פוסטים

[הרהורים בעקבות האסון במירון – חלק ג]

האסון הגדול ביותר, שעלול חלילה לקרות ליהודי – הוא לאבד את האמונה.

ועוד יותר מסוכן – לאבד חלילה את האמונה בצדיקים.

***

הלב של כולנו מזועזע. המראות הקשים, השמועות המזעזעות, וכמות הנפגעים – נגע במקומות העמוקים ביותר, ואין מי שלא הרגיש מטולטל עד עמקי נשמתו. לא נותרה עין יבשה, ולא נותר לב שלא שתת דם.

זו מתנה. זה אומר שהלב שלנו בריא, יהודי ורגיש. ואינו יכול לראות או לשמוע על אסון שכזה, ולהישאר אדיש או שליו. גם בדור שכזה, עם לבבות אטומים ומחוספסים כל כך – עדיין עדיין הלב שלנו חי, ואינו נשאר שוה נפש מול טלטלה שכזו.

כנגד כל אחד מארבעים וחמשת הקדושים, ישנם חמשת אלפים שהיו במירון ולא נספו. ועוד אלפים רבים שנותרו חיים בביתם. ובכל זאת, אותם ארבעים וחמש תופסים את הלב ואת המח של כל יהודי, בכל פינה בעולם. אשרינו, והלוואי שנזכה תמיד להיות כל כך רגישים ומאוחדים. כי זה מה שאנחנו.

***

אבל… יש אסון שקט, שאם לא נבחין בו – עלולים להיות חלילה הרבה יותר נפגעים.

כשקורה אסון, ובסדר גודל כזה – והוא אינו מתרחש אצל הגוים או הרחוקים, ולא באירוע בידור כלשהו, אלא אצל יהודים, כשרים ותמימים, ובאירוע שכל כולו קדושה והתרוממות – העולם מתקומם, פוקח עיניים ושואל, גם אם ללא מילים: איה אלוקיך.

ולא רק העולם שבחוץ, אלא גם ‘העולם’ שבפנים. בפנים, בשקט, בתוך הלב, גם כן מנקרת השאלה/קושיא הזו. רובינו לא מעיזים לשאול זאת בקול, ורבים מאתנו גם לא מעיזים לשאול את זה בשקט, אבל איפה שהוא, השאלה הזאת קיימת ותובעת את עלבונה.

וזה עלול להיות חלילה אסון. אסון שקט ובכלל לא תקשורתי, שקובר תחתיו לא עשרות, אלא מאות ואלפים נערים וזקנים, שעלולים לאבד את האמונה בין לילה. וזה לא חייב להיות כפירה, אלא משהו בלב שנסגר וזהו, ה”י.

***

ועוד יותר, וזו אולי הסכנה הכי גדולה – לאבד את האמונה בצדיקים.

מי שנגזר עליו לראות את המחזות הקשים. ראה אנשים שוכבים חסרי אונים, חלקם עדיין נלחמים על כל נשימה, וחלקם כבר חלשים מכדי להילחם. ואלו וגם אלו אינם יכולים לסייע לעצמם, רק נושאים עיניים בציפיה נואשת, למישהו שישים לב אליהם ויחלץ אותם מתוך ההפכה.

וכך בדיוק אנו נראים. דור כל כך חלש שנלחם על כל נשימה של טוב, ורובו הגדול כבר חלש אפילו מלהילחם. אין לנו יכולת לסייע לעצמנו, רק להרים עיניים אל הצדיקים, שילחמו עבור הטוב שלנו, יומם לא ינוחו ולילה לא ישקוטו, עד שיביאו אותנו לשם.

וזה קורה. אחת לשנה כל נשמה אוספת את עצמה, ומביאה את עצמה ל’הנשמה’ אצל הצדיק הגדול, שרוצה לפטור את העולם כולו מן הדין, ולהביא את הגאולה ברחמים. באותם רגעים אנו מטעינים את עצמנו בחמצן, ומקבלים כח לשרוד עוד שנה בחיפוש אחר הטוב והגאולה.

***

וכעת, כל הסיפור הזה עומד בסימן שאלה. זו כבר לא שאלה שבאה מבחוץ, כי שם בכלל לא מכירים את זה. אבל מבפנים, אוי הכי מבפנים, עולה השאלה במקרה הטוב, והמסקנא במקרה הגרוע: כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק?!

