ארכיון תגיות עבור : יום כיפור

פרשת מטות היא המשך לפרשת פנחס. ששם נצטוה משה ‘צרור את המדיינים’ ובפרשה זו מספר על קיום הציווי, ועל כל פרטי המלחמה והביזה, ולאחר מכן מספר על נחלת בני גד ובני ראובן, שבזה מסתיים המעשה של דור המדבר. ואחר כך בפרשת מסעי מסכם את המסעות ומפרט את הנחלות, ומסיים את החומש ואת התורה.

***

אמנם בתחילת הפרשה, יש נושא בפני עצמו – והוא פרשת נדרים. בפשטות אינו מובן מדוע נכתב כאן, ומה עניינו בכלל לחומש בדבר. ומדוע אינו כתוב יחד עם כל המצוות בחומש ויקרא או שמות. אך באמת המצוה הזאת בעצמה היא פלא, ואינה בכלל לפי הכללים של כל המצוות, כי בכל המצוות – השם יתברך הוא שהחליט על המצוה, והוא מגלה לנו את פרטיה, ואילו במצות נדרים ושבועות – האדם מחליט מה הם המצוות שלו, מה מותר לו ומה אסור, והוא פלא והפלא.

אם כן, יש לנו להבין את יסוד העניין של נדרים ושבועות, ואת היסודות הנלמדים מכך לעבודת ה’. ובזה יתבאר גם כן מדוע נכתבה פרשה זו דווקא כאן.

הקושיות

א. פרשת נדרים – מדוע נכתבה פרשת נדרים כאן, באמצע הסיפור על דור המדבר, ולא במקום אחר יחד עם שאר המצוות.

ב. ‘וידבר משה אל ראשי המטות, זה הדבר אשר ציוה ה” – מדוע נאמרה מצוה זו לראשי המטות ולא לכל ישראל. ומדוע דווקא כאן נאמר הלשון ‘זה הדבר’ [שמרמז על אספקלריא המאירה].

ג. ‘איש כי ידור נדר או הישבע שבועה’ – איך יש כח לכל אדם לעשות לעצמו מצוות ואיסורים, ולהחליט שדבר פלוני יהיה אסור לו, ודבר פלוני יהיה חייב לעשותו, וכי יש כח לאדם לחדש מצוות ועבירות שאינם מהתרי”ג מצוות.

ד. התרת והפרת נדרים – אם יש כזה כח של נדר ושבועה, איך אפשר להתיר או להפר אותו. וכי יכולים לבטל מצוות על ידי התרה או הפרה. ומדוע דווקא על ידי החכם, האב והבעל.

ה. מה ההבדל בין נדר לשבועה, ומדוע. והאם ראוי לעשות נדרים ושבועות.

ביאור הפשט

א. פרשת נדרים: בדברי הרמב”ן מבואר, שנכתב כאן כהמשך לפרשת הקרבנות [של המועדות] שבפרשת פנחס. ששם מסיים ‘לבד מנדרותיכם ונדבותיכם’, והכוונה לנדרי ציבור, וכעת ממשיך ומבאר שיש גם נדרי יחיד.

אמנם גם זה בעצמו צריך ביאור, מדוע נכתב פרשת הקרבנות בחומש במדבר ולא בחומש ויקרא. ובזה ביאר הרמב”ן, שקרבנות אלו אינם נוהגים אלא בארץ ישראל, ולכן אחר שנכתב על חלוקת הנחלה בארץ ישראל, כתב על קרבנות המועדים. והאור החיים הקדוש מבאר שנכתב אחר מינוי יהושע, כדי להדגיש שצריך להיות משל הציבור ולא משל יהושע.

ומביא עוד בשם חז”ל ‘לפי שהיו ישראל אומרים, לשעבר היו המסעות נוהגים והתמידין נוהגים, פסקו המסעות פסקו התמידין. אמר הקב”ה למשה אמור להם שיהיו נוהגין תמידים’.

ב. ראשי המטות: רש”י מבאר שכל מצוה נאמרה תחילה לראשי המטות ואחר כך לכל ישראל, כדי לחלוק להם כבוד. והטעם שנתגלה דווקא במצוה זאת, כדי ללמד שהתרת נדרים דווקא ביחיד מומחה. ומה שנכתב ‘זה הדבר’ הוא כדי למעט שהחכם מתיר והאב מפר ולא להיפך.

