Photo by JESHOOTS.com from Pexelsבס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 75
אתה חותר כל החיים לכיוון מסוים.
האם ברור לך מה הכיוון, והאם יש לך תאריך – מתי אתה אמור להגיע לשם?!
***
אדם הוא יצור ‘מתכנן’.
ילד מתכנן מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, בחור מתכנן איזה בית הוא רוצה לבנות, וכל אחד מתכנן כל תקופה וכל יום – מה הוא רוצה לעשות, כמה הוא רוצה להספיק, ואת מה הוא רוצה להשיג. תכניות.
‘תכניות לחוד ומציאות לחוד’ כך אומרים, וכך זה גם במציאות. אבל מעבר לכך, נניח שזה כן אפשרי ומציאותי להצליח עם התכניות, ולהגיע אל היעד המתוכנן. השאלה היא יותר עקרונית – מי אמר שהכיוון שלך הוא נכון, וגם אם הוא נכון, כמה זמן יקח לך להגיע אליו.
בקיצור, יכולים לחיות חיים שלמים, רק בשביל להגיע לאיזה יעד מסוים, שספק גדול מתי תגיע אליו אם בכלל, וגם אם כן, אולי זה בכלל לא היעד הנכון. אז חיית את כל החיים שלך סתם. זה לא מפחיד?
***
כל התכניות, וממילא כל התקוות וכל האכזבות, וגם כל התחרויות והקנאה – הם רק משום שנראה כאילו ישנו כזה ‘יעד’, גבוה ורחוק, שצריכים להשיג. אז כל העולם מנסה להשיג אותו, מקיזים דם בשבילו, מתאכזבים כשלא מגיעים אליו, מקנאים במי שכן, וכן הלאה.
ובעצם, אין כזה יעד. כי כל העולם הוא בסך הכל בן יום אחד, ואם כן, היעד הכי רחוק ששייך בו, הוא השקיעה… וגם זה דמיון, כי הוא מתחדש גם בכל רגע. ולכן, בהכרח שהיעד נמצא במרחק הושטת יד, כאן ועכשיו. בכל יום ובכל רגע.
היעד הוא – להרגיש תענוג. והיעד הזה איננו ‘אי שם’, אלא ממש כאן. אין רגע בחיים ואין דבר בעולם – שאי אפשר ליהנות ממנו ולהתענג. מעבירה אי אפשר להתענג, אבל ממצוה אפשר להתענג ועוד איך. ולא בגלל שאתה הולך להגיע עם זה לאיזה מקום או דרגה – אלא בגלל שאתה עושה מצוה. מה צריך יותר?
[וגם מדברי רשות, שאינם מצוה ולא עבירה – אם עושים אותם על פי התורה, הם יכולים ואמורים להביא תענוג. ה’ יתברך ברא את זה כדי שתיהנה, אז תיהנה. אתה הרי ממילא עושה את זה, אז למה להכחיש שאתה נהנה. אתה חושש שזה יגשם אותך? אם אתה זוכר שה’ עשה את התענוג הזה, זה כבר לא תענוג גשמי. וכמובן, שמכאן אפשר להתקדם עוד. אבל לחשוב כאילו אין בזה תענוג, זה הרי הכחשה וכפירה].
***
כדאי לעשות עצירה יומית או כמה פעמים, ולעשות משהו אחד – לא ‘כדי’ ולא ‘בשביל’, אלא למען הדבר בעצמו. למצוץ את התענוג שבתוך הדבר הזה בעצמו, ולמצות אותו עד תום. זה יכול להיות קטע בתפילה, מזמור תהלים, ברכה אחת או מצוה אחת. לשם שמים ולשם תענוג.
ואז, כל המחלוקת של קורח – פשוט מתייתרת. כי מה אכפת לי אם אני כהן או לוי, אברהם אבינו או זושא, בכל מקרה יש לי כאן ועכשיו את כל מה שאני צריך כדי להתענג. ויותר מזה – אני לא צריך, וגם אין.
