Photo by Dave Herring on Unsplashבס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 85
בכי – הוא כח עצום.
כל אחד רוצה לבכות בתפלה, להתרגש בשבת, ולהוציא דמעות ביום כיפור, אבל איך עושים את זה. ולמה זה כל כך חשוב?
***
בימים האלו, כך אומר האריז”ל, כדאי מאד לשבת בכל יום בצהריים, במשך כחצי שעה, ולבכות בכיה ממש, והדבר הזה ‘עושה תועלת גדולה בנפש האדם’.
אז קודם כל זו הזדמנות. כל השנה צריך להיות צדיק מופלג, שקם בחצות הלילה – כדי לומר תיקון חצות. ואילו כעת יש ‘פתיחת שערים’. גם מי שלא קם בחצות הלילה, ואפילו מי שקם רק בחצות היום – יש לו הזדמנות להיות מאותם ‘עובדים’ שאומרים תיקון חצות. חבל לפספס.
אבל מה העניין של ה’בכיה ממש’, ולמה זה ‘עושה תועלת גדולה בנפש’. האם זה רק עניין ‘סגולי’, או שיש בזה משהו שאנחנו יכולים גם כן ‘להבין’, וממילא ‘להתחבר’.
אולי זה גם קשור למה שהאריז”ל אומר, ומובא בהרבה מחזורים, שבימים נוראים מי שאינו בוכה, סימן שהנפש שלו פגומה. אולי יש לזה גם קשר למה שאמרו חז”ל (שבת קו:) ‘המוריד דמעות על אדם כשר מוחלין לו על כל עוונותיו’.
***
האם יש מכונה שמוציאה דמעות? ומי שאינו יכול לבכות ולהוריד דמעות – מה הוא יעשה? אולי כדאי לחתוך בצל בלוויות ובימים נוראים… ואולי גם ימציאו מכונה כזאת, על בסיס של אבקת בצל (בחזקת פרווה), שלוחצים ויוצא דמעות.
הדמעות הם תמצית הנפש. והם יכולים להיות תוצאה של חיבור פנימי, או לחילופין, מתוך רצון להתחבר.
כשנתקפים בכאב חד ונוקב, או לחילופין, כששומעים על קרוב ממש (משפחתית או ידידותית) – לא צריך להחליט לבכות, ולא צריך להתאמץ להוציא דמעות. זה פשוט קורה. כי זה נוגע בנקודה פנימית, וכשהנקודה הפנימית מתעוררת – היא מתבטאת בבכי ודמעות.
בימים נוראים, הנקודה הפנימית מתעוררת, ובאופן טבעי – היא אמורה להתבטאות בבכי ודמעות. וכך גם בעיקרון, כששומעים על אדם כשר, או בימים שמתאבלים על הגלות ועל חורבן בית המקדש. בעיקרון אמור להתעורר החיבור הפנימי, וממילא הבכיה.
***
אבל אם ‘העיקרון’ הזה לא קורה. אנחנו יכולים ליצור אותו.
בכל לוויה, יש את אלו שמגיעים עם דמעות בעיניים. ויש את רוב הציבור שמגיעים עם עיניים יבשות, ואפילו תוך כדי שיחת פלאפון. אבל אז נעמדים, ומתחילים לשמוע הספדים. לאט לאט מתחיל להיווצר ‘חיבור’ אל הנפטר, ואז מגיע הבכי.
וגם בימי בין המצרים. יש כאלו שכבר מהבוקר עם הדמעות על סף העיניים, ורק מחכים לחצות היום כדי לפרוק אותם (כך מספר על עצמו לפי תומו ר’ שמואל הורביץ בספרו ‘ימי שמואל’). אנחנו לא כך. אבל כשמגיע כבר חצות. תעצור, ותקשיב להספדים.
ההספדים נמצאים בפנים. יש לך המון כאבים, המון אכזבות, המון מרירות. ואם לא (באמת?) – אז לשכנים שלך, לחברים, לעם ישראל. תעלה אותם על הבמה, תיזכר בהם, תתרכז בהם – וכעת תחבר את כולם למקור. המקור הוא שאנחנו בגלות, וזה הסיבה לכל הכאבים שלך. כעת אתה כבר יכול לבכות.
אתה יודע מה הרווחת? חיבור. חיבור לבין המקדש, חיבור לגאולה. הנפש שלך, שלפני רגע הייתה מנותקת מכל זה, כעת היא מחוברת. האם זה לא ‘תועלת גדולה לנפש’?