פוסטים

ומה בכל זאת המסקנא

[הרהורים בעקבות ל”ג בעומר תשפ”א – חלק א]

כולם מבינים שכעת הזמן לשתוק, ולא לחפש אשמים. והאמת, גם לא הסברים.

אז מה בכל אופן גורם לכך שלא מצליחים להתאפק? ומה באמת תפקידו של יהודי לעת כזאת?

כמה שורות, שאולי יעזרו לנו בס”ד להשתיק את רעשי הרקע, ולחזור לפוקוס פנימי, יהודי, ומאמין.

***

כשמשהו בשגרה מתבלבל או משתבש – הטבע האנושי מתקומם ונכנס לפעולה. חשוב לו להבין מה קרה. מדוע. ומי אשם בכך.

מבלי להיכנס לדוגמאות, יכול כל אחד להיזכר בעשרות שכאלו, מהיום יום ומהשעה שעה. אם זה בהמתנה לאוטובוס, תור ארוך כלשהו, פקק מורט עצבים, או אפילו מטרנה שחסרה בבית.

הצורך הזה גובר עוד יותר כשמדובר באירוע משמעותי. תאונה, טרגדיה, פיגוע או מגיפה. החיישנים הפנימיים מתעוררים מידית, וחשים דחיפות לשמוע במדויק את כל הפרטים, וגם את הפרשנות, המסקנות והלקחים וכו’.

וזה קורה לנו גם כעת, בסיפור הקשה והבלתי ניתן לעיכול, של מירון. החל מהרגעים הראשונים של השמועות הקשות, ועד לרגעים אלו של כתיבת השורות וקריאתם, אנו מוצפים בהמון המון המון רעש מחריש אוזניים, מבחוץ וגם מבפנים, שדוחף בכל הכח: לדעת, להבין, להסיק, ולסגור את כל הפינות.

***

הרצון לדעת את הפרטים, מה בדיוק קרה – מובן ואנושי. יכולה להיות לכך משמעות מעשית, וגם אם לא, קשה לחיות בתחושה של בלתי נודע.

אבל לא מובן, ולחלוטין, מה הדחף להבין למה. ועוד יותר, מהי הלהיטות לדעת מי האשם. ואיזו תועלת תהיה בלציין את ה’כתובת שהייתה רשומה על הקיר’. וכל זה – תוך כדי נשימה של האירוע. מדוע? מה הצורך בכך? מה זה מועיל ולמי?!

והתשובה: קשה, קשה לנו מאד, להרגיש חולשה. כשהשגרה זורמת והתוכניות מתקדמות לפי הקצב, יש תחושה של חוזק, ושל עניינים בשליטה. כשמשהו משתבש – התחושה היא חולשה, וכשמדובר במשהו ענק ועצמתי – החולשה אף היא עוצמתית, עד לתחושה של אבדן עשתונות.

באמצעות הנסיון להבין בדיוק מה קרה, איך זה קרה, למה ומי אשם – אנו מנסים להחזיר לעצמנו את החוזק, היציבות והשליטה. וקשה יהיה לנו להירגע סופית עד שאכן נרגיש שהשליטה חזרה לידנו וללבנו.

***

אז אנשים שאינם מאמינים, ממהרים לדון מי צריך לקחת אחריות. האם היו כתובות על הקיר, האם היו מחדלים, ומי צריך לשאת באשמה. וכמובן, איך מונעים את האירוע הבא…

ויהודים מאמינים… ממהרים לדון על מה עשה ה’ ככה, ומה חרי האף הגדול הזה. מה המסר שה’ רוצה להעביר לנו, במה צריך להתעורר, ואיזה עניין צריך לשנות, ובכך למנוע את האירוע הבא…

ואלו וגם אלו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אינם שמים לב שהם בעצם מונעים מדחף פנימי בלתי נלאה, לקחת שליטה על המציאות, ולהרגיש שהיא בידיים שלנו, בגשמיות או לפחות ברוחניות.

וזו טעות. כי אין לנו שליטה על המציאות, והיא איננה בידנו, לא בגשמיות ולא ברוחניות. ולכן, כל נסיון עקר לקבל שליטה כזאת, לא תצלח, ועל כל פנים לא תהיה אמתית, וממילא גם לא נכונה.

***

אז מה כן?

לשתוק. לא שתיקה של עצב, לא של ייאוש, ובוודאי לא של קושיא והתרסה. אלא שתיקה של חולשה, הכנעה. שתיקה פנימית שמאחוריה הבנה שאכן כנראה אנחנו חלשים. לא הכל יכולים, וגם לא הכל מבינים. בעצם, כמעט כלום. יש מנהיג לבירה. והוא מכיר את המפה, ומנווט אותה בצורה הידועה רק לו.

ו…חשוב לא פחות – יש צדיקים. כמו רבי שמעון לדוגמא, שהם האחראים הבלעדיים על מה שקורה בטריטוריה שלהם. אם זה קורה אצלם, וכל שכן אם זה קורה ב’יום שלהם’ – אז זה שלהם, ולגמרי. רבי שמעון לוקח אחריות מלאה על העניין. הוא זה שהזמין זאת, מהסיבות הידועות רק לו, והוא זה שיודע מה המטרה. ובבקשה, תנו לו את זה. הוא מספיק גדול, ויודע מה הוא עשה. 

להיות חלש ליד מישהו גדול – כמו הצדיקים המופלגים, זו לא מכה אלא מתנה. כיף להיות ילד קטן, ליד אבא כזה גדול, בטוח ורחמן – כמו רבי שמעון. כמה עלוב להיות כאילו גדול, ולנסות לנווט את החיים האישיים, המדיניים והעולמיים – בידיים הקטנות שלנו. ולעומת זאת, כמה עוצמה זה למסור זאת למי שמבין באמת.

***

השתיקה, מתוך חולשה והכנעה. היא השלב הראשון. השלב השני, ולא פחות חשוב, הוא לתת מקום לכאב.

העיסוק במאסיבי בלהבין, להסביר ולפרשן, ולהסיק מסקנות – חונק את מה שבאמת קורה בפנים. יש שם המון דברים, רגשות פחדים וכאבים, ואם ה’ יתברך הביא לנו את זה, כנראה שהוא רוצה שנקבל את זה, ולא נברח. לא לפרשנויות גשמיות, וגם לא לפרשנויות רוחניות.

כשמדלגים על הכאב, ומנסים לעבוד רק עם המח – עלולים כמעט בוודאות למסקנות שגויות. כי אז, המחשבות והמסקנות יושבות על נתונים והקדמות מבחוץ או מהעבר, וכלל לא מעודכנים למשהו חדש שאמור להיוולד כאן.

רק כאשר ישנה שתיקה פנימית של הכנעה, ונתינת מקום לכאב – העצום, הנורא, המדמם, והבלתי נתפס – אפשר לזכות לדיבור פנימי, אישי וחדש. ואז, הוא גם יהיה אמתי.