בס”ד
לך לך – אל נשמתך
בפרשת לך לך מתחיל הכתוב לספר באריכות [לעומת שתי הפרשיות הראשונות ‘בראשית’ ו’נח’ ששם סיפר הכתוב בקיצור נמרץ על משך של כאלפיים שנה], כשהוא מתחיל עם אברהם אבינו, ומספר באריכות ובפרוטרוט כל דבר ודבר מחייו במשך כמה פרשיות, ואחר כך עם יצחק ועם יעקב ועם יוסף, ואחר כך [בחומש שמות] על משה רבינו וכל סיפור יציאת מצרים וקבלת התורה, ואחר כך [בחומש במדבר] על דור המדבר.
כי מפרשת לך לך מתחיל ‘אלפיים תורה’, שבשבילו נברא העולם, וכל האלפיים שנה הראשונים לא היו אלא ‘הקדמה’ לזה (כפי שהזכרנו במאמרים הקודמים), ולכן מכאן ולהלן נאה ויאה האריכות, כי אכן כאן נמצאת ה’תורה’, וללמוד אותה אנו צריכים, כל פרט ופרט.
***
אברהם אבינו היה הראשון (לאחר חטא אדם הראשון) שהשם יתברך פנה אליו, והחל להדריך אותו ולהורות לו מה לעשות, ואף הבטיח לו הבטחות מופלגות מאד על כך. וזהו התחלת הפרשה “ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך וגו’ אל הארץ אשר אראך”. אמנם יש כאן הרבה תמיהות, הן באופן הפנייה אליו, והן ובעיקר בפרטי ההוראה, וכפי שיתבאר תיכף.
אך תחילה יש להקדים את מה שיתבאר להלן בהרחבה בעז”ה, שכל הפסוק הזה לא נאמר רק לאברהם, אלא לכל נשמה מישראל. וכמו שדרשו חז”ל (ב”ר לט,א) על זה את הפסוק (תהלים מה) “שמעי בת וראי והטי אזנך, ושכחי עמך ובית אביך”, שדומה למה שנאמר לאברהם “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”. נמצא שכפי מה שנבין את ההוראה שניתנה לאברהם, נוכל ללמוד ולהבין מה ההוראה שניתנת לכל נשמה ונשמה מאתנו.
הפליאות הם: א. לא מובן מה פתאום פנה אליו השם יתברך וביקש ממנו לעשות דבר כזה, ועל מה מגיע לו הבטחות כאלו (רמב”ן). ב. בתחילה לא נראה אליו ה’, אלא רק דיבר אליו. ורק לאחר מכן כשהגיע לארץ ישראל נאמר ‘וירא אליו ה”, ובמה נשתנה מיצחק ויעקב ומשה ושאר נביאים שמיד נגלה אליהם ה’ (אור החיים). ג. ההוראה תמוהה מאד ‘לך לך’ – להיכן – ‘אל הארץ אשר אראך’, הוראה שאין בה שום הוראה, כי להיכן יתחיל ללכת (רש”י, רמב”ן, אור החיים, קדושת לוי). ד. צריך להבין ריבוי הלשונות ‘מארצך וממולדתך ומבית אביך’, שלכאורה כולם אחד (רמב”ן, אור החיים, ליקוטי הלכות). ה. הלשון ‘לך לך‘ הוא משונה ולכאורה מיותר (רש”י, ליקוטי הלכות. אמנם לדברי הרמב”ן כך דרך המקראות).
ביאור פשט – רש”י ורמב”ן
בדברי רש”י והרמב”ן מבואר, שהתחלת העניין היה מה שמבואר בסוף פרשת נח ‘ויצאו אתם מאור כשדים’ שבפסוק זה מרומז מסירות נפשו של אברהם אבינו, שהיה חזק באמונתו עד שהסכים ליפול לתוך כבשן האש, ונעשה לו נס וניצל, ובהמשך לזה ביקש ממנו השם יתברך שיתרחק ממשפחתו ובני ארצו, וילך לארץ ישראל ששם יוכל להמשיך באמונתו בלי מפריע.