הרי זה לא קרה בבית כנסת או קהילה כלשהי, אלא אצלו בבית, בתוך החתונה האישית שלו – אליה הוא הזמין את כולנו, כדי לשמוח ולרקוד, וכדי להרגיש בחוש שאין שום רע ודין, רק טוב ורחמים. ולכן הוא גם לא מרשה להתאבל שם, רק לאכול ולשתות ולשמוח (כלשון האריז”ל). אז איך, למען השם, הוא נתן לדבר כזה לקרות?

אז מי שלא זכה להאמין ברשב”י, צריך ממילא תחיית המתים. אבל מי שכן זכה להאמין בו, ולהגיע ליום שמחתו, עלול חלילה להישאר עם הקושיא הזאת, ביודעין או בלא יודעין, ולאבד מבלי משים, את מקור החמצן האחרון, ה”י.

***

מה עושים?

קודם כל, לא מתעלמים. אסור להכחיש ולומר: אין לי קושיות. דוד המלך לא נבהל מלעשות זאת, והוא מילא כמה וכמה פרקים בספר התהלים בהמון קושיות שכאלו. התעלמות איננה פתרון, אלא סכנה. כי התעלמות היא פעולה של מריחה, וכשמורחים שאלה היא הופכת למסקנא.

אין לנו ספיקות באמונה, חלילה. אנו יהודים, מאמינים בני מאמינים, וככאלו, ברור לנו שלא הכל אנו מבינים ולא הכל צריכים להבין, כשנגדל, אולי נבין. אין לנו ספיקות אבל כן יש לנו קושיות, לנו ואולי גם לילדנו. קושיא לא חייבת להיות כפירה והתרסה, אלא כשמה כן היא: קושי וכאב.

רבינו מגלה ש’קושיא’ ראשי תיבות ‘שמע ה’ קולי אקרא’. וזה אומר שהיא נועדה כדי לצעוק אותה אל ה’. אם בלבך פנימה אתה שואל קושיות ‘על’ ה’, ולכן מפנה לו גב, עושה לו פנים כועסות ומתרחק ממנו – זו לא קושיא אלא כפירה. אבל אם אתה לא מסתתר, אלא מפנה את הפנים אליו, וצועק מתוך כאב את הקושיות שלך אליו ולא עליו – זה מצוין, זה מתוק, וזה קדוש.

כשהלב עודנו חם, זה הזמן לצעוק בכל הכח את הקושיות אל ה’, ולהתחנן אליו שלא יקרה חלילה אסון נורא, ולא נאבד ולו קמצוץ – מהאמונה השלימה בה’; מהאמונה השלימה ברבי שמעון ובהילולא שלו; מהאמונה השלימה בכך שה’ אוהב אותנו, מרחם עלינו ורוצה עבורינו רק את הטוב; ומהאמונה בכך שהדרך שלנו לגאולה, פרטית וכללית, נעשתה קרובה יותר ולא רחוקה יותר.

ומה בכל זאת המסקנא

[הרהורים בעקבות ל”ג בעומר תשפ”א – חלק ב]

האירוע הזה שארע לנו כעת, אינו הראשון בהיסטוריה.

יש לו תקדים. ומשם אנו יכולים ללמוד – כיצד נוהג יהודי במקרה שכזה.

***

ביום השמח ביותר בהיסטוריה, היום שהוכתר בעשר עטרות, יום הקמת המשכן – אירע אסון. שני בני אהרן נספו, ונשמתם עלתה לגנזי מרומים.

ושם, באותו מעמד, התורה מלמדת אותנו בדיוק כיצד נוהגים בסוגיא שכזו. דבר ראשון – וידום אהרן. שתיקה מוחלטת, בלי קושיא או טרוניא, וגם בלי שאלה ונסיון להבין. רק שתיקה. שתיקה קדושה של הכנעה.

דבר שני – אהרן ובניו מקבלים ציווי, להמשיך את המעמד כרגיל. לא להתאבל ולא לבכות, אלא להמשיך את החגיגה. זוהי נקודה דקה ועמוקה, שמן הנמנע להרחיב בה, ותלויה באבנתא דליבא. אך גם היא קבלה נוכחות באירוע הנוכחי, שהיה בעיצומה של ההילולא, ומיד לאחריו הגיעה שבת.

דבר שלישי – וכל בית ישראל יבכו את השריפה. עם ישראל הצטווה לבכות. לא להסיק מסקנות ולא להפיק לקחים, אלא לבכות. להרגיש את הכאב הצורב, ולתת לו. זהו.

רק לאחר מכן, הגיעו המסקנות, והם היו מאד אישיות. אהרן הכהן קיבל דיבור אישי, וכמוהו כנראה גם כל אחד מישראל, קיבל את הדיבור האישי שלו. ההוכחה לכך היא, שעד היום אין מסקנות ברורות והחלטיות בנוגע לאירוע, מה היה הגורם לאותו אסון (יש אומרים שתויי יין, יש אומרים שהורו הלכה, יש אומרים שלא נשאו נשים, ועוד). 

