פוסטים

ליל הסגר

Photo by qimono--1962238

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין

‘כאשר כבר יותר מדי מר –

אז הזמן להתבטל לגמרי לה” כך אמר רבינו

***

טבעת החנק הולכת ומתהדקת.

זה התחיל מחמשת אלפים איש, הצטמצם לאלפיים, אחר כך לאלף, בהמשך למאה, ומהר מאד לעשר איש. בתחילה עוד היו פתוחים המקוואות, בתי כנסיות ובתי מדרשות, ולהבדיל, כל בתי העסק. לאט לאט, בעצם מהר מהר, גם המרחב הזה הלך והצטמצם, וכעת אנו נכנסים לסגר.

ההרגשה היא שסוגרים עלינו מכל הצדדים. כעת עוד מותר לנשום, אבל לך תדע מתי יצמצמו גם את זה לעשר נשימות בשעה, ורק במרחב פתוח ולתוך מסכה. וזה קשה וחונק. מילא במה שנוגע לגשמיות, זה אמנם לא נעים אבל לא קריטי. הבעיה היא שגם מבחינה רוחנית סוגרים לנו את הנשימה, ולא מאפשרים כלום, כמעט.

מה עושים עם זה? בסדר, עושים את זה, כי מה לעשות זה המצב, וצריך לשמור על זהירות ובריאות. וגם במה שלא באמת נוגע לזהירות ובריאות, צריך לשמור על הארנק, שלא יתרוקן בבת אחת עם קנסות ומעצרים. אבל בהרגשה, מה עושים? איך מתמודדים עם זה?

***

יש מצב, שכל הסיפור הוא הפוך בעצם.

כשהאוזניים סתומות, יש עצה פרקטית פשוטה: סותמים את הפה ואת האף בחוזקה, ונושמים בכל הכח. ואז, האויר שמנסה לצאת דרך האף והפה ונתקע, יוצא בלית ברירה דרך האוזן, והיא נפתחת. כעת מגיע אדם חכם, ואומר: ואוו, לא ידעתי שאפשר לנשום דרך האוזן, כעת שגיליתי את זה, למה לי לנשום דרך הפה והאף, בוא ננשום דרך האוזן…

אדם שנתקע בחדר, ואינו מצליח לפתוח את הדלת. בלית ברירה הוא יכול גם לצאת מהחלון. אבל מה יקרה אם הוא יחליט שמאחר שהוא גילה את הפתח החדש הזה, הוא מעדיף להשתמש בו מהיום לכתחילה, ולוותר על השער הראשי? אם זה יקרה, יש מקום לחשוש שהרגעים שהוא היה תקוע בחדר, עשו לו משהו…

***

יש קשר בריא עם ה’. קשר של ‘עין בעין’, שבו אנחנו מתקשרים אתו פנים מול פנים, וחווים את הקשר בצורה בריאה שלמה וזורמת. זה היה בזמן בית המקדש, ואז, אפילו יהודי פשוט, היה לו קשר עם ה’, כמו הצדיקים הגדולים בדורות שאחרי בית המקדש.

הקשר הישיר הזה נסגר וננעל. ואז, התחלנו לנשום דרך האוזן, ולצאת דרך החלון. אז במשך הגלות, עם ישראל למד להסתדר; הוא בנה בתי כנסיות, תלמודי תורה וישיבות, ומערכת שלמה של יהדות, והתחיל להתרגל לקשר של בדיעבד. הבעיה היא ששכחנו, וזה הפך אצלנו לכתחילה, עד שלא חסר לנו בכלל משהו אחר. ואנחנו חושבים בקול: למה בכלל צריך אף ופה, ומי זקוק בכלל לדלת ראשית.

***

גם במצרים זה היה כך. הם חיו חיים מרים מאד, אבל למדו להסתדר עם זה, כל אחד היו לו את הקומבינות איך לחיות עם זה, והם נשמו לרווחה. במצב כזה, הם שאלו שאלה מאד שאלתית: למה צריך בכלל לצאת ממצרים, בסך הכל הכל טוב, רק פה ושם יש מה לשפר.