ועל זה הבטיח לו כל הברכות האלו, כדי שיוכל להמשיך בעבודתו בלי מפריע. ולכן נאמר בלשון ‘לך לך‘ – שפירושו ‘בשבילך’, להנאתך ולטובתך. והטעם שלא אמר לו היכן המקום – הוא כדי לחבבה בעיניו. והטעם שלא נגלה אליו בתחילה הוא משום שעדיין לא היה בארץ ישראל, ולכן רק דיבר אליו (בחלום או ברוח הקודש – רמב”ן), ורק כשהגיע לארץ ישראל נגלה אליו.
והטעם שאמר לו ‘מארצך ומולדתך ובית אביך’ – הוא כדי להקל עליו העניין, ולכן הזכיר העניין מדרגה לדרגה; בתחילה אמר ‘מארצך’ [דהיינו מדינתו] שהוא הקל ביותר, ואחר כך אמר ‘מולדתך’ [דהיינו החברים] שהוא קשה יותר, ולבסוף אמר ‘מבית אביך’ [דהיינו המשפחה] שהוא קשה יותר.
הרחבת העניין – אור החיים וקדושת לוי
בדברי ה’אור החיים’ מבואר שהשם יתברך הוליכו מדרגה לדרגה; בתחילה רק דיבר עמו בלי להתגלות אליו, וגם לא גילה לו להיכן ללכת אלא רק מהיכן לצאת, והזהירו שיצא ‘מארצך וממולדתך ומבית אביך’, כלומר שיעזוב את ארצו לבדו ולא יקח עמו בני משפחתו [כמו שעשה בתחילה כשיצא מאור כשדים]. וכל זה היה כדי לנסותו. ואחר כך מיד כאשר שמע אליו והתחיל ללכת – מיד גילה לו להיכן לילך, וכשהגיע לשם – מיד נגלה אליו. וכאשר נפרד לגמרי ממשפחתו ושילח אף את לוט – אז הראה לו את כל הארץ.
נמצא שבפסוק זה החל השם יתברך להכניסו ולחנכו לעבודתו, כאשר התחיל לנסותו ולהוליכו מדרגה לדרגה. ועל זה דרשו חז”ל את הפסוק “שמעי בת וראי והטי אזנך” שמדבר לכל נשמה ומדריכה איך להיכנס לעבודתו יתברך. ובפסוק זה מבואר שצריך לילך מדרגה לדרגה; בתחילה ‘שמעי בת’, ורק אחר כך ‘וראי’ ואחר כך ‘והטי אזנך’, וכל זה תלוי ועומד בכך שיעמוד בנסיון של ‘ושכחי עמך ובית אביך’.
ובספר ‘קדושת לוי’ מבואר שכשאמר לו ‘לך לך’ היינו כפשוטו שילך לו באשר ילך, כלומר לכל מקום שרואה צורך ללכת, כי באמת בכל מקום שהולך, שם הוא מקומו, כי יש שם ניצוצות הקדושה השייכים אליו, וממילא בכל דרך שהולך – הוא מתקדם והולך ‘אל הארץ אשא אראך’, כלומר למקומו השלם והאמיתי. כי כל המקומות שבדרך אינם בדיעבד, אלא הם חלק מהדרך בכדי להגיע אל התכלית שהוא ארץ ישראל, שבלא כל הדרכים שבאמצע אי אפשר להגיע אליהם.
ונמצא מכאן שגם ההדרכה לכל אחד הוא – להאמין שכל הדרכים והמצבים שעובר בהם – הכל הוא חלק מהדרך שמוכרח לו לעבור בכדי להגיע אל מקומו האמיתי שהוא ה’ארץ ישראל’ שלו. ובלי כל המקומות והמצבים האלו [שיש בהם ניצוצות שהוא צריך להעלות ולתקן ולחבר אל נשמתו] לא יוכל להגיע לשם.
