פוסטים

הרהורים – ערב פסח תש”פ

האם הדור שלנו – הוא רק מכני!

או שיש לו לב?

***

אני צובט את עצמי, גם כדי לבדוק אם זה נכון, וגם כדי להעניש את עצמי.

בתוך כל הבלגן, לא יודע אם שמתם לב, אבל יש כאן גילוי לא פחות ממהפכני. כבר שנים שמדברים על כך שהדור שלנו הוא טכנוקרט. הוא אמנם מהדר בכל מה שאפשר ‘בחיצוניות’ – תלמודי תורה, ישיבות וכוללים, לולב ואתרוג, מצה תפילין ומזוזה, אבל חסר לגמרי את ‘הפנימיות’ ואת הלב.

ואף אחד לא חלק על כך. הנחת היסוד הזו הייתה מוסכמת מקיר לקיר, והויכוח, אם היה, נסוב רק על: מה הסיבות לכך, והאם יש פתרון לכך, ואיזה. היה ברור שבתי הכנסיות והשטיבלאך למיניהם, שמלאים מזן אל זן, הוא משהו טכני נטו, ואולי גם חברתי וקהילתי, ותו לא.

חשבנו ש’מה לעשות’, זה הדור ורק משיח ישנה אותו. אנחנו דור עקבתא דמשיחא, ועל זה אין ויכוח, אז זה הפנים שיש לו. קבל אותו וזהו.

***

אז חשבנו.

מגיע פתאום הקורונה, על כל השמות שיש לו; ‘וירוס’, ‘נגיף’, ‘משבר’, ‘בהלת’, ‘מגפת’, וכל מה שתרצו או לא – וטופח על פנינו.

לקחו לנו את כל האפשרויות הטכניות והמכניות; סגרו את השטיבלאך, סגרו את בתי הכנסת, סגרו את המקוואות. אז הנה, כל הסיבות להרגיש פטורים, ולחגוג. אם בכלל לא מחוברים בפנימיות, ורק עושים את זה כי זה משהו קהילתי, או משהו טכני שהתרגלנו לעשות וזהו, אז הנה ההזדמנות לוותר וזהו.

ומה באמת קרה? לא יאומן. אף אחד לא מוותר. פותחים מקוואות בשעות הקטנות של הלילה, עושים מניינים מהמרפסות, מהחצרות, מהגגות והמקרפיפות. קוראים בתורה בתנאים בלתי אפשריים, ומעל הכל – עושים פסח כשר ומהודר, עם ביצים כמובן, כולל גם שריפת חמץ חשאית, ומוסיפים לסיום חיוך של מנצח.

***

זהו, טעינו בגדול.

הדור שלנו יש לו לב. לב ענק, חם ורותח. הוא בסך הכל היה מכוסה בהרבה טכני, שהצליח לשכנע אותנו שאין בפנים כלום. אבל באמת היה שם בפנים כל הזמן לב, רק שלא היה לו מתי להתגלות. וברגע שהייתה לו הזדמנות – הוא פרץ ובגדול.

איזה נס שזה קרה רגע ‘לפני’ שמשיח הגיע. עוד היינו עלולים לספר לנכדים שלנו, שהיה פעם דור שלא היה לו לב, וזה היה פשוט שקר. אז ה’ ריחם עלינו, ואמר: רגע לפני שאני מביא את המשיח, אראה לכם שטעיתם. מעולם לא היה כזה דור, ומעולם לא היה כזה יהודי – שאין לו לב. אין חיה כזו.

כמה מרגש להיכנס עם הגילוי הזה לפסח, ולדעת, שאכן אין כמו עם ישראל, שמסור בלב ובנפש לאביו שבשמים. והולך אחריו באש ובמים, ויהי מה. זה קרה ביציאת מצרים, וזה קורה גם היום – לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.

וכימי צאתנו מארץ מצרים נזכה לראות נפלאות, כימים ההם בזמן הזה.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 40

אתה מבין מצוין.

כל ילד בטוח שהוא מבין הכל. והוא צודק לגמרי, למרות שהוא לא צודק בכלל.

