). כי מצד הכללים לא היה חסר לו כלום, והיה לו כלים שלמים וגמורים.

אמנם יש את הכהן שהוא ימין, והוא מבטא את ההתקרבות להשם יתברך, על ידי עבודת הקרבנות, והדלקת המנורה, ועל ידי זה הוא ממשיך את השפע ואת החסד. ושניהם צריכים זה לזה, כי הכהן צריך את השמירה של הלוי, שהוא הכלי, והלוי צריך לשמש את הכהן – בעבודת הקרבנות ובנשיאת כפים, כדי להכניס את התוכן אל הכלי.

והנה קורח לא רצה להכיר בכך, ולא רצה לקבל שיש גם ימין, אלא סבר שהשמאל הוא כל העניין ואין צריך עוד לשום דבר. וכתוצאה מכך, לא היה יכול לקבל שיש דבר שהוא ‘למעלה’ ממנו, שהרי מה שייך יותר שלימות מלקיים כל מצוה וכל הלכה בדקדוק. וגם לא היה יכול לקבל שיש תועלת ממי ש’למטה’ ממנו, שהרי לפי הכללים הוא ‘חסר’.

ואהרן הכהן היה ההיפך ממנו בשתי הדברים: מצד אחד – היה ‘למעלה’ מקורח, וקורח היה צריך לשמשו. ומצד שני, דווקא אהרן הכהן הוא זה שהיה מאיר פניו לכל אחד, אפילו לחלשים ולרחוקים, והיה מקרב כל אדם בסבר פנים יפות. ושני דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם ה’שמאל’, רק עם ה’ימין’ שעוסק ב’תוכן’ ולא בגבולות, והתוכן הוא מצד אחד גבוה יותר, ומצד שני יש תוכן אצל כל אחד, לפי מה שהוא, אפילו אם הוא חלש ורחוק.

הוויכוח והליצנות

וזה היה הטענה של קורח, שכל העדה כולם קדושים – כי מצד הכללים וההלכות, אין חילוק בין אחד לחברו, אלא כולם שווים. ואזי, צריך למדוד מי הוא יותר שלם ומתאים לכללים. ומהבחינה הזאת, הוא זה שמתאים יותר להיות ‘הגדול’, כי לא היה לו שום פגם [ואילו אהרן היה לו איזה פגם מחמת העגל].

וגם הלך ועשה ליצנות, כשטען ‘בית מלא ספרים’ ו’טלית שכולה תכלת’, כי לפי דרכו שהכל הולך לפי החיצוניות והכללים, אם כן אדרבה כשיש בית מלא ספרים, הוא חשוב הרבה יותר מבית ריק מספרים שיש בו מזוזה, וכן טלית שכולה תכלת.

אמנם לפי האמת אינו כן, כי אין שום צורך בבית מלא ספרים ובטלית שכולה תכלת, כי התכלית אינו החיצוניות אלא הפנימיות, והפנימיות מושגת על ידי מזוזה ועל ידי חוט של תכלת, ואזי גם אם הבית ריק מספרים והטלית לבנה, יש בו את התוכן הזה.

וזה מה שאמר לו משה ‘בוקר ויודע ה”, כלומר, כשם שיש גבולות בעולם של ערב ובוקר, ואי אפשר להחליף ביניהם, כך יש גם כללים פנימיים של ימין ושמאל, ואי אפשר לאחד בלי השני. ולכן נתן לו את עבודת הקטורת, שהוא הכח המקשר בין החיצוניות לבין הפנימיות [כמו שהתבאר בפרשת שמיני], ועל ידי זה נתברר טעותו של קורח.

העונש

והעונש שלו היה שנבלע באדמה, שהוא תכלית החיצוניות. כי כל אדם אמנם עומד על האדמה, אבל זקוף כלפי השמים, כי הוא כלי אל הפנימיות, אבל אם הוא מפריד את החיצוניות מהפנימיות, אם כן כולו צריך להיות בתוך האדמה.