לעובדא ולמעשה- ליקוטי הלכות
ובספר ‘ליקוטי הלכות’ מפרט העניין באר היטב לעובדא ולמעשה. ולפי דבריו פנה השם יתברך אל אברהם והדריכו איך יזכה להיכנס לדרך האמיתית של נשמתו. ובשביל זה אמר לו ‘לך לך’ – כלומר לך אל עצמך, אל נשמתך. ואיך – ‘מארצך וממולדתך ומבית אביך’, שהם מרמזים על כל הדברים המונעים מהאדם להגיע אל נשמתו, דהיינו ‘ארצך’ – הוא הגשמיות של העולם, והכבדות והעצלות שהם יסוד העפר. ‘מולדתך’ – הם הטבעים והתכונות של כל אחד שעמם הוא נולד, והם מונעים ממנו להתקרב אל הקדושה. ‘מבית אביך’ – הם חבריו ומשפחתו, שהם מונעים ממנו בדרכי ליצנות וכדומה מלחפש את האמת ולהגיע אל נשמתו. וכאשר יתנתק מכל אלו – אזי יגיע ממילא ‘אל הארץ אשר אראך’ – דהיינו אל אור נשמתו, שהוא קדושת ארץ ישראל.
***
וביאור העניין כך הוא:
אברהם אבינו היה הראשון: א. שחיפש את הבורא. ב. שפרסם אותו. ג. שעסק בגמילות חסדים. ד. שזכה לקבל מצות ברית מילה. וכל העניינים האלו הם אחד וכפי שיתבאר.
ונקדים לזה תמיהה פשוטה: מדוע קשר אברהם אבינו את החסד שעשה עם פרסום האמונה, כמבואר בדברי חז”ל שכל מי שהתארח אצלו – הכריח אותו להודות להשם יתברך, ולכאורה הוא נותן טען לפגם בכל החסד שעשה, שנראה כאילו אין זה חסד נקי אלא לשם מטרה אחרת, ומדוע לא חילק זאת לשניים: בית מדרש – ששם מפרסם האמונה, ובית הכנסת אורחים – ששם עושה חסד בלי תמורה, אפילו לא תמורה רוחנית.
אך העניין הוא, שאברהם אבינו היה הראשון שהבין שהשם יתברך ברא את העולם – לא רק בשביל ‘לתת’ אלא גם בשביל ‘לקבל’, כלומר שהשם יתברך מקבל תענוג ונחת מהעולם, ועל ידי זה נעשה ‘ייחוד’ בין שתי צדדים, כאשר השם יתברך משפיע כל השפע של העולם באתערותא דלעילא, והוא מצפה לקבל גם כן מלמטה באתערותא דלתתא [העלאת מ”ן, והמשכת מ”ד].
ומחמת כן היה הראשון ש’חיפש’ את השם יתברך. כי קודם אליו – גם הצדיקים שהיו, לא ‘חיפשו’ אותו אלא ידעו על מציאותו. ורק הוא היה הראשון שלא ידע על קיומו יתברך, ובכל זאת ‘חיפש’. והרי כל עניין החיפוש הוא ‘לפנים משורת הדין’, כי אינו מוטל עליו כלל, אלא יש בזה ‘נתינה’ אליו יתברך. וכשגילה אותו – לא הסתפק בכך שהוא יודע, אלא הלך ופרסם זאת בכל העולם, וגם זה הוא כביכול ‘נתינה’ אליו.
ובזה נעשה מרכבה למדת החסד והאהבה, שעניינו נתינה מזה לזה, וכמו שאמרו עליו חז”ל הלשון ‘חסיד שמתחסד עם קונו’, שהאמין שהשם יתברך נותן לנו חסד, כדי לקבל כביכול בחזרה גם כן חסד [לפנים משורת הדין] ואהבה [נתינה והענקה], ולכן הוא נקרא ‘אברהם אוהבי’. ומכח זה הלך ועשה חסד עם כל באי עולם, אבל התנה זאת בכך ש’יגמלו’ חסד בחזרה עם קונם, כי זה כל עניין החסד – לעשות ייחוד בין הנותן ובין המקבל, כשכל אחד מקבל תענוג ותועלת כביכול מהשני.
