ארכיון תגיות עבור : מאמר לפרשת השבוע

פרשת כי תצא היא הפרשה השישית בסדר דברים. ובה מבוארים הרבה מצוות, בהמשך לפרשת שופטים ופרשת ראה, שבהם התחיל לפרט ולבאר את המצוות.

במאמר הקודם הרחבנו לבאר מה הוא הכלל – איזה מצוות חזר להזכיר בסדר דברים. ושם ביארנו שהחלוקה בין הפרשיות אינו באקראי אלא בדווקא. וממילא המצוות שהוזכרו בכל פרשה, שייכים בדווקא לאותה פרשה, ובפרט פתיחת הפרשה שיש בו עניין מכוון מאד, באיזה מצוה היא פותחת – שהיא היסוד לכל הפרשה.

[היסוד הזה שייך גם לכל פרשיות התורה, שבדרך כלל תחילת הפרשה הוא היסוד והתמצית של כל הפרשה. בהרבה פרשיות ניתן להבחין בזה מיד, ובשאר הפרשיות לפעמים קשה להבחין בזה ולהבין מה השייכות בין זה לבין כל הפרשה. אך המעיין היטב יבחין שבכל מקום הוא כך].

***

פרשה זו פותחת בפרשת ‘יפת תואר’, שהוא לכאורה עניין צדדי לגמרי, וגם חורג מכל הכללים – כי לכאורה אין כאן ‘מצוה’ אלא ‘היתר איסור’. ובהמשך הפרשה יש מצוות שהם לכאורה הרבה יותר עיקריים ו’דומיננטים’. ובכל זאת, בחר משה רבינו לפתוח פרשה זו במצוה זו, וכנראה שיש בה יסודות חשובים, וכפי שיתבאר בעז”ה.

הקושיות:

א. ‘כי תצא למלחמה’ – כל הפסוק הראשון מיותר לגמרי, שהרי עיקר מה שבא לומר הוא ההמשך ‘וראית בשביה וגו” ואם כן היה יכול להתחיל משם. בפרט שכבר פתח בפרשת שופטים ‘כי תצא למלחמה’ ואם כן לא היה לו אלא להמשיך את העניין.

ב. מה ההדגשה ‘ונתנו ה’ אלוקיך בידך ושבית שביו’, והאם מצוה זו אינה שייכת באופן שלא היה כן, דהיינו שלא נצחו את המלחמה.

ג. עצם ההיתר של יפת תואר, הוא דבר שכולו תמוה. וכי כך דרכה של תורה – להתיר איסור משום שהיצר הרע חושק בו, אם כן ביטלת תורה מישראל. ובכלל תמוה איך בכלל ארע דבר כזה, הרי למלחמה יוצאים רק צדיקים שאינם יראים מעברות שבידם, ואיך מלאם לבם לדבר זה.

ד. מה עניין התהליך שצריך לעשות במשך ירח ימים – להחליף בגדים, ולנוול את שערותיה וציפורניה, ולבכות את אביה ואמה. ממה נפשך – אם היא מותרת, תהיה מותרת לגמרי. ואם לאו, מה יועיל כל זה.

ביאור הפשט

א. כי תצא למלחמה: באור החיים מבאר הפסוק הראשון בדרך הפשט, שכל ההיתר של ‘יפת תואר’ – אינו למי שהולך בשביל כך. אלא רק למי שיוצא ‘למלחמה’ דהיינו לשם מצוה. ואז מובטח לו שימסור ה’ את אויביו לפניו, וישבה שביו. ורק לאחר מכן, אם חשק בה יש את ההיתר של יפת תואר.

ב. יפת תואר: בדברי רש”י מבואר העניין כפשוטו, שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, וכיון שהתעורר לבו בחשק אליה, אין בידו להתגבר על זה, ואם לא יהיה בהיתר – יהיה ח”ו באיסור, ולכן התירה זאת התורה. אלא שבכל זאת יש כאן שתי סייגים: א. שתחילה ינוול אותה ורק אחר כך אם בכל זאת לא שבה תאוותו ממנו – תהיה מותרת לו. ב. התורה מבטיחה שסופו לשנואתה, ואם יישאר עמה יהיה לו בן סורר ומורה.

וכן הרמב”ן פירש העניין כפשוטו, אלא שמבאר מעט באופן אחר. לפי דבריו, ביאה ראשונה מותרת מיד בכדי להשקיט את יצרו. ואם רוצה אחר כך שתהיה לו לאשה, צריך לעשות את כל הסדר הזה – מטעם בין אדם לחברו. שהרי רוצה לגיירה בעל כרחה, ואם כן צריך לתת לה זמן שתוכל להכיל זאת בנפשה, להרחיק מלבה את כל מה שהייתה שייכת אליו, ולהכין עצמה אליו.

ובאור החיים הקדוש מבאר כל העניין בדרך סוד ובדרך משל, וכפי שיתבאר להלן ב’ביאור הפנימיות’.

ביאור הפנימיות

בירור הניצוצות

באור החיים הקדוש מבאר העניין כאמור בדרך סוד. ותוכן דבריו הוא (עם מעט תוספת על פי משנת הבעש”ט): שיש ניצוצות של קדושה בכל דבר בעולם, הן בדברי קדושה, הן בדברי רשות, ואפילו בדברים של טומאה ואיסור יש שם ניצוצות של קדושה ושל טוב, שנמצאים שם בשביה, וממתינים לצאת מהשבי ולחזור למקומם שבקדושה.

והנה הניצוצות של קדושה – שנמצאים בתוך הקדושה ובתוך דברי הרשות, יש לנו דרך לבררם ולעשות מהם קדושה. בדברי קדושה – בעצם השימוש בהם לקדושה, כגון שופר לתקיעה, לולב לנטילה, וכן תפילין וציצית ושאר דברי קדושה. ובדברי רשות – על ידי שמשתמשים בהם על פי תורה, בכשרות ועם ברכה, ועל פי פרטי ההלכה שבכל דבר (ויש עוד להרחיב בזה למעשה ואין כאן מקומו).

שני דרכים

אמנם הניצוצות ששבויים בתוך הטומאה, איך אפשר להוציאם, והרי אסור להתעסק בהם, וגם אם יתעסק בהם – הרי עושה זאת על פי איסור, ואם כן אינו יכול להוציאם לחירות. ואדרבה, עלול להכניס עוד ניצוצות לשביה ח”ו.

אלא שיש שני דרכים איך הם יוצאים מהטומאה אל הקדושה, וזה תלוי כמה חלקים של קדושה יש באותו הדבר. אם יש בו הרבה קדושה – נעשה מזה גרים, ומתהפך כולו לקדושה, כמו רות המואביה ונעמה העמונית, וכן שמעיה ואבטליון ורבי עקיבא ועוד. ואם יש בו מעט קדושה ורובו רע, אזי השם יתברך מסבב שיפגוש בדבר קדוש, ואז חלק הטוב שהוא המועט נדבק בקדושה ויוצא לחירות, והשאר שהוא רע נשאר כולו רע.

והדוגמא לזה הוא המעשה של שכם ודינה. שבתוך נשמת שכם היה נשמה קדושה של רבי חנינא בן תרדיון [שרמוז במה שכתוב ‘רחבת ידיים’, רחב”ת ראשי תיבות רבי חנינא בן תרדיון]. ולכן דבקה נפשו בדינה בת יעקב, ועל ידי הדבקות הזאת נכנס בה חלק הטוב, ונשאר שכם מנוער מכל טוב. ומדינה יצא נשמתו של רבי חנינא בן תרדיון.

נפשם בהם תתעטף

וזה סוד העניין של יפת תואר. כי הנה כל מה שאדם חושק אינו סתם, אלא אם הנפש שלו נמשך אל הדבר, אות הוא שיש חלקים מהנפש שלו שנמצאים באותו דבר [וכידוע מדברי הבעש”ט על הפסוק ‘רעבים גם צמאים – נפשם בהם תתעטף’, שאם אדם רעב או צמא לאיזה דבר, אות הוא שחלק מהנפש שלו עטופה באותו הדבר], והחלקים האלו הגיעו לשם על ידי עוונותיו או עוונות הדורות, והם ממתינים ומצפים שיגאלם.

אלא שהנפש שלנו בעצמה מעורבת טוב ורע, ולכן אין אנו יודעים מה מושך אותנו לאותו דבר, אם חלק הטוב או חלק הרע. ולכן, אם המשיכה הוא אל דברי קדושה, בוודאי הוא טוב. ואם המשיכה הוא אל דברים אסורים – מסתבר שהוא מצד הרע, וצריך לברוח מזה. ואם אל דברי רשות – שם נמצא עיקר הבירור, וצריך לזה הכנעה הבדלה והמתקה, וכמו שיתבאר במקום אחר בעז”ה.

אבל אצל הצדיקים, שהנפש שלהם מבוררת [או כשאדם עוסק במצוה בכל כוחו, שאז הוא לגמרי בתוך הקדושה] – אזי כל משיכה שיש להם הוא מחמת שיש איזה ניצוץ של טוב באותו הדבר, והם צריכים לתקנו. ולכן, מבואר הרבה בדברי הבעש”ט שכאשר בא מחשבות זרות, אינם באים אלא כדי להעלותם. כי מי שמחשבתו מבוררת, בוודאי אם נכנסה מחשבה אשר לא כדת, לא באה אלא כדי לעלות.

ולכן כאשר יוצאים למלחמה, שאז עסוקים במצוה – אם עלה בלבו חשק אל אותה יפת תואר, אות הוא שיש בה ניצוץ של קדושה, ואם כן צריך לתקנה. ולכן התירה אותה התורה כדי להוציא ממנה חלק הטוב. אמנם אין אנו יודעים אם צריך ‘להפוך’ את כולה לטוב [כמו האופן הראשון הנ”ל, וכדוגמת רות ונעמה], או רק להוציא ממנה חלק הטוב, ולהשליך את השאר. ובשביל זה צריך לנוול אותה, ואז אם עדיין יש לו חשק אליה, אות הוא שיש בה עדיין קדושה, וצריך להפכה אל הקדושה ואז תהיה לו לאשה, אבל אם אין לו חשק, אות הוא שכבר הוציא ממנה חלק הטוב ואז צריך לשלחה.

מלחמה על אויבך

והנה כל זה שייך לצדיקים כאמור. אמנם בוודאי מצוה זו, וכל הטמון בה – נמסר לכל ישראל, ויש בזה לימוד לכל אחד ואחד. ובשביל זה צריך להוסיף עוד ביאור, שבזה יתבאר השייכות שיש בזה לכל אחד.