וכמו שעושים למת, שאז נפרדת הנשמה מהגוף – הנשמה שהיא הפנימיות עולה למעלה, והגוף שהוא החיצוניות נטמן למטה בתוך האדמה. וקורח לא ידע סוד פרה אדומה, שמגלה את הקשר בין החיצוניות לפנימיות אפילו לאחר שנפרד הגוף מהנשמה ומגלה שעדיין יש איזה קיסטא דחיותא גם במת, ולכן אינו מטמא ויש לו תחיה, אבל קורח שלא האמין בפנימיות נאבד לגמרי בתוך האדמה.

ויחד עם קורח היו דתן ואבירם שהיו רע גמור, ובזה התגלה שמי שמפריד את החיצוניות מהפנימיות, גם אם בחיצוניות הוא שלם בתכלית השלימות, הוא גם כן רע גמור ושווה לגמרי למי שאין לו גם את החיצוניות. ולכן קורח ודתן ואבירם נענשו באותו עונש ובבת אחת.

ולכן נאמר ‘ויקח’ קורח, שלא רצה לשמש ככלי אל התוכן, אלא רצה לעשות מציאות מהחיצוניות, שזה מתבטא בלשון לקיחה. כי ‘הליכה’ הוא תנועה של ‘מכאן לשם’, שמחבר עצמו אל דבר אחר, ואילו ‘לקיחה’ הוא תנועה של ‘משם לכאן’, שמפריד עצמו מדבר אחר שאמור להיות מחובר אליו.

וההיפך מזה היה המטה של אהרן, שאף שהיה חיצוניות גמור, פרח פרח והציץ ציץ ויגמור שקדים, שהתגלה התוכן שיש בו, כי זה היה כחו של אהרן – לגלות הפנימיות אפילו מתכלית החיצוניות.

‘אף’ ו’אלף’

ובזה מתבאר דברי המדרש: ארבעה פתחו באף. אלו הארבעה כולם הפרידו את הכלי מהתוכן. הנחש פיתה את אדם וחוה שלא להיות תלוי בהשם יתברך אלא להיות בעצמם כאלוקים. ולשם כך השתמש בטענות שכליות וקל וחומר, שהם כלי השכל החיצוניים. וכן שר האופים לא הבין מה החילוק בינו ובין שר המשקים, ואמר ‘אף אני בחלומי’, כטוען ‘אין שום חילוק בינינו’, ובפנימיות היו שונים לגמרי ששר המשקים היה טוב ושר האופים היה רע, וכן המן סבר שאם אסתר הביאה אותו אות הוא שהוא עולה למעלה, ולא ידע שזה בעצמו מפלתו, וכך גם אצל קורח.

וכל זה מחמת שלא הכניסו את ה’למד’ בתוך ה’אף’. שהלמד ראשו פורח באויר, ומבין שצריך ללמוד את הפנימיות. ובשביל זה גילחו לקורח את שערות ראשו, שהם מותרות המוחין, כדי שיחפש לקבל פנימיות המוחין, והוא לא קיבל את הדברים, ולכן נשאר ‘אף’ שהוא שליטת הדינים ששורשם משמאל. אמנם לאחר שנבלע הוא אומר ‘משה אמת ותורתו אמת’.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 76

לא תמיד אתה אובייקטיבי.

בא נודה על האמת! אבל לפחות בחלק מהמקרים – אתה חושב שכן. הבעיה, שאין דבר כזה.

***

משה רבינו מסכן את עצמו פעם אחר פעם – להיכנס לפרעה, ולבקש ממנו שיוציא את עם ישראל ממצרים, עד שלבסוף הוא נאלץ לעשות את זה. בשלב הבא, הם עומדים לפני הים, ומשה רבינו מתפלל ועושה הכל כדי להושיע אותם – עד שהים נקרע.

מאז שהם באו למדבר סיני, משה רבינו אין לו בית ואין לו חיים – ‘מן ההר אל העם’, מכין אותם במסירות נפש לקראת החתונה והברית, ואף עולה לשמים למשך ארבעים יום, לא בשבילו כי אם בשביל להוריד להם תורה.

הוא יורד, והם עסוקים במחולות סביב העגל. הוא עולה שוב במסירות נפש, מוכן שימחקו אותו מהתורה ומההיסטוריה, ובלבד להביא מזור ומחילה לעם ישראל, עד שהוא מוריד לוחות שניות ובונה משכן.