בשביל זה צריך סגר. הם נסגרו בבית שלהם כל הלילה, ובכך סתמו את האוזניים, ואת החלונות. וכשהאוזניים והחלונות נסתמים – מתחילים לחפש את האף והפה, ואת הדלת הראשית, ונגאלים.  וזה כנראה מה שקורה אתנו כעת. סותמים לנו את כל ה’בדיעבד’ים שעזרו לנו להסתדר עם הגלות, בכדי שנפסיק להסתפק עם חלונות ונחפש את השער הראשי, ואז ניגאל.  

/0 תגובות/על ידי

בין המצרים

Photo by Zac Durant on Unsplash

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 87

‘גבולות יוצרות מרחב’.

כך אומרים העולם, והמקור הוא כנראה ‘בין המצרים’.

***

רשות הרבים הוא מקום ענק – ודווקא לכן אי אפשר לעשות בו כמעט כלום. כי המרחב מכיל כל כך הרבה אפשרויות, שקשה לבחור באחד מהם ולהתמקד בו.

עשרים וארבע שעות הם המון זמן – ודווקא לכן לא עושים בהם כלום. כי בגלל שיש הרבה זמן, קשה להתמקד ברגע הנוכחי, ולהחליט מה לעשות בו.

דווקא כשנמצאים בבית, שהוא מקום קטן – אפשר לעשות בו הכל. כי כל דבר בו מאד מוגדר; כאן זה סלון – כדי ללמוד ולאכול, כאן מטבח – כדי לבשל, כאן חדר שינה – כדי לישון, וכאן מרפסת – כדי לנפוש, וכן הלאה. וכן כשעושים סדרים לאורך היום – אז אפשר לנצל את היום.

***

כל רודפיה השיגוה בין המצרים. הפסוק מתאר את המצב שלנו בגלות – שאנחנו נמצאים ‘בין המצרים’ – בין מיצר למיצר. ושם הרי אי אפשר לברוח לשום מקום, וממילא הרודפים יכולים לתפוס אותנו.

באים הצדיקים ואומרים ‘כל רודף י-ה – השיגוה בין המצרים’ – מי שמחפש את ה’, הזמן הכי מסוגל לכך שימצא, הוא ‘בין המצרים’. ומלבד שזה ההיפך מהמשמעות הפשוטה של הפסוק, זה גם לא הגיוני. מי בכלל פנוי לחפש את ה’, ועוד יותר – למצוא אותו, כשהוא נתון במיצר וסגור מכל הכיוונים.

והתשובה היא: היא היא. דווקא כשאנחנו נתונים בין מיצר למיצר – יש סיכוי שנחפש באמת את ה’, ואז ממילא גם נמצא אותו.

***

כשאנחנו נמצאים במרחב – יש לנו הרבה מה לחפש; ידיעת התורה, תפילה בכוונה, השגות וייחודים, עבודת המדות, קדושה וצניעות, וזה רק התחלת הרשימה. וכל אחד מהם כולל עוד הרבה עניינים ופרטים.

יש לנו יהדות עשירה מאד, ומרוב העשירות הזאת – אנחנו מתקשים להתמקד באחד מהם, ועוד יותר מתקשים להתמקד בסיפור האמתי, שהוא אמנם קשור לכל הרשימה הזאת, אבל יכולים בהחלט להכיל את כל הרשימה הזאת ו’לדלג’ עליו.

כשנמצאים במיצר, ועוד יותר כשנמצאים ‘בין המצרים’ – לא נשאר אפשרות אחרת, חוץ מלהרים עיניים, ולחפש את ה’. וברגע שאתה מחפש אותו – אתה מוצא אותו. כי הוא הרי ‘כאן’ בדיוק כמו בכל במקום אחר, ובבחינה מסוימת עוד יותר.

ולזה הוא מחכה. הוא מאד אוהב שאתה לומד ומתפלל ועושה הרבה דברים טובים. אבל הוא עוד יותר אוהב שאתה מרים את העיניים, ומחפש לפגוש את העיניים שלו (כביכול). ורק לכן הוא עשה את כל המיצרים, כדי לגרום לנו סוף סוף לעשות את הפעולה הפשוטה הזאת – להסתכל לו בעיניים!

ולכן, כל כך חשוב וכדאי בימים אלו, לעצור לחצי שעה ביום, ולהיכנס לשם – לתוך המיצר, להרגיש אותו היטב, ומשם – להרים את העיניים. ואין לך רגע קדוש ונשגב מאותו רגע שבו נפגשים העיניים זה בזה.

/0 תגובות/על ידי