והרמב”ן מבאר שלימד דווקא לראשי המטות, כדי שלא יידעו כולם שיש התרה לנדרים ויזלזלו בחומרתם. אלא יצטרכו לבוא לפני חכם ורק הוא יודע אם יכולים להתיר ואיך להתיר. וכן מבאר האור החיים הקדוש, ומבאר בזה את הלשון ‘זה הדבר’, כלומר שלכל ישראל לא יגלה את כל פרטי המצוה [כולל התרת נדרים] אלא רק ‘זה הדבר’ דהיינו רק את האיסור ‘לא יחל דברו’, ולא את ההיתר.

ג. נדר ושבועה: נדר הוא איסור חפצא, ושבועה הוא איסור גברא. כלומר, בשבועה יכול לאסור ‘על עצמו’ או לחייב ‘את עצמו’ לעשות איזה פעולה. ואילו בנדר אינו אוסר ‘על עצמו’ פעולה, אלא אוסר את ‘החפץ’ עליו. ויש בזה הרבה נפקא מינה, כגון: א. נדר חל אפילו מצוה ושבועה אינה חלה על המצוה, ב. נדר חל על נדר ושבועה אינה חלה על שבועה. ועוד הרבה. ג. נדר אינו חל על דבר שאין בו ממש, ושבועה כן.

והרמב”ן מביא דברי חז”ל (ספרי מטות יד) ‘מה הפרש בין נדרים לשבועות, בנדרים כנודר בחיי המלך, בשבועות כנשבע במלך עצמו’. והוא מבאר ששבועה הוא כנגד ספירת המלכות, ונדר הוא כנגד ספירת הבינה [ובזה מבאר מדוע שבועה הוא ‘בשם ה”’ ונדר הוא ‘לשם ה”, וגם הטעם שנדר חל על המצוה, כי הוא למעלה מהתורה].

ד. האם ראוי לעשות נדר ושבועה: מבואר בחז”ל (נדרים ט.) שאין ראוי לעשות נדרים ושבועות, רק אם יכול לקיים מיד, וכמו שכתוב (קהלת) טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם’. ובפשטות משום שעלול להיכשל ולא לקיים דבריו, וכמשמעות הפסוק הנ”ל.

אמנם באור החיים הקדוש מביא מדברי חז”ל, שצריך ליזהר אפילו משבועה של אמת, והיינו משום שיש בזה זלזול בעצם הנדר והשבועה, שהם דבר גבוה מאד, כנשבע בחיי המלך ובמלך בעצמו. ורק כדי לזרז עצמו להינצל מעבירה ולקיים מצוה – מותר לישבע, כמו שדרשו חז”ל (נדרים ח) מהפסוק ‘נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך’.

וכן מבואר בספה”ק קדושת לוי, ומוסיף שמי אינו עושה דיבורו חולין, עושה תיקונים בכל היוצא מפיו, וכל מה שגוזר יתקיים, ויוכל להטות מידותיו של הקב”ה מדין לרחמים [וכן מובא בחיד”א בשם ר’ חיים ויטאל, ובספה”ק נועם אלימלך].

ביאור הפנימיות

עיקר הפלא של נדרים ושבועות – הוא היכולת של אדם לחדש מצוות ועבירות. ובאמת, הנדר נקרא ‘פליאות חכמה’, והוא עניין גבוה מאד. ולכן מתחילים יום הכיפורים באמירת ‘כל נדרי’, וקודם לזה אומרים לשון הזוהר הקדוש, שבו כביכול מתירים להקב”ה את נדרו, כדי שיוכל לגאול אותנו, ומכל זה מובן שאין זה דבר של מה בכך, אלא סוד גדול.

וכבר הזכרנו דברי הרמב”ן בשם חז”ל שנדר הוא כנודר בחיי המלך, ושבועה הוא כנשבע במלך עצמו, ונתבאר ששבועה הוא כנגד ספירת המלכות ונדר הוא כנגד ספירת הבינה. וכעת נבאר פנימיות העניין לעובדא ולמעשה בעז”ה, על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן (סימן נז), ובליקוטי הלכות (הלכות נדרים א-ב).