***

מה אתה אומר על מישהו כזה? עזוב, לא משנה מה אתה אומר, לפחות בוא נסכים מה אתה בטוח ‘לא’ יכול לומר עליו: ‘כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר’…

כלומר, את כל הסיפור הזה הוא עשה – פשוט בשביל לדפוק אותך. הוא ראה אותך יושב בארץ זבת חלב ודבש, על המחיה ועל הכלכלה, וחי חיים טובים. והוא פשוט לא היה יכול לסבול את זה, עד שהחליט שהוא הולך להקדיש את החיים שלו ולהפקיר את עצמו – בשביל ‘לשלוף’ אותך מאותה ארץ זבת חלב ודבש, ו’להרוג’ אותך במדבר.

זה כל כך גאוני, וכל כך עמוק. שצריך להיות לא רק רשע מרושע – אלא גם טיפש מטופש בשביל להצליח לצרף את המילים האבסורדיות האלו למשפט אחד, ולהעז לומר את זה, ברצינות ולא בציניות, מול קהל של מאות אלפים, בלי למצמץ, ואף אחד גם לא מניח את אצבעו על הרקה או לפחות מגחך. ובכל זאת – זה קרה, וזה נאמר, וזה גם כתוב בתורה.

***

אמור מעתה – אין גבול לסובייקטיביות. פשוט אין.

אם יכולים לצייר ציור הזוי שכזה, והוא מתקבל, כ’אפשרות’ לפחות – אין לך יותר שום דרך ושום כלי, למדוד ציור תמונה או מצב, אם הוא אמתי או לא, אובייקטיבי או סובייקטיבי. פשוט אין. אתה כבר לא יכול להאמין לשום דבר, בוודאי לא לעצמך.

יש רק אפשרות אחת: לעשות את ההיפך הגמור. להיצמד בכל הכח למשה רבינו, ולצדיקים שבכל דור, ולשמוע מהם ורק מהם את התמונה האמתית, גם אם דווקא היא נראית לך הכי הזויה ובלתי הגיונית. כי אם לא – אתה עלול לשמוע תמונה עוד יותר לא הגיונית, ולקבל אותה בתמימות.

כל התובנות שלך – על עצמך ועל היכולות שלך. על העבר על הווה ועל העתיד. על מה שקורה בעולם ועל מה שלא קורה – אינם שווים אפילו את הנייר. אל תבנה על זה כלום, ממש כלום. רק אם שמעת את זה ממשה רבינו. ואז, הם שווים כל הון דעלמא, גם אם אין לך חבר אחד שמוכן לשמוע את זה.

החיזוק היומי – קצר ולעניין # 16

הרב שלך – הוא ‘תלמיד חכם’ או ‘צדיק’?

או: מה בעצם אתה אמור לחפש כדמות לחיים שלך, תלמיד חכם או צדיק, ואיזה מהם חשוב יותר?

***

בעם ישראל ישנם שני סוגי דמויות של מנהיגים – תלמידי חכמים, וצדיקים. ‘תלמידי חכמים’ הם אלו שעוסקים בלימוד התורה, מבינים אותה ויודעים אותה. ואצלם באים ללמוד תורה, או לשאול פסקי הלכה כדת מה לעשות. ‘צדיקים’ הם אלו שעוסקים בדבקות ועבודה פנימית, ואצלם באים לפעול ישועות, ולהתקרב להשם יתברך.

עם ישראל צריך את שניהם, וכל אחד זקוק לשניהם. כל יהודי צריך שיהיה לו רב ורבי. ‘רב’ כדי לשאול שאלות בהלכה, ולהתייעץ עמו בענייני החיים. ו’רבי’ כדי להתקשר אליו ועל ידי זה להגיע לדבקות בה’ שזהו התכלית.

***

אבל כאן יש חידוש, ושתי תנועות הפוכות.