בדברי האור החיים הקדוש מבאר העניין בדרך רמז, שהפסוק מדבר על המלחמה של הנשמה עם הרע, ולכן נקט הכתוב בלשון ‘למלחמה’ (בפת”ח), דהיינו למלחמה הידועה. ומלמד הפסוק שאם יוצא למלחמה – יזכה בוודאי לנצח את המלחמה ויתקיים בו ‘ונתנה ה’ אלוקיך בידך’.

ויש להמתיק העניין, על פי המבואר בליקוטי הלכות (ברכות הראיה ה). בתיקוני זוהר מובא שלאחר ראש השנה ויום כיפור שואלים מי ניצח במלחמה, והתשובה היא שמי שאוחז הכלי זין בידו אות הוא שניצח, ואלו הם הלולב וארבע מינים. ולכאורה הוא תמוה, כי אדרבה, מי שאוחז כלי זין אות הוא שעדיין לא ניצח, ומבאר שניצחון המלחמה ברוחניות – אינו כאשר ‘מסיימים’ את המלחמה, אלא בעצם מה שאוחז בידו כלי זין ונלחם, בזה בעצמו מנצח המלחמה, גם אם בפועל אינו מצליח, ורק כאשר הניח את הכלי זין מידו, אז נכשל ח”ו.

וממשיך האור החיים הקדוש ומבאר, שאז יזכה למצוא את הנשמה שלו שהיא ‘אשת יפת תואר’. אמנם עדיין יש דרך ארוכה לפניו, לברר את הטוב מתוך הרע, וזה כל המהלך שמבואר בפרשה שצריך להפשיט את בגדיה הטמאים וכן שאר הדברים, עד שלבסוף ‘והייתה לך לאשה’. וכמבואר בדבריו באריכות.

התנגדות הרצון

ויש לחבר את שני הפירושים כאחד, ובזה יתבאר יסוד גדול למעשה ששייך לכל אחד. והעניין יתבאר על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן (ח”ב סימן פב) על פסוק זה. ומבואר שם שעיקר המלחמה שיש לאדם, יותר מכל הנסיונות והיצרים והתאוות שיש לו – הוא ‘התנגדות הרצון’, דהיינו האכזבות שיש לאדם, ממה שקורה עמו דברים שלא כרצונו.

ואין זה מוכרח להיות דברים גדולים, אלא אפילו דברים קטנים שאדם רוצה, ופתאום משתבש העניין ומתנהל שלא כרצונו – שההרגשה בזה קשה מאד, יותר מכל מיני נסיונות קשים שיש לאדם בגשמיות וברוחניות. כי הוא מרגיש שיש כאן מישהו ‘נגדו’. שהרי הוא רוצה ‘כך’ וארע למעשה ‘כך’. וכל אחד מכיר זאת ויודע את המרירות שיש מזה, בגשמיות וכל שכן ברוחניות.

וזה מה שכתוב ‘כי תצא למלחמה על אויבך’ – דהיינו המלחמות שיש לאדם בעניין הרצונות שלו, כשהולך לו שלא כסדר. וכאן מגלה הפסוק מה הטעם שיש דבר כזה, ומה התכלית מזה. ובזה יתבאר עצה נפלאה איך להתנהג בזה.

שמים וארץ

כי יש מלחמה בין השמים והארץ – ‘השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם’, בשמים רואים ומרגישים את נוכחות ה’, ובארץ אין מרגישים בזה. והתפקיד שלנו הוא להביא לידי כך שיהיה ‘לה’ הארץ ומלואה’ – שגם בארץ יתגלה נוכחות ה’.

ויש שני דרכים להתקרב להשם יתברך מתוך הארץ – או בדרך ביטול והתעלמות ממציאות העולם, או בדרך של חיבור העולם להשם יתברך. והדוגמא לזה הוא הגוף והנשמה, וכן איש ואשה. שהם שני הפכים, ובדרך כלל הם סותרים זה לזה, ואם רוצים לחבר אותם – יש שני דרכים סותרים; האחד – הוא שאחד מהם ‘משתלט’ ומכניע את הצד השני, והשני – שכל אחד יש לו ‘מציאות’ משל עצמו, ואמנם הם אינם מריבים זה עם זה, אבל גם לא מאוחדים.

והדרך הנכונה הוא בדרך שלישית, דהיינו: לא להכניע בכח את השני, אלא אדרבה להכיר במציאותו ולתת לו את צרכיו, ומתוך כך הוא מעצמו מתקרב ומבטל עצמו. כך הוא לגבי הנשמה והגוף – שאם הנשמה מכירה במציאות הגוף, ומספקת לו את צרכיו כראוי, יכולה היא להביאו למצב שיהיה טפל אליה, וכן לגבי איש ואשה, ואין כאן מקומו (לגבי שניהם).

וכך הוא לגבי העולם. אם האדם נמשך אחר רצונו האמתי, ומושך עצמו רק לרוחניות – אזי משאיר את העולם מנותק ורחוק. ואם ‘מוותר’ על רצונו, ודואג לטפל רק בעולם, אז העולם נשאר מנותק, ומנתק גם אותו. אבל הדרך הנכונה היא השלישית – להכיר במציאות העולם, ולהתעסק בו כראוי, ו’בתוכו’ להאיר את מציאות ה’, ואז לאט לאט העולם מזדכך ונעשה יותר ויותר כלי לגילוי מלכות ה’, עד שנעשה ‘לה’ הארץ ומלואה’.

ושבית שביו

וזה הטעם שיש לאדם התנגדות הרצון. כי הוא מטבעו [הרוחני] נמשך אל הרוחניות ולהשם יתברך, ומשאיר את העולם מאחוריו. ובשביל זה העולם מתחיל ‘להתנגד’ אליו, ומונע ממנו את הרצון שלו, כדי שיעצור את מרוצתו, וידאג לשתף את העולם עמו, ולחבר גם אותו להשם יתברך.

ועל זה אומר הפסוק ‘כי תצא למלחמה על אויבך’ – אם יש לך מלחמה עם הרצון, אזי תדע שהתפקיד שלך הוא ‘ונתנו ה”א בידך’, דהיינו שהשם יתברך נתן לך את הארץ בידך, כדי שתחבר אותה אליו, ולכן יש כאן התנגדות, כדי שלא תברח אלא תחבר גם אותה אליו.

והדרך לזה הוא ‘ושבית שביו’. כלומר, עליך להכניס כביכול את השם יתברך ב’שבי’, בכדי לפעול זאת. כי לכאורה איך אפשר להכניס את השם יתברך לעולם – הרי זה בזיון עבורו. בשלמא בשמים – שם נאמר ‘על השמים כבודו’, ושם כולם מכבדים אותו. אבל כאן הוא מבוזה ואין מכירים בו, ואם תחשוב עליו כאן בתוך דברי העולם, אתה כביכול לוקח אותו בכח לתוך מקום שאינו מכובד עבורו.

והתשובה היא שאכן כך הוא, ובכל זאת השם יתברך מבקש ממך ‘לשבות’ אותו בשבי, ולחשוב עליו גם בתוך העולם, למרות שזה לכאורה בזיון עבורו, ולבסוף דווקא זה יהיה תכלית הכבוד. כי רק כאשר הוא מתגלה בעולם, אז הוא באמת מכובד. ועל פי זה יתבאר גם המשך הפרשה, על פי המבואר בדברי האור החיים הקדוש.

Podcast: Play in new window | Download

פרשת ואתחנן הוא הפרשה השנית שבסדר דברים. סדר זה נקרא ‘משנה תורה’, כי הוא חזרה על כל התורה. הסדר הזה נאמר על ידי משה רבינו קודם הסתלקותו, והוא מורכב מתורה שבכתב ותורה שבעל פה; מצד אחד הוא חלק מ’תורה שבכתב’ ומצד שני נאמר על ידי משה רבינו שזה בחינת ‘תורה שבעל פה’.

בסדר זה, משה רבינו מלמד אותנו את היסודות ש’מאחורי’ התורה, את ה’קודים’ שהם הבסיס של התורה, ואת ‘הסודות’ מהחדר הפנימי שעל ידם יכולים לזכות לקיים את התורה, ולזכות אל התכלית שהתורה צריך להביא אותנו.

בפרשת דברים גילה משה את סוד התוכחה, וכפי שהתבאר במאמר הקודם. ובפרשה זו, פרשת ואתחנן הוא מגלה את סוד התפילה – איך צריך להתפלל, ומה צריך לזכות על ידי התפילה, האם התפילה פועלת תמיד, ובאיזה אופן. וכפי שיתבאר להלן במאמר זה בעז”ה.

***

בתחילת הפרשה, משה רבינו מספר על הרצון החזק שלו להיכנס לארץ ישראל, ועל גודל התפילות שהתפלל בשביל כך. וסוף דבר הוא שתפילתו לא התקבלה והוא לא נכנס לארץ ישראל, אלא יהושע תלמידו ועם ישראל. וצריך להבין מדוע נכתב כל זה בפרשת ואתחנן, ולא כהמשך לפרשת דברים. וגם מה רצה לספר להם בזה, האם בא להחליש דעתם ולהראות להם שהתפילות אינם מתקבלות ח”ו. אלא בוודאי בא ללמד להם יסוד נחוץ מאד, שהוא הקדמה לקבלת התורה ולכל המצוות – שמתחיל בפרשה זו ובפרשיות שאחריו, וכדלהלן.

הקושיות

א. בפסוק הראשון: א. ‘ואתחנן אל ה” – מהו הלשון הזה, ומדוע דווקא בלשון הזה. ב. ‘בעת ההיא’ – על איזה עת הכוונה, ומדוע דווקא באותה עת. ג. ‘לאמר’ – לכאורה אינו שייך לכאן. כי מי צריך ‘לאמר’ ולמי.

ב. בפסוק השני: א. ‘אדני אלהים’ – מהו הלשון הזה בדווקא. ב. ‘אתה החילות להראות את עבדך’ – מה כוונתו לומר בזה.

ג. ‘אעברה נא ואראה את הארץ הטוב’ – מדוע חפץ כל כך להיכנס לארץ ישראל, ומדוע נקט הלשון ‘ראיה’.

ד. ‘ויתעבר ה’ בי למענכם ולא שמע אלי’, לכאורה די בזה, ומדוע ממשיך ואומר ‘רב לך אל תוסף דבר אלי עוד’.

ה. ‘עלה ראש הפסגה’ – האם זה שייך לתפילתו, ואם כן, האם תפילתו התקבלה.

ו. ‘וצו את יהושע וגו’ כי הוא יעבור’ – מפני מה בכל פעם שמזכיר שמשה לא ייכנס לארץ ישראל, מזכיר את יהושע שהוא כן ייכנס.

ז. עיקר השאלה הוא – מה התכלית שמספר להם כל זה. בשלמא כל מה שסיפר להם עד כה, היה נוגע אליהם, אבל כאן הוא מספר על עצמו, ואיזה נפקא מינה יש בזה עבורם.