ונקדים לזה עוד פלא שיש בעניין השבועה. מבואר בחז”ל (נדרים ח) שנשבעים לקיים את המצוה. והיינו שכאשר רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ועלול להיכשל בעבירה, או שאינו מצליח לקיים איזו מצוה – יעשה שבועה, ואז יוכל לקיים. ולכאורה הוא פלא, שהרי ממה נפשך, אם יש לו כח להתגבר על יצרו – יעשה זאת בלא שבועה, ואם אינו יכול להתגבר – מה יעזור שבועה, הלא גם על זה צריך להתגבר על יצרו שלא לעבור על השבועה. ומוכח מזה שיש כח מיוחד בשבועה שיסייע בידו להתגבר על המניעה, וצריך להבין מהו הכח הזה.

שבירת הכלים

וביאור העניין הוא כך. בזמן בריאת העולם – היה אור יותר מהכלי, ועל ידי כך היה שבירת הכלים – והכלים נפלו למטה [מעולם האצילות, לתך עולמות בריאה יצירה ועשייה], והאור עלה למעלה. אמנם מהאור נפלו רפ”ח ניצוצות למטה. וכל עבודתנו בעולם הוא לתקן את אותם ניצוצות.

משמעות העניין למעשה הוא, שאנו נמצאים בעולם העשייה, ורואים לנגד עינינו עולם גשמי – דומם צומח חי ומדבר, והעולם הזה מלא חיות – הן הצמחים שיש בהם חיות וצבע, וכל שכן בעלי חיים ובני אדם, ואפילו בדומם כבר ידוע היום – שבאמת אינו דומם, אלא בנוי מאטומים קטנים שבכל אחד מהם יש מליוני חלקיקים שנעים כל הזמן במהירות.

נמצא שהעולם כולו מלא חיות, אמנם באמת החיות הזה נמשך מהניצוצות הקדושים שנפלו לכאן, והם אלו שמחיים את כל הדברים אלו, ומעניקים להם את המראה והטעם והריח וכל החיות שיש בהם. אלא שהחיות הזה מלובש בדברים גשמיים של דומם צומח חי ומדבר, ונדמה כאילו זה כל הסיפור.

תיקון הניצוצות פירושו, לגלות את החיות הפנימי, ועל ידי כך לגלות שכל העולם מלא בחיות אלוקית. ובזה ‘גואלים’ את הניצוץ השבוי, ומתקנים אותו. וכיצד עושים זאת, על ידי התורה. כי התורה מדברת על כל ענייני העולם, ובכל דבר שבעולם יש תורה ויש מצוות, ועל ידי שפועלים בכל דבר על ידי התורה – מגלים את האלוקות שבו.

ולכן, כל דבר שבעולם טעון תיקון, ואסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה. כי קודם התיקון – יש כאן תערובת בין הניצוץ הפנימי לבין הלבוש החיצוני, ועל ידי התיקון הוא מתברר ונעשה מתוקן.

שבועה – כח הדיבור

נמצא שכח התיקון שבכל דבר, הוא על ידי מעשה ומחשבה. מעשה – קיום התורה והמצוות שיש בכל דבר. ומחשבה – של אמונה, שמאמין שהחיות של הדבר הוא הניצוץ האלוקי שמחיה אותו. אמנם באמת עיקר כח התיקון הוא הדיבור.

כי רק האדם יכול לתקן את הבריאה, ועיקר כח האדם הוא הדיבור. ואם כן עיקר התיקון הוא על ידי הדיבור. וכאן מגיע החידוש הגדול של שבועה. כי אמנם עיקר דרך התיקון הוא על ידי התורה, אבל לפעמים אדם עומד בנסיון גדול, ועלול ליפול ולעבור על דברי התורה, ואילו היה יודע שבאמת הדבר שמושך אותו הוא רק דמיון, ובאמת הוא נמשך אחר החיות האלוקי שיש בזה, ואם יתאפק – יזכה ליהנות מהחיות האמתי שיש בדבר הזה – היה עומד בזה, אבל קשה להאמין בזה.

ולכן, צריך עצה מיוחדת שיגלה לו את האמת הזאת, וזה העצה של שבועה, כי כשאדם עומד מול הנסיון, גם אם הוא יודע שיש תורה שמדברת על המצב הזה, אבל לא מאמין שזה קשור אליו, ושהוא בעצמו יש לו את הכח הזה של התיקון. אמנם כשנותנים לו ביד כח לחדש בעצמו תורה למצב הזה, ולעשות שבועה – אזי בכח השבועה, הוא מגלה שהתורה שיש כאן, היא תורה ‘שלו’, ומקבל כח לקיים את התורה ולתקן את הדבר.