כשאתה מחפש ‘רב’ – לא חייבים לחפש את הרב הכי גדול, אלא את הרב הכי זמין והכי פרקטי. ‘רב’ צריך להיות מישהו שיודע לענות על השאלות היומיומיות [כמובן, מתוך לימוד תורה ושימוש תלמידי חכמים, ולא מתוך הבטן], ותו לא. כשמגיעים שאלות רציניות יותר – הוא יודע להעביר אותם לרבנים יותר גדולים, וכשמגיעים שאלות הלכתיות או הנהגתיות הרות גורל – הם מועברים לגדולי ישראל. אין שום צורך שיהודי פשוט יהיה לו קשר ישיר עם גדולי ישראל, זה לא נצרך וגם לא אפשרי.

לעומת זאת כשמדובר על ‘צדיק’ – תחפש את הצדיק הכי גדול. כי כשמדברים על עבודה פנימית, ועל דבקות בה’ – אז אנחנו נקראים ‘חולים’, ובשביל חולה גדול צריך ‘רופא גדול’, ולכן צריך מישהו ‘גדול’, וכמה שיותר גדול, ואם אפשר אז ‘הכי גדול’ – שהוא זכה לדרגות הגדולות ביותר, ויודע איך להעביר את זה לאנשים הרחוקים ביותר.

***

בתחילה, כל עם ישראל היה מגיע למשה רבינו. המטרות היו שלשה: א. ללמוד ממנו תורה. ב. לשאול אותו עצה, ודיני תורה. ג. להגיע לדבקות ו/או לפעול ישועות (רמב”ן).

יתרו אמר למשה רבינו: את שתי המטרות הראשונות – יוכלו למלא גם אחרים; שרי עשרות, חמישים, מאות ואלפים. אתה תלמד אותם את התורה, והם יוכלו ללמד את האחרים, וגם לענות לשאלות ועצות [ומה שמורכב יעבירו לדרגות הגבוהות יותר, עד למשה רבינו]. אבל את המטרה השלישית – אתה בעצמך תמשיך למלא, כי בזה אסור להתפשר (שם).

זו ההקדמה לקבלת התורה, לאמר: תלמיד חכם אתה צריך להיות בעצמך. צדיק – תחפש את הצדיק הגדול ביותר, אל תתפשר על פחות.

בס”ד

הקושיות – על האמונה ועל הצדיקים

בפרשה זו, פרשת וישב – מתחיל הכתוב לספר מעשה חייו של יוסף הצדיק, וממשיך בזה בכל הפרשיות דלהלן עד סיום חומש בראשית.

עניין זה הוא פלא והפלא, כי עד עתה עסק הכתוב בסיפור חייהם של האבות הקדושים – שהם היסודות של עם ישראל, ומעשה אבות סימן לבנים – ולכן היה מן הצורך להאריך בזה ולהרחיב בכל פרט מחייהם. אבל מה עניינו של יוסף הצדיק, שצריך כל כך להאריך בזה, ועוד באריכות גדולה כזאת יותר מכל אחד משלשת האבות.

אמנם הפרשיות הללו מזכירים גם כן את המשך סיפור חייו של יעקב אבינו, וכן של שאר השבטים, וגם מספר את התגלגלות הירידה למצרים [כהקדמה לספר שמות שעוסק בעניים גלות מצרים ויציאת מצרים]. אבל אם מצד זה – היה אפשר לקצר מאד, וכל האריכות הגדולה אינה אלא מחמת העסק בעניין יוסף הצדיק, ודבר זה אומר דרשני.

מתוך מהלך הדברים הזה עולה בבירור, שאף שבפשטות נראה כאילו יוסף הוא ‘אחד’ מתוך שנים עשר שבטים, שכולם כאחד משמשים כ’המשך’ להאבות הקדושים – כל אחד בדרכו, אלא הוא ‘המיוחד’ מתוך כל השבטים, ומשמש כעמוד יסודי מצד עצמו, וכ’הממשיך’ העיקרי של האבות הקדושים. וכפי שאכן אנו מוצאים שיוסף נקרא בתואר ‘צדיק’ ונכנס לתוך הסדר הקדוש של ה’שבעה רועים’, שהם: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, ודוד.