ביאור הפשט

א. ואתחנן: הוא מלשון תחנונים ומתנת חינם (רש”י, רמב”ן ואור החיים), לרש”י – משום שהצדיקים אינם מבקשים בזכות עצמם אלא במתנת חינם. הרמב”ן – מבאר על פי דרך האמת. והאור החיים מבאר – שזאת צורת התפילה הראויה לכל אחד וכדלהלן.

ב. בעת ההיא: לרש”י – כשכבש ארץ סיחון ועוג. כי קודם לכן סבר שהוא גזר דין עם שבועה, ולא יועיל תפילה. אבל כעת סבר שהותרה השבועה ואם כן אינו אלא גזר דין בלי שבועה ויועיל תפילה. להרמב”ן – בעת שנגזרה הגזירה. ולהאור החיים – בכל עת שהיה נדמה לו עת רצון, התפלל על זה. הן בשעת הגזירה, הן לאחר מכן, והן כשכבש סיחון ועוג.

ג. לאמר: רש”י מבאר שביקש מהשם יתברך שיאמר לו אם הוא מקבל בקשתו. וצריך להבין מפני מה דווקא כאן ביקש זאת. והאור החיים מבאר – שאמנם התפלל על עצמו, אבל התכוון על ידי זה להמשיך עוד ‘לאמר’ ולהתפלל על כל ישראל, שייכנסו לארץ ישראל.

ד. ‘אדנ-י אלוקים’: רש”י פירש ‘רחום בדין’, והרמב”ן פירש ‘אדון ברחמים’. והאור החיים מפרש שרש”י אינו נחלק על הרמב”ן, ופירש רק את השם ‘אלוקים’ שנכתב ‘הויה’ ונקרא ‘אלוקים’ – ועל זה פירש שהוא ‘רחום בדין’, ולא התייחס לתיבת ‘אדני’. ומבאר, ששם ‘הויה’ הזכיר על עצמו, ושם ‘אלוקים’ הזכיר על עם ישראל.

ה. אתה החילות: בפשטות יש בזה הדרכה איך להתפלל, דהיינו להתחיל בשבח ואחר כך לבקש צרכיו (ברכות לב.). והאור החיים הקדוש מבאר, שלימד אותם בזאת ארבע יסודות באופן התפילה: שצריך להתפלל בלשון תחנונים, להתפלל למקור הרחמים, להתפלל בעת רצון, ולפרט בקשתו כראוי. וכל זה מרומז בפסוקים אלו. ומבאר עוד שבלשון ‘החילות’ מרומז שלשה עניינים: לשון תפילה, לשון תחילה, ולשון הפרת נדר.

ו. אעברה נא ואראה: בפסוק זה מבואר גודל הרצון של משה להיכנס לארץ ישראל, ובאור החיים הקדוש מבאר שהסכים להיכנס אפילו כאחד מבני ישראל ולא כמנהיג, ושלא הוא יבנה את בית המקדש, אלא רק ‘יראה’. וצריך להבין מה גודל העניין, וכמו שאמרו חז”ל ‘וכי לאכול מפריה הוא צריך’ [וענו על כך, שרצה לקיים המצוות התלויות בארץ. אמנם במקום אחר מבואר שביקש מהיכנס אפילו כציפור, ואם כן לא יוכל לקיים המצוות].

ז. ויתעבר ה’: רש”י מבאר ‘למענכם’ בגללכם. וצריך להבין מדוע נקט הלשון ‘למענכם’ שנשמע להיפך. ‘רב לך’ פירש רש”י בשני אופנים, הראשון – לשון ‘די’, שביקש ממנו שלא ירבה להתפלל עוד. והשני מלשון ‘רבנות וגדולה’, שאמר לו ‘הרבה מזה שמור לך’. והם לכאורה שתי פירושים הפוכים. ובאור החיים הקדוש ביאר כל הפסוק בדרך כפילות – שיש בזה תשובה על שתי הדברים שביקש; על עצמו ועל עם ישראל.

ח. עלה ראש הפסגה: רש”י מבאר שחלק מתפילתו התקבלה, ואמנם לא נכנס לארץ ישראל אבל קיבל רשות לראות אותה. ובאור החיים הוסיף שיש כאן נס, שיוכל לראות כל מה שביקש לראות – אפילו ירושלים והר המוריה, שאי אפשר לראות אותם בדרך הטבע משם.

ט. וצו את יהושע: בפשטות יש כאן הבטחה, שאמנם משה לא ייכנס אבל יהושע בוודאי ייכנס, כדי שלא יחששו ישראל שיארע לו כפי שארע למשה. ועוד לאלוה מילין.

י. המטרה: בפשטות הוא דברי תוכחה, שבגללם לא התקבלה תפילתו ואינו נכנס לארץ ישראל, כמבואר בדברי רש”י והרמב”ן. והרמב”ן מבאר עוד, שבא לבאר מה שאמר להם בסוף הפרשה הקודם ‘ואת יהושע ציוויתי’, ועל זה ממשיך ואומר מדוע צריך לצוות את יהושע, כי הוא בעצמו אינו יכול להיכנס. ולפי שני הפירושים צריך להבין מדוע נכתב כאן ולא בפרשת דברים.

ביאור הפנימיות

במעשה זה רצה משה רבינו לבאר להם כמה יסודות. הראשון – הוא מעלת ארץ ישראל, וכמה הוא משתוקק אליה. השני – צורת התפילה, איך עושים אותה כראוי. והשלישי, והוא העיקר – מה קורה כשהתפילה אינה מתקבלת, וכפי שיתבאר (על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן סימן ז, צט, קנה, ועוד).

א. גילוי האמונה

האמונה הוא דבר מאד חלש ושברירי. כי היא נדרשת במקומות ובזמנים שבהם לא רואים, לא מבינים ולא מרגישים. כשאדם רואה את האמת בעיניו – אין זה אמונה אלא דעת. וכן שהוא מבין או מרגיש את מציאות ה’ ואת נוכחותו בעולם. האמונה, היא במקום שאין אחד מכל אלו.

וזה התכלית של בריאת העולם. נקודת התמצית של התכלית היא האמונה, וכל שאר הדברים שיש בעולם – שכל, הבנות, ידיעות, והרגשות, הכל הוא רק כדי להביא לאמונה. ובאמת אי אפשר להגיע לזה אלא על ידי הצדיקים, שהם מחברים שמים וארץ, ומאירים כאן בארץ את מה שהם משיגים בשמים.

זהו אם כן, התפקיד של משה רבינו – הוא הוציא אותנו ממצרים, נתן לנו את התורה, פעל עבורנו מן באר וענן, והכל בשביל תכלית אחת: להאיר בנו את אור האמונה. והתכלית הזה מתמלא אך ורק בארץ ישראל, כי שם הוא המקום שבו מתחברים ה’ארץ’ עם ‘ישראל’, תכלית הגשמיות וההסתרה, עם נקודת האמת והאמונה.

כי ארץ ישראל הוא מקום גשמי לכאורה, שצריך לחרוש ולזרוע בו, ולעשות כל הל”ט מלאכות – ולא כמו במדבר שהכל היה מן המוכן. ומצד שני, אין שום אפשרות להתקיים בו בדרך הטבע, כי הגשמים אינם יכולים לרדת בארץ ישראל בשום אופן, ובלי גשמים אין חיים.

ולכן, אי אפשר להתקיים בארץ ישראל אלא על ידי אמונה, ועל ידי אמונה מתגלה שעיקר ההשגחה הוא בארץ ישראל, כמו שכתוב ‘תמיד עיני ה’ אלוקיך בה’, ועיקר השפע מגיע דווקא לארץ ישראל, וכל העולם אינו שותה אלא מהתמצית של ארץ ישראל. ולכן, רצה משה כל כך להיכנס לארץ ישראל – ששם הוא התכלית שאליו הוא מכוון בכל חייו ותפקידו.

ב. צורת התפילה

כיון שהתכלית של ארץ ישראל הוא האמונה – האופן לזכות לזה הוא על ידי תפילה. התפילה היא הכלי העיקרי של האמונה, כי בפעולת התפילה – מתגלה שאנו מאמינים שיש מחדש, שמנהיג את העולם כרצונו. ואם אנו צריכים איזה דבר, אנו פונים רק אליו, כי רק הוא יכול לתת לנו את זה. ועל ידי התפילה, נבנה האמונה כראוי.

והנה בתפילה יש הרבה אופנים, ויש בה עשר לשונות, שכל אחד שייך לזמן אחר. יש זמנים של גדלות, וזמנים של רצון, וכיוצא בזה. אבל מוכרח להיות שהתפילה הוא דבר ששייך לכל אחד ובכל זמן, ולא ייתכן בשום אופן מציאות שיש זמן בו אדם אינו יכול להתפלל.

ולכן, אחד מהלשונות של תפילה הוא ‘ואתחנן’, שהוא מלשון חינם. והלשון הזה הוא התפילה ששייך לכל אחד ובכל עת. כי גם מי שאינו ראוי, ואינו עומד בעת רצון, וגם אינו מצליח לכוון דעתו כראוי – עדיין יכול להתחנן, ולבקש בפשיטות: ריבונו של עולם, לא מגיע לי כלום, ואני גם לא יכול להתפלל כראוי, אבל תן לי במתנת חינם’.

וזה מה שלימד אותנו משה רבינו כאן, שבכל עת צריך להתפלל ויהי מה, כי כיון שמוכרחים את האמונה ואי אפשר בלעדיה, ואת האמונה מוכרחים לבנות על ידי תפילה – מוכרח להיות שבכל עת ומצב יכולים להתפלל. וזאת על ידי ‘ואתחנן’, שעל ידי זה יכול להתפלל ‘בעת ההיא’ דהיינו באותו הרגע והמצב והמקום שעומד בו. כי בכל מצב יכול ‘לאמר’, לפחות לומר את התיבות, גם בלי כוונה ובלי עומק.

ג. תפילה שאינה מתקבלת

וכאן מגיע היסוד השלישי והעיקרי. משה רבינו מספר על גודל מעלת ארץ ישראל, וכמה הוא משתוקק אליה. וגם מספר איך צריך להתפלל, הן לכתחילה – על ידי סדר התפילה הנלמד מפסוקים אלו, והן בדיעבד – בדרך תחנונים, ששייך בכל עת ובכל זמן. ולמרות כל זה, הוא מספר שתפילתו לא התקבלה והוא לא נכנס לארץ ישראל.

וכאן הוא עיקר הנסיון באמונה. כי לכאורה מקובל בידנו שאין תפילה השוה ריקם, וכל תפילה מתקבלת. ובפרט כשאדם מתפלל על דבר רוחני, וכל שכן כשהוא מתפלל על האמונה בעצמה – שאז בוודאי מן הראוי שתפילתו תתקבל ויזכה לאמונה. ואם בכל זאת, התפילה אינה מתקבלת, אם כן מניין יקח כח של אמונה.

