פוסטים

כמעט חצי שנה – ‘נצח’ במושגים של היום

והעולם עדיין לא יודע כלום!…

***

לפני כחצי שנה זה התחיל. בתחילה היה נראה שזה עוד איזה וירוס, כמו כל הוירוסים, ואפשר להמשיך עסקים כרגיל. כמה שבועות הספיקו להבין שיש כאן תופעה חדשה, ולא מוכרת בכלל – לפחות לא במאה שנים האחרונות.

הוירוס המזערי הזה, לא דופק חשבון לאף אחד, ומתקדם בדרכו מאדם לאדם וממדינה למדינה, כשבדרך הוא גורם לעולם הגדול-החכם-הגיבור-המתקדם-והעשיר – לכרוע לו ברך, ולהוציא לשון במבוכה של ‘לא נעים, אבל לא יודע מה קורה כאן’.

העולם נעצר דום, ודברים שאף אחד לא חלם שיכולים לקרות אי-פעם, קרו ועוד איך ובתוך כמה ימים או שבועות. השמים התרוקנו ממטוסים, הרחובות התרוקנו מאנשים, ועולם המסחר כמעט שבק חיים.

היהדות היא הדבר היחיד שהמשיך להתקיים בדרך לא דרך, וגם היא הייתה צריכה להמציא את עצמה מחדש כמעט ‘יש מאין’, ולגלות דרכים שגם עליהם אף אחד לא חלם, גם לא בזמן היוונים, האינקוויזיציה, והקומוניסטים.

***

ולמרות כל זאת, העולם ‘החכם’ ממאן להיכנע. הוא מנסה בכל דרך ‘ללמוד’ אותו, ובעקבות כך להשיג עליו ‘שליטה’ – המילה הנשמעת ביותר בתקופה זו. להמציא לו איזה חיסון או תרופה, ולכל הפחות ללמוד איך להישמר ממנו ולמנוע את התפשטותו.

אפס. הוא מצליח לשטות בכולם, ולהשאיר אותם חסרי אונים וחסרי דעת פעם אחר פעם. השאלות והתמיהות לא נגמרות, ואין שום תשובה מניחה את הדעת. אז נכון, הצליחו ללמוד כמה כללים, באיזו דרך הוא עובר מאדם לאדם, מה הם התסמינים, מה הם דרכי פעולתו, ולמי הוא מסוכן. אבל תכל’ס, הוא נשאר בלתי ידוע, והשאלות נשארו בלתי פתירות.

אין שום בדיקה ששווה ‘מאה אחוז’ לחיוב או לשלילה. אין שום תסמין, גיל או רקע, שיודעים עליו משהו בוודאות. אין מידע ברור לגבי איזה דברים הוא יכול להתקיים עליהם וכמה זמן. ובעיקר, לא יודעים איך להתמודד אתו. וחוץ מלעשות טיפולי תמיכה ולשבת חסרי אונים, אין כלום מה לעשות.

***

כל זה לא מונע את כל המתרברבים למיניהם, לשחרר הצהרות תמידים כסדרן, על ‘השליטה’ שהם מצליחים להשיג, ועל ההצלחה הכבירה שלהם ‘לבלום’ את הנגיף, ולא יאומן – אפילו על ההצלחה שלהם ב’החלמת’ החולים… וכמובן כמובן שהם כבר ממש ממש בדרך לייצר חיסון ותרופה, ולמגר את התופעה (שכל כך הביכה אותם, נו נו נו).

‘דל גאה’ במיטבו. כי כולם מודים שהנסתר רב על הגלוי, והשאלות שנותרו ללא מענה, הם רבות וחזקות מדי מכדי להתעלם מהם. וכל הפרופסורים ואנשי המדע המהוללים, למדו לראשונה בחייהם להגות את צמד המילים שמעולם לא הופיע בלקסיקון שלהם: ‘אנחנו לא יודעים’.

כיצד ייתכן שתי מדינות, שרק גדר מפרידה ביניהם; באחת מהם – שמונה מתים, ובשניה – שמונת אלפים. כיצד ייתכן בני אותה משפחה ביולוגית ואותו גיל; אלו שגרים במדינה פלונית – נפטרו מזה, ואלו שגרים במדינה אחרת – בקושי הרגישו את זה. כיצד ייתכן שאדם בגיל תשע-עשרה ללא מחלות רקע, נפטר, ולעומת זאת אדם בן מאה ואחד עם מליון מחלות רקע, החלים. אלו הם רק מקצת השאלות, שנותרו עם מענה של ‘לא יודעים’.

אז בואו לא נתפתה ולא נתבלבל. אף אחד לא ‘בלם’ את הנגיף, ולא השיג עליו שליטה, ובוודאי שאף אחד לא עזר לאף אחד ‘להחלים’. אין מי שיכול למנוע את הגל הבא ובוודאי לא את הוירוס הבא. אנחנו בסך הכל בתיאטרון בובות, שלמרבה הבושה והמבוכה יש מהבובות שמתלבשות בחליפות ועניבות, ואומרים: אנחנו מנהלים את המשחק הזה…

אפשר להבין אותם. כי אם הם יצטרכו להודות שהם רק בובות, הם ייאלצו להיפרד מהחליפה והעניבה, גם בלי התערבות בית משפט… אבל אשרינו שלא שם חלקנו כהם, ושאין לנו בעיה להודות שאנחנו לא יודעים, ואדרבה, ככל שה’לא יודעים’ גדול יותר ורחב יותר, אנחנו קרובים יותר ל’ומלאה הארץ דעה’. במהרה במהרה ממש.