[ולכן שבועה הוא כנגד ספירת המלכות, כי התורה שבעל פה, שמדבר על כל דבר שיש בעולם – הוא בחינת מלכות, ועל ידי זה מתגלה שהשם יתברך הוא מלך ונמצא בכל דבר. אמנם כשאי אפשר לעשות זאת על ידי התורה בעצמה, צריך לחדש תורה שבעל פה על ידי הדיבור, דהיינו על ידי שבועה, ואז יש בכוחו לגלות את המלכות, וקיצרתי].

נדר – כח הביטול

אמנם לפעמים גם זה לא מועיל. כי אדם כבר מרגיש כל כך עייף ושבור, שלא רק שאין לו כח לקיים את התורה, אלא אפילו אם זה יהיה תורה שלו, גם כן אין לו כח, והנסיון שלו אינו רק בעניין פלוני ואלמוני אלא בכלל על קיום התורה, ויש לו נסיון לפרוק עול לגמרי ח”ו. וכאן צריך את העצה של נדר. כי הנדר מגלה כח שהוא יותר גבוה מהתורה, והכח הזה הוא עולם הבינה.

כי אמנם עיקר קיום העולם הוא על ידי התורה, אבל הרי היה כ”ו דורות קודם קבלת התורה, ואיך התקיים העולם אז, אלא שיש אוצר של מתנת חינם שעל ידו התקיים העולם. והכח הזה קיים גם היום, בכל עת שבטלים מהתורה – כגון בבית הכסא, או בשעת שינה וכדומה, שאז מקבלים חיות מהאוצר של מתנת חינם (עניין זה התבאר באריכות בפרשת שמיני, ובעז”ה עוד יתבאר בפרשת ואתחנן).

כלומר, יש שתי דרכים של גילוי האמת הפנימית בעולם. הדרך הראשונה היא באופן ‘פרטי’ – על ידי התורה, שמגלה באופן פרטי איזה מצוה יש בכל דבר, ועל ידי זה מבינים בצורה מפורטת איזה סוג של חיות יש בכל דבר. והדרך השניה היא באופן ‘כללי’ – על ידי ביטול, שאומר שאני לא רוצה את העולם אלא רוצה את השורש של העולם. וכמו ההבדל בין אבא לאמא, שהאב מלמד את בנו בפרטיות איך להתנהג, ולפי זה אוהב אותו ומשבח אותו, והאמא אוהבת אותו בכל אופן.

ולכן, כאשר אדם מרגיש עייף, ואין לו כח בכלל לקיים את התורה – העצה היא לעשות נדר, דהיינו שאומר ‘אני לא רוצה את העולם, והעולם הוא קונם עלי’, ואז הוא מקבל חיות מהאוצר של מתנת חינם, ומזה מקבל כח לעמוד בנסיונות.

התרת נדרים

אמנם כל זה בעת הנסיון. אבל אחר כך צריך לחזור בחזרה להעולם. ולכן יש את הכח של התרת נדרים, והיינו שהולך לחכם – שהוא בעצמו השורש של התורה, וכשרואה אותו כבר אינו צריך את הנדר, אלא רואה בעצמו את התועלת של האמת. וממילא יכול להתיר את נדרו, ועל זה הדרך גם עניין הפרת נדרים על ידי האב והבעל, שהם השורש שלה.

ומהכח הזה נמשך כל עניין התשובה, ולכן בתחילת יום הכיפורים אומרים כל נדרי, כדי להיכנס לעולם הבינה ולקבל כח לעשות תשובה. ובכח הזה גם מתירים כביכול את הנדר כלפי מעלה, כי מעוררים הכח של אוצר מתנת חינם, וממילא יכול לגאול אותנו.

וכל זה דורש הרחבה ואריכות גדולה, ועוד חזון למועד אי”ה. אבל יש כאן עצה נפלאה לעובדא ולמעשה. שכאשר יש לאדם נסיון – שמרגיש שעל פי הכללים של התורה אינו יכול לעמוד בזה, יש בידו עצה של שבועה, שבזה הוא מגלה את כוחו שיכול לעשות מכל דבר תורה, ואם גם זה אינו מועיל – יש את הכח של נדר, שיכול לבטל עצמו לגמרי, וכך יוכל לעמוד על עמדו, ואחר כך יבטל את נדרו.

מדרשי פליאה: אי כי ידור נדר, הדא הוא דכתיב ימינו כצל עובר

Podcast: Play in new window | Download