אך דווקא כאן מתגלה עומק עומק יסוד האמונה. משה רבינו מספר שעשה כל מה שצריך כדי שתפילתו תתקבל, והתשובה על זה הוא ‘רב לך’. שפירושו, כפי שנאמר לו על קושיא אחרת: ‘שתוק, כך עלה במחשבה’. כלומר, הקושיא שלך נכונה ואי אפשר לענות עליה, רק על ידי שתיקה. כי אין לזה הסבר ב’דיבור’ אלא רק ב’מחשבה’ שבו יכולים לתפוס ‘מרחוק’ שיש דברים עליונים שאינם מובנים.

אכן, אדם מתפלל ורוצה שתפילתו תתקבל. אבל מהלך כזה, הוא מהלך ברור ומוגדר מראש: אני מבקש דבר פלוני ומקבל אותו. יש אבל מהלך יותר עמוק ופנימי, שרוצים להביא אותו על ידי התפילה – לא רק להכיר שיכול לבקש ולקבל, אלא להביא לחיבור עוד יותר פנימי, ובשביל זה לפעמים התפילה דווקא אינה נענית, ויש בזה ציווי לאדם: שתוק. כלומר, עצור כאן, אל תתבלבל ואל תברח, תעמוד כאן, ותדע שיש כאן דברים עצומים שאתה לא מבין.

ד. פעולה גדולה יותר

והנה, תוך כדי שמשה רבינו מצווה ‘רב לך, אל תוסף’, הוא מקבל הוראה ‘עלה ראש הפסגה וראה בעיניך’, כלומר, אמנם תפילתך לא התקבלה, אבל היא כן התקבלה. כי אמנם אינך נכנס לארץ ישראל, אבל אתה עומד לזכות ל’תוכן’ של ארץ ישראל – על ידי הראיה שתראה את ארץ ישראל, ויותר מזה, שבכך תפעל שכל עם ישראל יוכלו לקבל קדושת ארץ ישראל.

ולכן תיכף ומיד ממשיך ואומר ‘וצו את יהושע’, כלומר, מאחר שהתפללת על זה – פעלת שיהושע יוכל להכניס את עם ישראל לשם. כי באמת יהושע לא היה לו את הכח הזה, ובוודאי לא עם ישראל, אלא הכל היה מכוחו של משה, ומכח התפילות האלו שלו. כלומר, מה שנראה לעין כאילו לא התקבל, הוא באמת מה שעמד מאחורי כל מה שכן קרה.

וכל זה רמוז באותם תיבות עצמם ‘רב לך’, שפירושו הפשוט הוא ‘די’, אין על מה לדבר. אבל בפנימיות הכוונה ‘רב לך’ – פעלת הרבה יותר ממה שרצית. רצית לפעול כניסה לארץ ישראל והארת האמונה בדרגה פשוטה, ופעלת הרבה יותר מכך. ואם כן ‘אל תוסף’ – אין עוד צורך להוסיף תפילות, כי כבר פעלת די והותר.

ולכן, דווקא על התפילה הזאת ביקש משה רבינו ‘לאמר’ – שיספר לו אם קיבל תפילתו. כי בכל תפילה הוא יודע בבירור שהיא תתקבל. אבל כאן יש תפילה שלכאורה אינה מתקבלת, והוא מבקש שהשם יתברך יראה לו שהיא כן התקבלה למרות שנדמה לא כך.

וממשיך לומר ‘אדנ-י אלוקים’, כלומר, בתפלה הזאת עומד להתגלות שגם במצב של דין לכאורה, שהתפילה אינה מקובלת – אין כן האמת, אלא טמון בזה ישועה עוד יותר גדולה. והאופן להתחזק במצב זה הוא לזכור ‘אתה החילות להראות את עבדך’ – הרי ראית כל כך הרבה פעמים שהשם יתברך כן ענה לך, ואם כן, אל תטעה לחשוב שהפעם הוא לא ענה, אלא שהוא ענה בצורה אחרת.

***

והתכלית של כל זה, הוא הקדמה לקבלת התורה. לאמר, התכלית של קבלת התורה הוא להגיע לאמונה, ובשביל זה צריך להרבות בתפילה, אבל יחד עם זה לדעת איך להתפלל, ואיך להתייחס למצב שבו נדמה כאילו לא התקבל. ולכן נאמר בתחילת פרשת ואתחנן, תיכף ומיד לפרשת קבלת התורה.

Podcast: Play in new window | Download

פרשת מסעי הוא הסיום של חומש במדבר, ובעצם של כל התורה [כי חומש דברים הוא ‘משנה תורה’]. פרשה זו היא מעין ‘סיכום’ של כל מעשה דור המדבר, החל מיציאת מצרים ועד הפתח לארץ ישראל. ובו מסכם את סדר המסעות, ומודיע על הגבולות של ארץ ישראל.

ובוודאי כמו בכל עניין שכתוב בתורה, אינו רק סיכום דברים בעלמא, אלא יש בזה לימודים ויסודות שצריך להבין מזה. ובפרט בפרשה כזאת שהיא סיום התורה, מן הסתם יש בה יסודות חשובים מאד. ובעז”ה במאמר זה נעמוד על אחד מהם, ועוד חזון למועד לעסוק בשאר היסודות והעניינים.

אחד מהיסודות המתבארים בפרשה זו – הוא עניין הנסיעות, שהם לכאורה פרט צדדי בחיי האדם, ונעשים בדרך כלל בדיעבד, כדי להגיע ממקום למקום. אמנם כפי שיתבאר, אינו דבר של מה בכך, אלא יש בזה מהלך נפלא, שמשפיע על כל חיי האדם.

הקושיות

א. אלה מסעי בני ישראל – איזה מסעות בא למעט.

ב. ביד משה ואהרן – מדוע נזכר כאן אהרן.

ג. ויכתוב משה  – מפני מה ולאיזה צורך כתב את המסעות האלו.

ד. מהו כפל הלשון ‘מוצאיהם למסעיהם’, ומדוע נכתב שוב ‘ואלה מסעיהם למוצאיהם’, ובסדר הפוך.

ה. בכל המסעות לא סיפר מה היה אותו מקום, חוץ ממקומות מסוימים שסיפר: קריעת ים סוף, רפידים לא היה להם מים לשתות, מעיינות ותמרים באלים, והסתלקות אהרן.

ביאור הפשט

א. אלה מסעי: באור החיים הקדוש מבאר שבא למעט את כל המסעות האחרים שיש בעולם. כי כל המסעות אין להם חשיבות אלא המסעות של עם ישראל, שהיה בהם תיקון גדול. והיינו, כמבואר בזוהר הקדוש שהמסעות של ישראל במדבר, במקום ‘נחש שרף ועקרב’ שמרמז על הקליפות – היה כדי לתקן את המקומות האלו, ולברר הקדושה מתוך הקליפות.

ב. ביד משה ואהרן: באור החיים הקדוש מבאר, שלא היה להם יכולת לברר את הקליפות, ולתקן את כל המקומות שעברו בהם, אלא על ידי ‘מחברת הכלליות’ ו’מחברת הפרטיות’. מחברת הכלליות – הוא משה רבינו שכולל כל נשמות ישראל, ומחברת הפרטיות – הם ששים ריבוא נשמות ישראל בעצמם. וצריך את אהרן, שהוא שושבינא דמטרוניתא שמחבר בין הפרטים לבין הכלל.

ג. ויכתוב משה: הרמב”ן מבאר שהיה ציווי מהשם יתברך לכתוב את המסעות. והטעם לזה, מבואר ברש”י בשני אופנים, הראשון – כדי להזכיר חסדי המקום, שלא טלטלם בדרכים אלא היו רק מעט מסעות. והשני – משל למלך שהלך עם בנו לרפאותו, ובחזרתם הלכו שוב באותם המקומות, ונזכרו מה היה בכל מקום. וצ”ב מדוע נמשלו המסעות הללו למלך שהלך עם בנו ‘לרפאותו’.

והרמב”ן מביא בשם הרמב”ם, שכתב זאת כדי להוכיח את הנסים והמופתים שהיו לדור המדבר. כי היה מקום לטעות ולחשוב שכל המסעות שלהם במדבר היה סמוך למקום יישוב, שאם היו זקוקים לאיזה דבר היו יכולים ליכנס ולקנות. ולכן פירט את המסעות, להראות שהיו בעומק המדבר, ולולי ניסי ה’ וחסדיו לא היה להם קיום. ובאור החיים הקדוש מביא מדברי המדרש, שנכתבו המסעות ליתן להם שכר על כך.

ד. מוצאיהם למסעיהם: בקדושת לוי מבאר על פי דברי הזוהר (הנזכרים לעיל בדברי האור החיים הקדוש), שהמסעות היו כדי לברר את הקדושה מתוך הקליפות. ומבאר ש’מוצאיהם’ היינו להוציא הקדושה מתוך הקליפה, ואם כן היה ‘מוצאיהם’ על ידי ‘למסעיהם’. ועל ידי זה התברר למפרע ש’ואלה מסעיהם’ – שכל המסעות היו כדי ‘למוצאיהם’.

ומוסיף לבאר איך ביררו הקדושה מתוך הקליפות. כי בכל מקום היה להם נסיונות אחרים לפי המקום שבו היו, ולפי הנסיון הבינו מה הם צריכים לעשות להיפך. דהיינו: במקום שהיה נסיון של אהבה נפולה, הבינו שצריך להתחזק באהבת ה’, ובמקום שהיה נסיון של יראה, הבינו שצריך להתחזק ביראת ה’, וכן בשאר המדות.

ה. מה אירע: כתב הרמב”ן “לא הזכיר במרה נס המים, ולא במדבר סין ענין המן. אבל בעבור היות ענין רפידים דבר גדול שניסו את ה’ ונקרא המקום מסה ומריבה, ונקדש לעיניהם להוציא להם מים מסלע ובאה אליהם שם מלחמת עמלק, על כן הזכיר בקצרה ולא היה שם מים לעם לשתות כי הוא המקום הניכר והנודע בו”.

ביאור הפנימיות

כבר הזכרנו דברי הזוהר הקדוש שהמסעות האלו הוא כדי לתקן את המקומות האלו שעברו שם, ולהוציא את הקדושה מתוך הקליפות. וצריך להבין מהות העניין, מדוע דווקא שם יש התגברות הקליפות, ואיך באמת מבררים את הקדושה מתוכם, ואיך מתקנים את המקומות.