עניין זה בוודאי אומר דרשני, ואינו מובן לא במושכל ראשון ולא במושכל שני: מפני מה ומדוע זכה יוסף לכך, ובמה הוא שונה כל כך משאר אחיו. תמיהה זו התחיל כבר אצל השבטים הקדושים בעצמם תמהו על כך, וסרבו להאמין בזה. ואם כן, העניין טעון ביאור.

מלבד המהלך הכללי [של כל הפרשיות העוסקים בעניין יוסף] שטעון ביאור כאמור, יש הרבה פרטים בהנהגתו של יוסף הצדיק לאורך מהלך הדברים – המעוררים תמיהה. ובסייעתא דשמיא במאמר דלהלן, ובמאמרים הבאים אי”ה נשתדל ללמוד את הסוגיא שלפנינו.

***

א. הפסוק הראשון של הפרשה “וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען” – נראה מיותר [כי כבר נזכר בפרשה הקודם], ועל כל פנים אינו שייך לפרשה זאת ולכל ההמשך. והיה מן הראוי להתחיל מיד “אלה תולדות יעקב”.

ב. הפסוק השני אף הוא תמוה “אלה תולדות יעקב – יוסף בן שבע עשרה שנה”, מה עניין הרישא לסיפא – התחיל לספר ‘תולדות יעקב’, וקודם שסיים לפרט עובר תיכף ומיד לדבר על יוסף ועל חייו.

ג. הנהגתו של יוסף תמוה מאד: א. ‘והוא נער’ – שהיה עושה מעשה נערות. ב. ‘את בני בלהה ואת בני זלפה’ – מה לו ולהם, ומדוע דווקא אתם. ג. ‘ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם’ – מדוע עשה כן, וביותר, שהרי זה לא היה אמת אלא רק חשד.

ד. מדוע אהב יעקב את יוסף יותר מכל בניו [ומה שכתוב ‘כי בן זקונים הוא לו’ – שנולד לעת זקנותו, הוא תמוה מאד כי כולם נולדו לעת זקנותו בזה אחר זה]. ומה עניין הכתונת פסים.

ה. מה עניין החלומות של יוסף, ומה טעם שכולם צריכים להשתחוות אליו? ובכל אופן – מדוע היה צריך לספר להם כל זה, והרי ידע שהם מקנאים בו, ושזה מעמיד אותו בסכנה.

ו. איך ייתכן שהאחים הקדושים רצו להרגו נפש, וכי הותר להם שפיכות דמים. וגם המכירה שמכרוהו – מי התיר להם.

נבאר תחילה בדרך הפשט, ולאחר מכן נבאר העניין בדרך פנימיות.

ביאור הפשט

“וישב יעקב” – הפסוק הראשון ‘חוזר’ לעניין יעקב, לאחר שהפסיק העניין בסיפור תולדות עשיו ושעיר ואלופיהם, ולכן חוזר ואומר ‘וישב יעקב בארץ מגורי אביו’ כאומר ‘נחזור לראשונות’, בכדי להמשיך ולבאר את תולדות יעקב (רש”י, רמב”ן). ומדגיש ואומר ‘בארץ מגורי אביו בארץ כנען’ לרמז על כך שעשיו ברח מקיום הגזירה שנאמר לאברהם ‘כי גר יהיה זרעך’, ויעקב בחר לקבל על עצמו הגזירה הזאת, ולכן נשאר גר בארץ כנען, ומזה השתלשל ההמשך שהוא סיפור הירידה למצרים (רמב”ן).

“אלה תולדות יעקב” – להרמב”ן הכוונה ל’תולדות’ ממש, וכוונת הכתוב הוא שתולדותיו הם יוסף ושאר השבטים המוזכרים להלן [וגם כל השבעים נפש המוזכרים בפרשת ויגש]. ולרש”י הכוונה ל’תולדות חיים’ דהיינו סיפור קורותיו. ולכן מזכיר מיד את יוסף, שזה גרם להמשך העניינים.