***

אין לנו דרך, גם אם נרצה, להצביע על מסקנות ברורות ומוחלטות.

האסון אינו קשור לגודל האירוע ומספר האנשים המשתתפים בו. זה גם לא קשור לתשתיות הלקויות (והן בהחלט לקויות) של ההר, לא קשור לעומס ולא לצפיפות, ו…כן, זה גם לא קשור למשטרה. מבחינה עובדתית – זה פשוט לא קשור.

ל”ג בעומר במירון, אינו נערך כעת בפעם הראשונה, ואפילו לא ביום שישי. הוא נערך כבר מאות שנים, בתוכם עשרות פעמים שחל ביום שישי. וכבר שנים רבות שהוא מכיל כמות של מאות אלפים, ולא קרה כלום.

מעולם, מעולם – לא היה אדם אחד שנפח את נשמתו ואפילו לא ניזוק. לא היה. מלבד המפולת הידועה שהייתה לפני כמאה שנה וקיפחה את חייהם של שלשה עשר אנשים, ומלבד האסון החם והטרי של השנה – לא היה אפילו אחד!

האם זה אומר שצריך לסמוך על הנס ולא לטפל בתשתיות? כמובן שלא. בוודאי שצריך לעשות הכל כדי לקיים מצות מעקה ו’לא תשים דמים’ והמסתעף. אבל אין ולא היה שום קשר בין האירוע הנוכחי לבין הצורך בהשתדלות. שום קשר, חד משמעי. עובדה.

[בנימה אישית. מי שנכח במקום וראה את השתלשלות הסיפור מתחילתו ועד סופו (כמה דקות בסך הכל), וכותב השורות נמנה ביניהם, יודע שזה לא קשור בכלל לכל מה שמדברים. זה היה משהו מאד נקודתי, שספק אם ניתן היה למנוע, ואם כן, הכיוון שונה לחלוטין, ולא כאן המקום].

***

גם מסקנות ‘רוחניות’ – אינן יכולות להיות ברורות והחלטיות.

אין לנו נביא, ואין אתנו יודע עד מה. אנחנו דור יתום, ואין לנו את הפריבילגיה שיגלו לנו ברוח הקודש, מה בדיוק על מה ולמה. בשנים האחרונות היו כמה וכמה אירועים משמעותיים; פיגועים, אסונות, טרגדיות, וגם מגפה. ולא קבלנו שום מידע ברור, על מה זה קרה ומה צריך לעשות.

דוברים יש הרבה, יותר מדי. וכל אחד מהם מדבר מהנושא הקרוב ללבו. האחד מעורר על קדושת בתי כנסיות, השני על לימוד התורה, השלישי על קדושה וצניעות, והרביעי על בין אדם לחברו. וכל הדברים נכונים וחשובים כשלעצמם, אבל לא יכולים לשמש כדוברות ופרשנות לאירוע המסוים הזה.

***

נחזור אם כן לראשונות:

הדבר הראשון – שתיקה. שתיקה של הכנעה, מתוך אמונה שאכן העולם אינו בידיים שלנו, לא העולם הפרטי ובוודאי לא העולם הכללי. יש מישהו גדול יותר, והוא יודע מה הוא עושה.

הדבר השני – אמונת חכמים. האירוע לא היה באפריקה, וגם לא בכביש 6, אלא במירון. ולא בבין המצרים, או כל תאריך אחר, אלא בל”ג בעומר. אם כך, זה לא קשור אלינו אלא לבעל האתר וההילולא – רבי שמעון.

ואם זה קשור אליו – מדובר בוודאי סיפור של המתקה. כל עבודתו של רבי שמעון היא המתקת הדינים, וגאולה. רבי שמעון הקפיד מאד על מי שהתאבל אצלו בל”ג בעומר על החורבן (כמסופר על תלמידו של האריז”ל), ובוודאי שלא היה נותן לחורבן אחר לקרות אצלו.

מה כן? ייתכן שלעולם לא נדע. וגם אם כן, אז לא עכשיו. אם נזכה, ובעז”ה בוודאי נזכה – להתחזק באמונה בה’ ובצדיקיו, בוודאות מוחלטת שיש כאן רק טוב, אהבה והמתקה – נזכה לשמוע את הבת קול שתספר לנו מה הסיפור ומה המטרה, וזה יהיה כנראה בצורה אישית, ולא להעברה.