כמו כן יש להתבונן, שהמסעות האלו נחלקים לשני מיני מסעות. האחד – המסעות שהיו קודם חטא המרגלים, והשני – המסעות שהיו לאחר המרגלים. החלק הראשון הם מסעות שהיו אמורים להיות על פי התכנית האלוקית, בדרך ממצרים לארץ ישראל, ואילו החלק השני, לא היו אמורים להיות ורק בדיעבד מחמת חטא המרגלים היו עוד מסעות.

ואם כן, בשלמא המסעות הראשונות אפשר להבין שהיו בכדי לתקן את המקומות האלו, אבל המסעות האחרות שהיו בדיעבד, איך אפשר להבין שנועדו כדי לתקן, הרי בכלל לא היו אמורים לנסוע לשם. ולהבנת העניין, יש לבאר עניין הדרכים, מה מהותם ומה תכליתם.

מסעות – עבודה זרה

בליקוטי מוהר”ן (סימן סב, ובח”ב סימן מ) מביא מספר ‘עשרה מאמרות’ שבשביל שאמרו ישראל ‘אלה אלוהיך ישראל’ לכן נענשו ב’אלה מסעי בני ישראל’. כלומר, שהמסעות הם עונש על עבודה זרה.

והביאור הוא קודם כל כפשוטו – שרוב הנסיעות של האדם, הם מחמת עבודה זרה. והכוונה לאו דווקא לעבודה זרה ממש אלא לחסרון של אמונה. כי ככל שיש לאדם יותר אמונה, הוא ממעט לצאת מביתו ולנסוע בדרכים, וכמו שהיה באכילת המן, שמי שהיה לו יותר אמונה – הגיע לו עד פתח ביתו, וכמסופר על רבי זושא שהיה אומר ‘ריבונו של עולם זושא רעב’, ומיד הגיע האוכל.

אמנם כלל בידנו, שכל עונש אינו עניין של נקמה אלא תיקון. ואם כן, הנסיעות והדרכים – הם לא רק עונש על עבודה זרה וחסרון אמונה, אלא גם תיקון לזה.

בשבתך בביתך – ובלכתך בדרך

החיים של אדם נחלקים לשתי מערכות. האחת – בשבתך בביתך, והשני – בלכתך בדרך. הבית – הוא המקום של הקביעות והשגרה. בבית, אדם מכיר את עצמו, את הצרכים שלו וגם את הנסיונות שלו, והוא יכול לסדר לעצמו את סדר היום, והסדר של עבודת ה’. ואמנם בוודאי גם בזה יש הרבה נסיונות, אבל במעגל מסוים ומוגדר, שיכול להכין את עצמו וללמוד איך להתמודד עם זה.

לעומת זאת בדרכים – אדם יוצא ממקומו וממחיצתו, והולך אל הבלתי נודע. קשה מאד לסדר לעצמו את הסדר של עבודת ה’, מה לעשות בנסיעה וכיצד להתנהג שם. כי הוא עובר במקומות חדשים שאינו מכיר, וגם הטלטול של הדרך שמבלבל אותו. ולכן, היו צדיקים שאמרו שיכולים לתת דין וחשבון על כל יום ורגע מחייהם חוץ מ’יום הנסיעה’, כי קשה מאד להיות מתוכנן ומיושב בדרך, ובוודאי לא כמו בבית.

אמנם אי אפשר בשום אופן להיות כל החיים ‘בשבתך בביתך’, כי השם יתברך ברא את העולם באופן שכל אדם מוכרח בחייו לצאת מביתו, וללכת בדרכים או אפילו במסעות. ואם כן, בהכרח להתמודד עם המצב של ‘ובלכתך בדרך’.

וידוע היסוד מהבעש”ט שבכל מקום שאדם נוסע, יש בזה צרכי גבוה. ואמנם הוא סובר שנוסע לשם עבור עניין פלוני, אבל באמת ייתכן שדווקא בעניין הזה לא יצליח, ויחשוב שנסע לשוא, והסיבה האמתית היה כדי שיברך שם ‘שהכל’ או יעשה איזה מצוה וכדומה. כי היה צריך שאדם פלוני ביום פלוני יעשה ברכה במקום פלוני.

וכן ידוע מרבינו שאמר שאם מזדמן לאדם נסיעה – שלא יתעקש שלא לנסוע, כי אולי מוכרח להיות באותו מקום, ואם לא יגיע מרצונו – יצטרך להגיע בעל כורחו, כמו בירידת יעקב למצרים, שאם לא היה יורד בגלל יוסף היה צריך לירד בשלשלאות של ברזל (שבת י). ולהלן יתבאר העניין למעשה.

הנסיונות שיש בדרכים

והנה בדרכים יש נסיונות בכל העניינים, בכל השבע מדות ובכל טבעי הנפש, אבל בעיקר יש נסיונות בשלשה דברים: באמונה, בקדושה, ובין אדם לחברו. כשלא נמצאים בבית – יש יותר נסיונות באמונה, וגם נמצאים ברשות הרבים ויש יותר נסיונות בקדושה, וגם קשה לכבד בני אדם ולהתחשב בצרכיהם, כי לחוץ על צרכי עצמו.

אמנם יש בזה מתנה נפלאה. כי אמנם יש בזה סכנה גדולה שלא ליפול ח”ו לדברים קשים רח”ל. אבל לפעמים דווקא בזה יזכה לתקן את כל הפגמים שפגם בעבודה זרה, ובגילוי עריות ושפיכות דמים. כי על ידי שיעמוד בנסיונות אלו – יתקן את כל מה שפגם בזה גם בביתו.

והביאור. שכשאדם נמצא בביתו – הוא משתדל להיות ‘בסדר’. ואמנם הוא יודע שאינו צדיק גמור, אבל לפחות אינו רשע גמור, וטוב לו בכך. ואמנם יכול לנסות להתקדם מעט, אבל אין דבר רציני שיזעזע אותו. אמנם כשיוצא לדרך, ופוגש נסיונות גדולים יותר – יכול להתעורר דווקא על ידי זה ולומר לעצמו ‘עד כאן, נפילה כזאת אני לא יכול להרשות לעצמי’, ודווקא על ידי כך הוא מתקן את כל מה שאינו כראוי כשהוא ‘בסדר’ בביתו.

מסעי בני ישראל

נמצא אם כן, שהמסעות של ישראל – הם תיקון עבורם, בין אלו שהיו צריכים להיות לכתחילה, ובין אלו שהיו בדיעבד. כי אמנם אלו שהם בדיעבד – הם עונש, אבל למעשה כאשר נמצאים בדרך, ויש נסיונות קשים ועומדים בהם – על ידי זה בעצמו מתקנים הן את המקום, שהיה תחת שליטת הקליפות שמהם נמשכים הנסיונות, והוא ניצח אותם, והן את עצמו.

ולכן מנה את כל המסעות בחדא מחתא, הן אותם שהיו קודם חטא המרגלים והן אותם שהיו לאחר מכן. ומפרט בשלשה מקומות מה היה שם, כדי לפרט מה הם הנסיונות שיש בדרכים. בקריעת ים סוף היה נסיון של אמונה, ברפידים היה נסיון של עמלק שהוא פגם הברית, ובאילים היה י”ב עינות מים ושבעים תמרים, שהוא האחדות שבין ישראל.

וכל זה היה על ידי משה ואהרן. כי אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום – מפני שהאמין שכל אדם אינו מיותר וכל מסע אינו מיותר, כי אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום. ועל ידי זה נהפכו המסעות ל’מסעי בני ישראל’.

הגלות – הוא התיקון

ובזה מבאר רבי נתן גם את עניין הגלות, שלכאורה הוא תמוה – מה התכלית בזה. הרי אין עונש לשם נקמה אלא לשם תיקון, ואיזה תיקון יכול לצמוח מהגלות. הרי אם בזמן בית המקדש, לא עמדו בנסיונות – כל שכן בזמן הגלות.

אך הביאור הוא, שדווקא על ידי שיוצאים לגלות, ויש נסיונות קשים – ומתגברים לעמוד בנסיונות, כמו שהיה במסעות הצלב ושאר זמנים, שעמדו בנסיונות קשים, על ידי מתקנים את הפגמים שהיו בזמן שהיו ‘בבית’ – בבית המקדש. ועל ידי שנפוצים בארבע רוחות הארץ – מתקנים את כל המקומות, בעצם השהות של ישראל שם, ובפרט כשעומדים שם בנסיונות. ועל ידי זה יהיה הגאולה בב”א.

Podcast: Play in new window | Download

פרשת בלק עומדת בפני עצמה. פרשה זו היא אמנם חלק מחמשה חומשי תורה בכלל וחלק מחומש במדבר בפרט, אבל היא נחשבת גם לספר בפני עצמו. וכמבואר בדברי חז”ל (בבא בתרא יד) ‘משה כתב ספרו וספר בלעם’, כאילו יש שני תורות: חמשה חומשי תורה, ופרשת בלק.

וכבר נתייגעו בזה המפרשים לבאר מה המיוחד בפרשה זו. ובפשטות, משום שפרשה זו אינה מתארת כלל את המשך המעשה של משה רבינו ודור המדבר, אלא מספר מעשה שלם שנעשה כביכול ‘מאחורי גבם’ וללא ידיעתם, ולולא מה שגילה השם יתברך ‘זכר נא מה יעץ בלק וגו” לא היינו יודעים מזה. נמצא שזה מעשה מסוג אחר.

אמנם בוודאי עוד דברים בגו, ויש יסודות מיוחדים בפרשה זאת, שעומדים בפני עצמם כמו ספר שלם. במקביל ליסודות הרבים של חמשה חומשי תורה שעומדים בפני עצמם. ולשם כך יש ללמוד ולהבין את פנימיות המעשה של בלק ובלעם, ולהוציא מתוכם את היסודות הפנימיים הללו, כמבואר בספרי הצדיקים.

***

פרשה זו נחלקת לשלשה. החלק הראשון הוא סיפור המשא ומתן בין בלק ובלעם, ובין בלעם להקב”ה – עד שהגיע אל בלק. החלק השני הוא הקללות שנהפכו לברכות. והחלק השלישי הוא עצת בלעם ונפילת בני ישראל בחטא בנות מדין, עם מעשה זמרי ופנחס.

בכל אחד מהם יש הרבה עניינים תמוהים שיש לתת עליהם את הדעת, ולראות איך הכל הולך אל מקום אחד. במאמר זה נעסוק בעז”ה בחלק הראשון, ובמאמר הבא [פרשת פנחס] נעסוק אי”ה בחלק השלישי, ועוד חזון למועד אי”ה לעסוק בחלק השני.

הקושיות:

א. מה היה החשש של בלק ומואב מפני בני ישראל, יותר משאר האומות. והלא אדרבה, מואב לא היה להם לחשוש שהרי ישראל הצטוו שלא להילחם בהם. ומדוע כינו את החשש ‘כלחוך השור את ירק השדה’.