“והוא נער את בני בלהה” – לרש”י פירושו שהיה עושה מעשה נערות [ולא נתבאר הטעם], והיה ‘מקרב’ את בני בלהה וזלפה מחמת שהשבטים היו מבזים אותם, והיה מביא את דיבתם רעה של בני הגבירות על כך שהיו מבזים את בני השפחות [ולפי זה תמוה מדוע שנאו אותו בני השפחות]. ולהרמב”ן הוא להיפך, שבני השפחות היו מגדלים אותו מחמת שהיה נער, והיה מביא את דבתם רעה של בני השפחות לאביו, ולכן שנאו אותו. ושאר השבטים שנאו אותו מחמת קנאה.

“וישראל אהב את יוסף, כי בן זקונים הוא לו” – לרש”י שנולד לו לעת זקנותו [והוא תמוה, כי כולם נולדו כך], ולהרמב”ן היה עומד אצלו בקביעות ‘לשמשו’ לעת זקנותו, ומטעם זה גם לא הלך לרעות את הצאן כשאר אחיו.

קנאת השבטים והחלומות – קשה מאד להבין ולפרש בדרך הפשט, ובדברי רש”י והרמב”ן לא נמצא ביאור מפורש בזה. אך האוה”ח הקדוש בדבריו טרח הרבה לפרש הדברים, ותוכן דבריו בקיצור הוא הטעם שהוציא דיבתם רעה הוא מחמת שהיו לו כמה דברים שחשד בהם, ובאמת היו יכולים להתווכח עמו ולתקן העניין, אך מחמת שראו אהבתו של יעקב אליו – הבינו שאי אפשר לדבר בזה. והוא ניסה לפייסם דווקא על ידי שסיפר להם החלומות, אך בזה דווקא הגביר השנאה, וכפי שבאר כל זה בהרחבה בדבריו הקדושים [וגם מבאר הטעם שרצו להורגו מטעם עד זומם]. ובוודאי שאחר כל זה נשארו הרבה תמיהות, ואין לנו אלא להביט מרחוק בגדולת השבטים, ולבטל שכלנו מתוך הבנה שאיננו מבינים.

ביאור הדרש

א. “וישב יעקב” – ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף (רש”י). והיינו שהעולם הזה אינו מקום של ‘ישיבה’ ו’שלווה’ – אלא של בירור.

ב. “אלה תולדות יעקב” – עיקר תולדותיו של יעקב הוא יוסף, שעל ידו עיקר הכח של יעקב לנצח את עשיו. ולכן אהב אותו יותר מכל בניו, וכל מה שארע ליעקב ארע ליוסף (רש”י). ובאור החיים הוסיף שכל שאר השבטים נקראים על שמו ‘בני יעקב ויוסף’ – מחמת שהוא זן אותם בשני הרעב נמצא שכל קיומם הוא על ידו.

ג. “כי בן זקונים הוא לו” – היינו שראה בו טעם זקנים, והבין שהוא זה שראוי להמשיך אותו, ולכן מסר לו כל חכמתו (רשי”, רמב”ן).

ד. “כתונת פסים” – לרמז על כל הצרות של יוסף. החלומות – היו לכאורה עניין של נבואה, והיה מוכרח לספר להם זאת (רמב”ן).

[בכל אלו יש עוד כמה הרחבות בדברי האור החיים הקדוש, וקשה להזכירם בקיצור, ראה דבריו הקדושים בפנים]

ביאור הפנימיות

בפנימיות העניין, מתבאר כאן עניין ההתקשרות לצדיק.

האבות הקדושים הם אלו שהעמידו את יסודות האמת בעולם, אבל בכדי להכניס את האמת הזאת בעולם, באופן שיהא שייך לכל אחד לחיות עם זה – ולא רק לאנשים מסוימים, או במצבים מסוימים – צריך את הכח של יוסף הצדיק.

ולשם כך מקדים הפסוק ואומר: “וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען”, כלומר יעקב אבינו המשיך את עבודת אבותיו לגייר גרים, ולהעמיד יסודות האמת בעולם. אבל “אלה תולדות יעקב – יוסף”, כלומר, האפשרות והכח לעשות ‘תולדות’ ליעקב, שהאמת הזאת תישאר בעולם וכל אחד מזרעו יוכל לחיות כך, הוא על ידי יוסף.