***

הקניין הרביעי מקנייני התורה – הם ‘בינת הלב’ (ו/או ‘שכלות הלב’).

בשלב הזה עדיין לא מתעסקים ב’דרכי הלימוד’ [שהם מפורטים בהמשך המשנה ‘בשימוש חכמים, בדקדוק חברים, בפלפול התלמידים’ וכדומה]. אלא בשלב יותר מוקדם ובסיסי [שמקביל ל’שמיעת האוזן ועריכת שפתיים’ מחד, ול’אימה ויראה וענווה’ מאידך].

אם כן, לא מדובר כאן על ‘הבנת הלימוד’, כי לזה לא קוראים ‘בינת הלב’ אלא ‘בינת המוח’ או ‘בינת השכל’. מדובר כאן על משהו יסודי יותר, שהוא שלב בסיסי בעצם הלימוד.

***

הלב הוא ‘חכם’ והוא ‘מבין’ (ראה ליקוטי מוהר”ן ח”ב סימן ב). גם כשהשכל לא כל כך חכם, ולא כל כך מבין – הלב דווקא כן מבין. אפשר להבחין זאת אצל אנשים שנחשבים לטיפשים או רדודים, אך פתאום בתחומים מסוימים, הם מתגלים כ’מבינים עניין’ ועוד איך.

דברים ש’מעניינים’ אותך, לא רק ברמה של ‘סקרנות’, ובוודאי לא ברמה של ‘למה לא’ – הלב שלך נמצא שם. וכשהוא נמצא שם, אתה ‘תתפוס’ את העניין. לפעמים אפילו ברמה שמוכשרים ממך לא יתפסו. וכמו שאמרו בעלי המוסר, שכשמגיעים לדין תורה, אפילו שפחה יכולה לומר סברא של רבי עקיבא איגר…

***

זה נקרא ‘בינת הלב’ ו’שכלות הלב’. פשוט, שהלב שלך יהיה כאן.

כשאתה ניגש ללימוד, זה יכול להיות מתוך הרבה סיבות; יכול להיות ההכרח של המסגרת (ישיבה, כולל, מבחנים), יכול להיות ‘קביעות’ שקבעת לעצמך, ויכול להיות אפילו רצון להשיג עוד ידיעות. אבל בכל אלו – ‘אתה’ עדיין לא נמצא כאן. אלא עומד מבחוץ, ו-עושה את שלך; לומד, מספיק, מתעניין, ואפילו אולי יודע ומצליח, אבל לא מחובר.

הגישה הבסיסית צריכה להיות עם הלב. הלימוד הוא לא משהו ‘מבחוץ’, והתורה היא לא ‘אוסף ידיעות’ – אלא משהו שהוא הכי ‘שלי’ והכי קרוב ללבי. הא-ב של השייכות שלנו אל התורה – הן אל לימוד התורה והן אל קיומה – הוא כמשהו ‘לבבי’, ששם אני מוצא את עצמי, ומרגיש מחובר.

והחיבור הזה – נותן את ההבנה הבסיסית והנכונה ביותר. כשילד חושב שהוא מבין – הוא צודק לגמרי, כי הוא מחובר לכל ידיעה שהוא מתעניין בה, ולכן הוא באמת מבין אותה. הוא כמובן לא צודק – כי יש לו עוד הרבה מה להעמיק, אבל את ההבנה הבסיסית, ובעצם האמיתית והנכונה ביותר כבר יש לו.   

[משום כך, גם כל כך חשוב וכמעט מעכב בלימוד, שיהיה ‘לבו חפץ’, כי אז הוא מחובר לזה בלבו. וכך גם בכל נושא בעבודת השם, שיש לכל אחד את הנקודה השייכת ללבו, ושם מקומו].

סיכומו של דבר: הלב, הוא המרכיב החשוב ביותר. חשוב מצד אחד – לשמור עליו ולכוון אותו לכתובת הנכונה, אבל לא פחות חשוב מצד שני – להיות קשוב אליו, ולתת לו את הבמה המרכזית, גם בדברים שלכאורה שייכים לתחום השכל. הלב יודע מה הוא אומר.