ב. אם חששו מהם, מדוע לא נלחמו בהם. ואם ידעו שלא יצליחו, מדוע חשבו שעל ידי קללה כן יצליחו. ובכלל, יש להבין את עניין הקללה איך היא פועלת – אם מגיע לאותו פלוני רע, יהיה לו גם בלי קללה, ואם לא מגיע לו, מדוע יקבל רע על ידי הקללה.

ג. מה ההבדל בין בלק לבלעם, ומי מהם היה מכשף יותר גדול. כמו כן יש להתבונן האם בלק ‘אחז’ מבלעם וכבד אותו או לא, ומדוע.

ד. מה הייתה דרגת נבואתו של בלעם, ואיך אפשר להבין שבלעם הטמא היה לו בגלל דרגה של נבואה, ועוד בדרגה של משה רבינו.

ה. מה היה המשא ומתן בין בלעם לבין השם יתברך. מדוע בתחילה אמר לו השם יתברך ‘לא תלך עמהם’, ואחר כך אמר לו ‘לך עם האנשים’. ואחר שנתן לו רשות, מדוע ‘ויחר אף ה’ כי הולך הוא’. ואחר כך שוב אמר לו המלאך ‘קום לך אתם’.

ו. מדוע היה בלעם בטוח בעצמו שיצליח לפתותו כביכול, ולקבל רשות לקללם ח”ו. ומדוע היה צריך את נס האתון כדי לבזותו כל כך. ומה היה עניין הקרבנות שהקריב.

ביאור הפשט

א. פחד מואב: רש”י מפרש שהפחד שלהם היה מחמת שראו שאפילו סיחון שהיו בטוחים עליו, לא עמד בפני בני ישראל. ומבאר ‘כלחוך השור את ירק השדה’ שכל מה שמלחך השור אין בו סימן ברכה. והרמב”ן מפרש שמואב היו אומה קטנה ולכן חששו יותר מאחרים, ואמנם לא חששו על עצמם כי ידעו שישראל אסורים להילחם בהם, אבל חששו שילחכו את כל סביבותם, וממילא יהיו צריכים לתת להם מסים. וראה באור החיים הקדוש שמבאר הקשר בין מואב למדין, ומה היו הסיבות שהביאו אותם לקרוא לבלעם.

ב. קללה: באור החיים הקדוש מבאר, שבוודאי מי שאין מגיע לו רע, לא יארע לו כלום על ידי קללה, כי קללת חינם לא תבוא. אבל יכול להיות בני אדם שמצד מעשיהם מגיע להם פורענות, אלא שהשם יתברך מאריך להם אף, או שיש להם זכויות שבשבילם מתעכבת הפורענות. ובאופנים הללו – אם מתעוררת מדת הדין, או שמגיע אדם ומקלל אותם – עלול להגיע אליהם הפורענות שמגיע להם.

ג. בלק ובלעם: בלק היה קוסם יותר מבלעם (רש”י והרמב”ן), אך בלעם היה ‘כוחו בפיו’ וכמו שאמר לו בלק ‘כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר’. ומחמת שידעו שכוחם של ישראל הם על ידי משה ‘שכוחו בפיו’, הוצרך לקרוא לבלעם שכוחו בפיו. [ובאמת, בלק לא כבד את בלעם כלל (וכמו שמבאר באור החיים בכמה מקומות בפרשה), איך שבלק התייחס אליו בבזיון, אלא שכלפי חוץ התנהג אליו בכבוד כי היה צריך לו. וכך דרכו של השקר שבאמת הוא מבוזה בעיני אנשיו בעצמו, כמו שאמרו חז”ל ‘סהדי שקרא אאוגרייהו זילי’].

ד. נבואת בלעם: בדברי רש”י מבואר שכדי שלא יהיה פתחון פה לאומות, נתן להם נביא כמו משה. אמנם בוודאי היה חילוק בצורת ההתגלות, שלא נתגלה אליו בכבוד אלא בדרך מקרה ובלילה (רש”י ורמב”ן). ובדברי האור החיים מבואר עוד חילוק שבלעם היה צריך להתנבאות על ידי ‘משל’ ולא ‘במראה’. ועדיין צריך ביאור.

ה. המשא ומתן: בדברי הרמב”ן מבואר שבתחילה אמר לו השם יתברך ‘לא תלך עמהם לקללם’, ואחר כך כשהתעקש, אמר לו: אם אתה רוצה לילך עמהם ‘כדי לברך’ אתה יכול לילך. אמנם בלעם לא אמר להם כך, אלא קם והלך עמהם, כביכול כדי לקלל. ועל זה ‘ויחר אף ה’ כי הולך הוא’, כי יש בזה חילול ה’ כאילו הסכים השם יתברך חלילה לקללם את בניו. וגם כשיראו אחר כך שלא קללם אלא ברכם, ייראה כאילו השם יתברך נמלך שוב ושוב, ובאמת ‘לא איש אל ויכזב’.

והאור החיים הקדוש מבאר, שמצד אחד רצה השם יתברך שלא ילך, כדי להראות שאינו מסכים חלילה לקלל את עם ישראל. אמנם מצד שני לא רצה למנעו, כדי שלא ייראה כאילו השם יתברך חושש שאם ילך יצליח ח”ו לקלל. ולכן בתחילה אמר לו ‘לא תלך’ כדי להראות לו שהוא שולט עליו, ואחר כך אמר לו שאם הוא רוצה הוא יכול לילך, כי אינו חושש מכך שילך.

אמנם הוסיף ואמר לו ‘אם לקרוא לך באו האנשים’, כלומר, אם אתה חושב שתרוויח מזה, אתה יכול לילך. ובזה רמז לו שאם יבדוק העתידות יראה שאינו הולך להרוויח מזה אלא להפסיד הכל. ואם היה בודק, בוודאי לא היה הולך, אבל מרוב שנאתו לא בדק, ועל זה ‘ויחר אף ה’ כי הולך הוא’.

ו. האתון והקרבנות: בדברי חז”ל מבואר שידע את השעה שהקב”ה כועס והיה בטוח שיקללם באותה שעה, אבל באותם ימים לא כעס. ובדברי רש”י מבואר, שהקריב קרבנות כנגד כל מה שהקריבו האבות. ולכן היה בטוח שיצליח לפתותו.

והרמב”ן מבאר סוד עמוק בעניין הקרבנות, ומבאר שרצה לעורר את רצון ה’ אליו על ידי הקרבנות [וכפי שיתבאר להלן]. ובאור החיים הקדוש מבואר שהקב”ה אסר לו לעסוק בענייני כישוף וכיוצא, אבל לא אסר לו לעסוק בעניינים שבינו לבין קונו, ולכן הוכרח לעסוק בקרבנות, תחת העיסוק בטומאותיו להבדיל.

ולגבי האתון, הרמב”ן מבאר שפתיחת פי האתון היה כדי להראותו שאין כחו בפיו אלא מהשם יתברך, ואם ירצה גם האתון ידבר. ואם כך, אל לו להעלות בדעתו שיוכל לקללם.

ביאור הפנימיות

בלק ובלעם הם שתי קליפות, שהם השורש של כל הטומאה שבעולם. והם אלו שעומדים בכל כוחם להסתיר ולמנוע את הקדושה – שלא תתגלה ותתפשט בעולם, ולכן כאשר בני ישראל רצו להיכנס לארץ ישראל, שזה הוא הרגע של התגלות הקדושה – הם התעוררו לפעול בכל כוחם כדי למנוע זאת, וכפי שיתבאר להלן על פי הספה”ק קדושת לוי וליקוטי הלכות (הלכות ברכת השחר ה).

השור ועשב השדה

והנה פעולת הקדושה – הוא לחבר את כל העולם להשם יתברך; דומם, צומח, חי ומדבר. והחיבור הזה נקרא בשם ‘כלחוך השור את ירק השדה’. כי החיבור להשם יתברך נעשה על ידי שיהודי משתמש עם הדברים שבעולם, ועושה בהם מצוות, וכך מתחברים כל הדברים שבעולם להשם יתברך.

אמנם יש דברים שאין בהם מצוות, וכגון ‘עשב’ שהוא גדל מעצמו ואין בו מצוות של ‘לא תחרוש בשור ובחמור’ ולא מתנות עניים, וגם אינו ראוי לאכילה ואין בו ברכת הנהנין וכדומה. ולכן סיבב השם יתברך שהשור אוכל את עשב השדה, ואחר כך כשאוכלים את השור, ובזה הרי יש הרבה מצוות, ממילא מתחבר גם העשב שבקרבו אל הקדושה.

ומזה חששו בלק ובלעם. כי ידעו שכאשר ייכנסו עם ישראל לארץ ישראל, אזי כל מקום וכל אומה שיכבשו, יתהפך על ידם לחלק מהקדושה. ואפילו מואב, שאינם יכולים להילחם בהם ולכבוש אותם, יכולים לעשות זאת באמצעות אומה אחרת שתכבוש את מואב, וכך יהפוך מואב לחלק מאותה אומה, ואז כשיכבשו את אותה אומה, ממילא יתקנו גם את מואב [כמו המהלך של השור ועשב בשדה] ולכן חששו מזה מאד.

בלק ובלעם – שתי קליפות

והנה בלק ובלעם הם שתי מיני קליפות, שונים זה מזה. וכמבואר בדברי הזוהר הקדוש, שבלק היה עסוק בכשפים על ידי ‘ציפור’, ובלעם היה עסוק ב’השגות’ של טומאה, על ידי כל מיני טומאה שטימא את עצמו, והלך להרי החושך (שנקראים ‘הררי קדם’) כדי ללמוד את החכמות הרוחניות של הטומאה.

נמצא שכח הטומאה של בלק, הוא כח של ‘כשפים’, דהיינו כוחות הטבע. וכח הטומאה של בלעם, הוא כח של ‘ידיעות’, דהיינו כוחות רוחניים. וכל אחד מהם יש בו סכנה מיוחדת שאין בחברו. הסכנה של בלק הוא שבא להילחם, וכנגד האמונה הוא מגלה כוחות של כשפים וכוחות הטבע, ובזה מחליש את האמונה. והסכנה של בלעם, הוא שאינו בא כלל להילחם, ואינו נראה כלל כרשע וכופר, אלא אדרבה כצדיק רוחני ובעל השגות, אבל הוא בא לשבש את האמונה בדרך רוחני, וכדלהלן.

בלק, נלחם בעיקר עם צעירי הצאן, שעדיין אינם יודעים בין ימינם לשמאלם, ולא התחנכו על האמונה הקדושה. והוא בא ומלמד אותם את חכמת הטבע, ובזה עוקר מהשורש את האמונה. ולכן עיקר חששו היו מ’כלחוך השור את ירק השדה’, כי זה בעצמו מה שהוא רוצה לעשות: לעקור את עשבי השדה שהם בני הנעורים.