עניין זה התבאר בהרחבה בפרשת נח. שם נתבאר שיש מושג הנקרא ‘צדיק’, ואין עניינו רק שהוא יותר טוב מאחרים, אלא עיקר עניינו מהותו ותפקידו הוא לדאוג לכל אחד בפרט ולכל העולם בכלל – לבוא למקום הנכון, ולזכות לתיקון השלם. וזהו מדת היסוד, שהוא מדתו של יוסף הצדיק – להיות “אחיד שמיא וארעא” [תרגום של הפסוק ‘כי כל בשמים וארץ’ שסובב על מדת היסוד], היינו לחבר את השמים [שהוא האמת] עם הארץ [שהוא מקום הנסיון וההתמודדות]. כלומר, לחבר את כל העולם אל האמת.

***

והרי זה לעומת זה עשה אלוקים. וכיון שהצדיק יש לו כח גדול כזה, לתקן את כל העולם בכלל וכל אחד בפרט. בהכרח שיהיה גם כח להיפך. והכח הזה הוא ה’התנגדות’ על הצדיק. דהיינו הנסיון להמעיט את כוחו ולצמצם את השפעתו, אם על ידי זלזול בו, ואם על ידי הרחקתו באופן פיזי מיכולת ההשפעה שלו.

והוא עניין שמימי, שמוכרח להיות עליו הסתרה ויהי מה. ולכן אינו מוכרח להיות על ידי אנשים רשעים ובני בליעל [כמו קורח ועדתו], אלא יכול להיות אפילו על ידי צדיקים גדולים, שמשמים מסבבים שהם נופלים לטעות, ומחמת הטעות הם חולקים עליו, מבזים אותו ומרחיקים אנשים מעליו. ולכן, במקום הראשון בתורה שמתגלה עניין הצדיק, שהוא יוסף הצדיק – סיבב השם יתברך שדווקא השבטים הקדושים הם אלו שחלקו עליו, כדי להודיע שהוא ‘גזירה’.

ומלבד עצם הגזירה, יש גם כמה עניינים בהנהגת הצדיק שמעורר עליו קושיות ותמיהות. כי בשונה מכל אדם שתפקידו להתנתק ככל האפשר מכל הרע שבעולם, ולהתקדם בכיוון עשיית הטוב והתעלות רוחנית; דווקא הצדיק מוכרח לעשות תנועה הפוכה – דהיינו להפנות את פניו לכיוון המקומות הנמוכים והאנשים הרחוקים, ולעשות כל טצדקי ‘לתפוס’ אתם קשר כדי לקרב אותם. ומכח זה הוא נאלץ לעשות הנהגות שאדם מן השורה לא אמור לעשות את זה וכל שכן אדם גדול.

וכמו שכתוב על יוסף שהיה עושה מעשה נערות, וזאת כדי לקרב את בני השפחות שמרמז על האנשים הרחוקים, שאם לא יראו אותו עושה כך לא יתקרבו. כמו כן הוא צריך לעמוד ולהודיע על גדולתו ועל כוחו, שמצד אחד מביא לכך שמתפרסם בעולם שיש כזה כח, ומצד שני גורם לרתיעה ממנו. וכמו אצל יוסף שעמד וסיפר את חלומותיו, ודווקא זה גרם לריחוק. ומלבד כל זה יש הנהגות של הצדיק שאין להם שום ביאור, רק בבחינת סוד ה’ ליראיו, וגם זה גורם עליו ריחוק וקושיות, וכמו שהיה אצל יוסף שהיה מוציא דיבתם רעה, לכאורה ללא טעם.

והעולה מכל זה הוא שצריך לדעת שני דברים: א. אין דרך לשום אדם בעולם להגיע אל האמת האמיתית, ולאחוז בזה בכל כוחו ויהי מה, אלא על ידי כח הצדיק יסוד עולם, דהיינו על ידי ההתקרבות אליו וההתקשרות בו. ב. אותו צדיק שיש לו את הכח הזה – בהכרח שיהיו עליו קושיות ותמיהות, ובהכרח שיהיה עליו מחלוקת והסתרה. וצריך להיות חזק לחפש את האמת, ולא להסתכל על כל זה, ודווקא אז [ובזכות העמידה בנסיון זה] יכולים להתקרב אליו, ודרכו אל האמת.