ובשביל זה קיבל מצות ‘ברית מילה’, שהוא הוא הביטוי לכל זה. כי ‘ברית’ – עניינו חיבור של אהבה בין שתי צדדים, והשם יתברך גילה לו בזה שצדק בדרכו, והסכים עמו לכך וכרת עמו הברית. נמצא שאברהם אבינו היה ‘ראש למאמינים’ ‘ראש לנימולים’ ‘ראש לגומלי חסדים’ – וכולם אחד.
***
והנה מחמת שהוא זכה לכך – להיות הראשון שהתעורר באתערותא דלתתא, על כן הנהיג אותו השם יתברך בדרך זאת, כי בכך חפץ השם יתברך. ומשום כך – לעומת שאר הצדיקים שהשם יתברך כביכול ‘קרב עצמו אליהם’, כי הם לא התעוררו להתקרב אליו, ולכן נגלה עליהם מיד – אצל אברהם אבינו לא עשה כן, אלא להיפך – קירב אותו אליו.
ולכן פתח ואמר לו ‘לך לך’ – כלומר, התחל ללכת אל נשמתך, שהוא החיבור והקרבה עם השם יתברך. וזה גם הכוונה ‘ארץ ישראל’, כמבואר בדברי הזוה”ק ש’ארץ ישראל’ אינו רק שם מקום, אלא שם של דרגה, שהוא שלימות הגילוי של הנשמה. ולכן לא גילה לו היכן זה, כי זה התכלית – שיחפש זאת בעצמו באתערותא דלתתא.
וגילה לו היכן הוא ההתחלה, שהוא ‘ארצך’ ‘מולדתך’ ו’בית אביך’ – שהם מהות כל הדברים המסתירים ממנו את קדושת נשמתו [שהיא קדושת ארץ ישראל], ושם נמצא עיקר בחירתו וחיפושו, לחפש איך להזדכך מהם ולהפוך אותם אל הקדושה. ואז, כשילך בדרך זו ויתקדם מדרגה לדרגה – יתגלה לו ממילא ‘הארץ אשר אראך’ – שהוא קדושת נשמתו, ואזי זכה לזה בעצמו באתערותא דלתתא.
ואברהם אבינו חפץ בכך, והתחיל להתייגע לילך בדרך זו. וכמבואר בזוהר הקדוש גודל היגיעה והחיפוש היה לו אחר קדושת ארץ ישראל [כמובא שם הרבה לשונות: יגע וחיפש ודקדק וחקר ובדק ואיזן וחיקר וכו’ עד שנתגלה לו]. ויחד עם זה היה לו עשרה נסיונות [שלא היה לשום צדיק לפניו], כל זה כדי לסייע לו בדרכו לילך ולהתקדם מדרגה לדרגה, עד שיזכה הוא בעצמו להתקרב להשם יתברך, ולא רק לקרב את השם יתברך אליו.
וזה תחילת היהדות, והתחלת הכניסה לעבודת ה’, שעל זה בא הפסוק ‘שמעי בת וראי’ להדריך כל נשמה מישראל בדרך זאת. לידע ולהודיע שהעולם הזה הוא מקום של הסתרה, שכל תכליתו הוא להבין שהשם יתברך ממתין ומצפה מתי נתעורר מצדינו לחפשו ולהתקרב אליו, דרך כל המסכים וההסתרות הללו, והוא מוליך ומדריך כל אחד בדרך המיוחדת אליו, כאשר כל המקומות והמצבים שעובר בהם – הם כולם חלק מהדרך המיוחדת אליו להגיע אל הגילוי האלוקי המיוחד אליו, שזהו נשמתו וה’ארץ ישראל’ שלו. ואם ידע כל זה – יהיה לו רצון וכח וחשק לעמוד בנסיונות הללו, שאינם כדי להרחיק, אלא אדרבה כדי להביאו אל הייחוד והברית האמיתי עם השם יתברך.
ועל זה באים כל הברכות: ואעשך לגוי גדול וגו’, כלומר אם תלך בדרך זו לא יחסר לך כלום, ואדרבה, דווקא על ידי כך תגיע לכל הטובות שבעולם בגשמיות ורוחניות.
Podcast: Play in new window | Download