אבל מול בני ישראל אינו יכול, כי יש להם את משה רבינו והצדיקים, שכבר חינכו אותם לאמונה. ולכן, היה צריך את הכח של בלעם, שהוא בא באיצטלא של צדיק שבא ללמד אמונה, אבל מסלף ומעוות אותה. ובאמת אין בו כח לא לברך ולא לקלל, אלא שהוא יודע מתי צריך להיות לפלוני ברכה, ובא ואומר לו כך וכך יהיה, ונדמה לפלוני שזה מחמת ברכתו ובאמת אינו כן. וכן יודע מתי הקב”ה כועס, ואז משתמש בזה ומקלל, ובאמת אינו מחמת קללתו.

משה ובלעם – זה לעומת זה

על בלעם נאמר ‘בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו’, וזה תמצית שיטתו של בלעם – לעומת שיטתו הקדושה של משה רבינו. ומחמת זה היה נדמה לו שיכול לפתות כביכול את השם יתברך, אבל בפרשה זו נתגלה השקר שב’שיטתו’.

יש שני מיני רצונות. יש את הרצון של השם יתברך – הן את הרצון הכללי לברוא את העולם, והן את הרצון הפרטי לברוא כל פרט שיש בעולם, ולחדש את העולם על כל פרטיו בכל יום ובכל רגע. ויש את הרצון הפרטי של כל אחד. דהיינו, שכל פרט שיש בעולם – יש לו רצון משלו, ולכן יש לו כביכול יישות משלו, ואינו מבוטל ונכלל בהשם יתברך מחמת הרצון הפרטי שיש לו.

והנה, התכלית של בריאת העולם – הוא כדי למלאות רצונו של השם יתברך, דהיינו לבטל את הרצון העצמי וממילא את היישות העצמית – ולהיכלל בהשם יתברך וברצונו. ובשביל זה צריך להתקרב לצדיקים ולקבל מהם את הרצון הכללי להתבטל להשם יתברך, ולקבל את התורה, שמלמדת איך לבטל כל רצון פרטי להשם יתברך.

שתי עיניים – שתי רצונות

אמנם יש כל הזמן ‘חיכוך’ בין שתי הרצונות. מצד אחד יש את הרצון של השם יתברך, ואנו רוצים להיות מחוברים לאותו רצון ולהיכלל בו, ומצד שני יש את הרצונות האישיים שלנו. ובמחשבה ראשונה נדמה, שעצם המציאות שיש כזה חיכוך אינו ראוי, אבל באמת – זה כל התענוג של השם יתברך, שיש כזה חיכוך כל הזמן, והאדם נמצא בתוך החיכוך הזה, וצריך בכל פעם לבחור לצד רצונו של השם יתברך.

ולכן יש לאדם שתי עיניים. העיניים מבטאות את הרצון של האדם, ושתי עיניים מבטאים שתי רצונות מנוגדים, העין הימנית פונה להשם יתברך, ורוצה את רצונו. והעין השמאלית פונה לעבר העולם, ורוצה את הרצונות שמנוגדים לרצון ה’. ועל זה אומר השם יתברך ‘ליבבתיני באחת מעינייך’, כלומר, אף שיש את העין השמאלית, אבל די לי בזה שעין אחת פונה אלי, ובזה יש די כדי לאהוב אותך בכל לבי כביכול.

אמנם הצדיקים שביטלו רצונם לגמרי, ואין להם שום רצון אחר חוץ מרצון השם יתברך – אין להם שתי עיניים אלא עין אחת, והם מעוררים זה לעומת זה גם למעלה. כי גם למעלה יש כביכול שתי עיניים, אחד של רחמים ואהבה, ואחד של דין וגבורה. ועל ידי שיש להם רק עין אחת – הם גורמים שגם למעלה יש רק ‘עינא חד דרחמי’.

בלעם – שתום העין

וזה לעומת זה, יש את בלעם, שהוא תכלית ההיפך, וגם לו יש רק עין אחת. כי אין לו בכלל שתי רצונות, אלא רק רצון אחד, דהיינו הרצון הפרטי שלו. ולא די לו בזה, אלא הוא רוצה כביכול להכריח ולבטל את רצון השם יתברך לרצונו, שהרי ‘בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו’. ולכן, כל חייו עסק לטמאות עצמו בתכלית הטומאה, כדי לבטא לגמרי רק את רצונו ושלא יישאר שום מקום לרצון אחר כביכול.

ובשביל הבחירה, עשה השם יתברך שנראה כאילו הוא הצליח, והגיע כביכול לאותם דרגות והשגות של משה רבינו, אלא שהוא הגיע לזה מתוך ביטול מוחלט של רצונותיו לרצון השם יתברך, והוא הגיע לזה מתוך עקשנות מוחלטת על רצונותיו, וביטול מוחלט של רצון ה’ כביכול. ולכן גם היה נדמה לו שיכול ‘לפתות’ את השם יתברך, שיסכים בהכרח לרצונו לקלל את ישראל ח”ו.

ולכן הקריב קרבנות כנגד האבות, עם כוונה הפוכה. כי האבות הקריבו כדי לבטל את הרצון הבהמי לרצון השם יתברך, והוא עשה זאת כדי להמשיך את רצון ה’ אליו. אמנם לא הצליח, ולא רק שלא הצליח אלא איבד את כל הכוחות שהיו לו, והכוחות האלו ניתנו לאתונו, להראות לו שאם כרצונו, אז לא רק הוא יהיה בעל השגה אלא גם בהמתו…

***

ובאותם ימים לא כעס השם יתברך, כי אמנם בכל יום יש שתי עיניים, ימין ושמאל. אבל באותם ימים שרצה בלעם להגביר את העין שמאל על העין ימין, הראה לו השם יתברך שבעצם אין עין שמאל אלא רק עין ימין. ואמנם בדרך כלל יש דין ויש משפט, אבל כל זה בינינו לבין השם יתברך. אבל כשהוא מתערב מבחוץ – אזי כלפיו, לא הביט און ביעקב, כי מאחר שיש לנו עין ימין, גם הוא כביכול מסתכל עלינו רק בעין ימין. ויש עוד להאריך בחלק הזה.

Podcast: Play in new window | Download

פרשת שלח היא הפרשה הרביעית בחומש במדבר, שהוא החומש הרביעי. אבל הוא גם כן תחילת הספר ‘השישי’, כי חומש במדבר נחלק לשלשה ספרים; הראשון עד ‘ויהי בנסוע’, השני ‘והיה בנסוע’, והשלישי לאחר מכן. החלק הראשון מתאר את המצב ‘לכתחילה’ של המשכן והדגלים והשראת השכינה, והחלק השלישי מתאר את הנסיונות שהיו לדור המדבר [וכדי להפסיק, יש פרשה באמצע של ‘ויהי בנסוע’]. ובסדר זה של נסיונות המדבר, פרשה זו היא ממש בתחילתה.

בפרשה זו עומדים ממש בכניסה לארץ ישראל ולתיקון העולם. ובבת אחת התהפך הכל, ונגזר עליהם להישאר ארבעים שנה במדבר, ונגזר בכיה לדורות של חורבן שתי בתי מקדשות, וכל הגלויות והצרות שסבלנו עד הנה. ומובן מזה, שיש כאן עניין יסודי מאד, שבשבילו קבלנו עונש חמור כל כך כל כך. ואם כן, מדה טובה מרובה, שאם נזכה להתנהג באופן אחר – נזכה לכל הגאולות ולכל הישועות.

וכמובא במזמור ‘לכו נרננה’ [שאמרו משה רבינו, ונוהגים לאומרו בקבלת שבת, יחד עם כל המזמורים של הגאולה]: ‘אל תקשו לבבכם כמריבה, כיום מסה במדבר’, שהפסוק מזהיר אותנו שבכדי לזכות לגאולה, עלינו להיזהר שלא להתנהג כמו שהתנהגו דור המדבר, והסיבה שהם התנהגו כך ‘ואומר, עם תועי לבב הם, והם לא ידעו דרכי’, דהיינו שלא הבינו מהי הדרך הנכונה, ולכן ‘אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי’, ומזה בעצמו דורשים חז”ל (סנהדרין קי:), ש’אם יבואון’, כלומר, אם ילמדו מהי הדרך הנכונה וילכו בה – אזי כן נזכה לבוא ‘אל מנוחתי’ [ולכן אין זה מזמור של פורענות, אלא של תקוה וגאולה].

התמיהות שבפרשה

• ‘שלח לך’ ופירש רש”י ‘לדעתך, אני איני מצוה אותך’. האם שליחת מרגלים הוא דבר טוב או לא. אם אינו טוב – מדוע שלח משה וגם יהושע מרגלים, ומדוע לא מנע זאת הקב”ה. ואם הוא דבר טוב – מפני מה לא ציוה אותו השם יתברך על זה.
• ב.      ‘כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה’, ופירש רש”י ‘צדיקים היו באותה שעה’. אם כן, מה גרם להם להשתנות.
• ג.       ‘ויקרא משה להושע בן נון יהושע’, ופירש רש”י ‘יה יושיעך מעצת המרגלים’. האם משה רבינו ידע כוונתם הרעה או לא. אם ידע, מפני מה שלח אותם, ואם לא, מפני מה התפלל על יהושע [ואם התפלל, מדוע לא התפלל על כלב, ועל כולם].
• ד.      ‘ויספרו לו ויאמרו’, האם סיפרו אמת או שקר, אם סיפרו אמת, מה טענה יש עליהם והרי לכך נשלחו, ואם סיפרו שקר, מדוע לא הכחישם משה ויהושע.
• מהו עיקר חטא המרגלים, שעל זה נגזר גזירה נוראה כזאת, ומה התיקון לזה.

ביאור הפשט

• מרגלים: מבואר בדברי הרמב”ן והאור החיים הקדוש, שיש שני מיני ‘מרגלים’. יש מרגלים שהולכים לבדוק באיזה דרך כדאי להיכנס ולכבוש, ויש מרגלים שהולכים לבדוק אם היא ארץ טובה או לא.

יהושע שלח מרגלים מהמין הראשון, לראות כיצד לכבוש את הארץ. וגם כוונת משה הייתה לכך. אבל הם התכוונו למין השני של מרגלים – לבדוק אם היא ארץ טובה, וזה אינו טוב, כי היה להם להאמין שאם השם יתברך נותן להם זאת במתנה, וגם אומר בפירוש שהיא ארץ טובה, הרי שכך הוא.

