פוסטים

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 32

למה אתה עייף?

בעולם אומרים שהזקנים עייפים עדיין מהשבע ברכות שלהם…

***

זה באמת דבר מוזר.

עשו כבר חתונה, השקיעו בזה כל ממון שבעולם, כולם כבר טרחו ובאו לשמוח ולשמח, והזוג כבר בנה את ביתו. אז מה הלאה?

מה פשר העניין? מה פתאום להמשיך את החגיגה עוד שבע ימים, ולהטריח שוב ושוב את החתן והכלה, את המחותנים ואת הציבור – לאכול עוד פעם סעודה, לשמוע עוד פעם דרשות, ולברך שוב את השבע ברכות, עם ‘נפגעים’ חדשים…

כך גם לגבי בניין המשכן. שם זה אמנם היה ‘קודם’, אבל גם שם היו ‘שבעת ימי המילואים’ – שבע ימים בהם הוקם המשכן ופורק, הוקם שוב ופורק שוב. ועם ישראל עומד ותמה – מה העניין בזה? ממה נפשך, אם הגיע הזמן להקים את המשכן, תקים אותו וזהו. ואם לאו – אז תמתין עוד כמה ימים.

***

התשובה היא, שיש שבת ויש ששת ימי השבוע.

שבת הוא זמן נפלא ומתוק, כולו מנוחה עונג ושמחה. אבל מגיע מוצאי שבת, והסיגריה הראשונה מעוררת מחשבות: מתי היה שבת?…

חתונה הוא גם כן זמן גבוה. שמחה גדולה פורצת גבולות, ממש כמו שבת. אבל אם למחרת בבוקר – כבר לובשים כובע וחליפה ואומרים תחנון, החתן עלול לתהות האם באמת קרה כאן משהו, או שהכל כמימים ימימה.

הקמת המשכן הוא זמן נשגב, רגע בו כל עולמות עצרו את נשימתם, ועקבו בדריכות אחר המעמד של ‘וירא כבוד ה’ אל כל העם’. אבל מה יהיה למחרת? האם יהיה לזה קיום, גם הזמן שבו לא תהיה ההתרגשות הגדולה של ‘וירא כל העם וירונו’.

***

בשביל זה יש שבע ברכות.

בימים אלו, עוברים בזה אחר זה את כל ימות השבוע, את כל סוגי הימים הקיימים, ואת כל סוגי המצבים הקיימים [ואת כל סוגי הערים הקיימות…], ובכל אחד מהם – עושים את החגיגה מחדש. וכך גם שבעת ימי המילואים.

כעת, כשהוא יגיע שוב לאותה תחנה, הוא לא ישאל את עצמו שאלות מיותרות, אלא יזכור שהוא כבר היה בתחנה הזאת, וישב במזרח עם בגדי חתן ועשה סעודה וחילק ברכות. ואז, הוא גם ידע שקדושת המשכן וקדושת שבת – אינם רק לשעתם, אלא לכל יום ולכל מצב.

כל יום, הוא אירוע! כל יום – הוא סיבה לשמחה, וכל יום – הוא רקע לשפע ברכות.