והנה יש חילוק בין שני מיני המרגלים, שהראשון אינו הולך לרגל את כל הארץ, אלא רק את העיר הראשונה שבדעתם לכבוש, ואחר כך ירגל את העיר השניה וכן לעולם , וכמו שהיה אצל יהושע. ואילו כאן ביקשו לחפור ‘את כל הארץ’. אמנם, היה להם תירוץ לזה, שהכנענים מחביאים כעת את כל אוצרותיהם, וכשייכנסו לארץ לא ימצאו אותם, ולכן רצונם ללכת לרגל ולראות היכן הם ‘חופרים’ ומטמינים את האוצרות, ולכן קראו לזה ”ויחפרו לנו את הארץ”. (אור החיים).

• צדיקים: בדברי האור החיים הקדוש מבואר, שהם בעצמם היו צדיקים, אבל מאחר שנעשו ‘שלוחים’ של עם ישראל, שכוונתם לא הייתה לטובה – הרי ש’כח המשלח בשליח’, ונכנס בהם ארס ונפגמה כשרותם. ויש ללמוד מכך, עד כמה יש כח לשליחות, לטוב ולמוטב.

ובזוהר הקדוש מבואר שידעו שכשייכנסו לארץ ישראל, כבר לא יהיו נשיאים, ולכן הייתה להם נגיעה. ובספרים מבואר על דרך זה, שידעו שבכניסתם לרץ ישראל, כבר לא יאכלו מן ולא יהיה להם ענני כבוד, אלא יצטרכו להתעסק איש עם גפנו ותאנתו, והעדיפו להמשיך את המצב הרוחני של המדבר, ולא ליפול למצב הגשמי של ארץ ישראל.

• משה רבינו: כפי הנראה, משה רבינו ידע כוונתם הרעה, אלא שלא היה לו ברירה והיה מוכרח להניח להם ללכת, כי אם לאו, ייראה כאילו הוא חושש להראותה להם. וכעין זה מבואר באור החיים הקדוש שמזה הטעם לא מנע אותם השם יתברך, כי גלוי לפניו שבלא זה ‘הייתה מהומה גדולה יותר’. ולכך התפלל לפחות על יהושע שלא ייכשל.

[והטעם שלא התפלל על אחרים. נראה מזה שהיכולת לפעול על אדם להצילו תלוי במדת התקרבותו אל הצדיק. ומחמת שיהושע היה משרתו היה יכול להתפלל עליו אבל לא על אחרים. וכלב הבין זאת ולכן הלך להתפלל על קברי אבות, ובזה קרב עצמו עליהם ויכלו לפעול עבורו].

• הוצאת דיבה: בפשטות, כל מה שסיפרו היה אמת, ומשה רבינו בעצמו אמר אותם הלשונות (בפרשת דברים) ‘ערים גדולות ובצורות בשמים, עם גדול ורם בני ענקים, מי יתייצב לפני בני ענק’. אלא שהיטו את ‘מסקנת הדברים’, ונתנו להם להבין שמחמת שאלו הם הפרטים, לכן אי אפשר לעלות לארץ ישראל ולכבוש אותם. ובאמת אינו כן, כי אמנם כל הפרטים הם אמת, אבל הקב”ה נותנה להם ויעשה עמהם נסים.

ובדברי הרמב”ן מבואר, שהיה שני חלקים בסיפורם. בתחילה, כשהיה בפני משה, התביישו לשקר וסיפרו רק דברי אמת [אלא שהוסיפו תיבת ‘אפס’, שמטה לגמרי את מסקנת הדברים, וכאמור]. ואחר כך כשהלכו לאוהליהם, החלו לספר דברי שקר: ‘ארץ אוכלת יושביה היא וכו”. ואז מאנו כולם ללכת. [ולכן מוכיח אותם משה בפרשת דברים ‘וישיבו אותנו דבר ויאמרו, טובה הארץ אשר ה’ אלוקינו נותן לנו, ולא אביתם לעלות’, כי הוא לא שמע את הוצאת הדיבה שאמרו אחר כך].

• החטא: עיקר החטא שלהם היה לשון הרע, שהוא שקול כנגד שלשה עבירות ומגדיל עבירות עד לשמים (כמבואר בערכין טז, ובאריכות בספר ‘שמירת הלשון’). אמנם זה גופא צריך להבין מפני מה חמור כל כך עון זה, ומה התיקון לזה.

ביאור הפנימיות

להבנת העניין, יש לבאר תחילה מה מהותו של ‘ארץ ישראל’. בפשטות, הוא מקום המיועד למגוריהם של עם ישראל. אבל בוודאי אין זה סוף העניין, שהרי כל התורה סובב סביב מעלת ארץ ישראל; שבע פעמים קבלו האבות הקדושים הבטחה על זה, ואף כריתת ברית; יציאת מצרים – הוא כדי לבוא לארץ ישראל. הגלות – הוא היציאה מארץ ישראל, והגאולה – הוא לשוב לארץ ישראל. ובקיצור: הכל סובב סביב ‘ארץ ישראל’.

אם כן, יש כאן עניין מהותי. ובאמת מבואר במשנה ‘עשר קדושות הן’, והראשון שבהם הוא ‘ארץ ישראל’ שיש בה קדושה מיוחדת, ובתוכה נמצאים גם שאר תשע הקדושות, שהם ירושלים ובית המקדש וכו’ עד קודש הקדשים. וצריך להבין מהו קדושתה המיוחדת של ארץ ישראל, והאם כל אחד שנמצא בארץ ישראל זוכה לכך, ואם לאו, איך כן זוכים לזה. והעניין יבואר על פי המבואר בליקוטי מוהר”ן (ח”א סימן ז, וח”ב סימן ז).

‘ארץ’ או ‘ישראל’

ארץ ישראל הוא מקום שיש בו סתירה מובהקת: מצד אחד – על פי דרך הטבע, אי אפשר לחיות בו בשום אופן. כי הוא מקום שאין גשמים יכולים לרדת בו כלל [כמו שבמצרים אין גשמים, ושניהם הרי באותו מקום], וגם ניכר בחוש שמאד קשה להתקיים בארץ ישראל, יותר מכל מקום אחר בעולם, כי בדרך הטבע אין בו קיום לשום אדם.

ומצד שני – כל השפע מגיע רק לארץ ישראל, ששם ‘עיני ה’ אלוקיך בה’, והיא ‘שותה תחילה’ וכל העולם אינו שותה אלא מ’התמצית’ של ארץ ישראל. וגם זה ניכר בחוש, שבסופו של דבר הכי הרבה שפע יש דווקא בארץ ישראל. וידוע שכל האילנות שגדלים בכל מקום בעולם, וכל מיני שפע שיש באיזה מקום – כולם נמשכים דרך גידים וצינורות דקים מארץ ישראל וירושלים, ושלמה המלך שידע להבחין בכך, נטע כל מיני אילנות וכל מיני שפע – כאן בארץ ישראל.

והסתירה הזאת נמצאת בשמה ‘ארץ ישראל’; מצד אחד – היא ‘ארץ’ יותר מכל מקום אחר בעולם, דהיינו מקום מגושם ויבש שאינו יכול להצמיח ולהוליד שום שפע. ומצד שני היא ‘ישראל’ יותר מכל מקום אחר בעולם, שכל השפע – הגשמי והרוחני – מושפע רק אליו, ורק ממנו נמשך שיריים לכל העולם.

אמונה – כלי השפע

והתשובה לסתירה הזאת הוא: אמונה. אמונה הוא הכלי שמצד עצמו אין בו כלום, אבל הוא הכלי שמכיל את כל השפע.

ואמנם ברוב העולם יכולים לחיות בטעות בלי אמונה, כי נדמה כאילו יכולים להצמיח ולהשיג בעצמם, ויש באמת כוחות הטבע שהשם יתברך הטביע שם, שיכולים לקבל שפע גם בלי אמונה, אבל הוא שפע מאד מאד מצומצם, כי אין לו כלים.

אבל בארץ ישראל – אי אפשר לחיות בכלל בלי אמונה, כי בלי אמונה אין כלום, אפילו לא מה שיכולים לקבל בכוחות הטבע, כי אין כוחות הטבע בארץ ישראל. ולכן מוכרחים לחיות עם אמונה, ואז, יש כלי גדול ורחב לקבל כל השפע שבעולם.

וזה גודל המתנה של ארץ ישראל – המתנה של האמונה. כי רק מי שיש לו אמונה חייו חיים, וכל יהדותנו וכל התורה – הוא רק כדי לבוא לאמונה, שהוא התמצית והתכלית של כל התורה, כמו שכתוב ‘כל מצוותיך אמונה’, ואמרו חז”ל ‘בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה’. דהיינו להכיר את מציאותו יתברך בעולם, כמבואר בזוהר הקדוש (בהרבה מקומות) שכל המצוות הם רק ‘עצות’ בכדי לזכות לדבר העיקרי שהוא ‘בגין דאשתמודעין ליה’ (ראה ליקוטי מוהר”ן לז).

וכדי שבהכרח נבא לאמונה, קבלנו מתנה גדולה ויקרה שהיא ארץ ישראל. שהוא המקום היחיד בעולם – שאי אפשר לחיות בו אלא עם אמונה, ומי שאין לו אמונה אין לו קיום בארץ ישראל, ועל ידי זה נזכה בהכרח להגיע לאמונה. ולכן, הגלות שהיא חסרון אמונה, מתבטאת ביציאה מהארץ, והגאולה שהיא תיקון האמונה – הוא לחזור לארץ ישראל.

מרגלים – סתירה לאמונה

וכאן היה עיקר טעות המרגלים. כי הם הלכו לראות את ארץ ישראל איך היא נראית – והאמת, שהיא נראית גרוע מאד, וזה בעצמו הוא מתנתה. כי המתנה אינה כפי שהיא נראית, אלא כפי מה שהיא מכריחה את האדם לחיות, דהיינו להגיע לאמונה שזה עיקר המתנה.

והיו צריכים להבין זאת, ולכן אמר השם יתברך ‘ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל’, כלומר, שיסתכלו על כך שכל הסיפור של ארץ ישראל הוא ‘אשר אני נותן’, שהשם יתברך מתגלה בתוכה, ומגלה איך שהוא מנהיג את הכל שלא בדרך הטבע אלא בהשגחה גלויה. ואם כן, אדרבה, דווקא משום שקשה לכבוש אותה, ודווקא משום שקשה לחיות בה והיא ‘ארץ אוכלת יושביה’ – דווקא משום כך, מוכרחים לבוא לאמונה, ואז מתגלה יותר השם יתברך, שזה עיקר הטוב.

וזה היה כל הויכוח בין המרגלים לבין יהושע וכלב. הם לא התווכחו על הפרטים אם הם נכונים – אלא רק על המסקנא. שהמרגלים הסיקו מכך שאי אפשר ללכת לשם, לכבוש אותה ולחיות שם, ויהושע וכלב טענו שאדרבה ‘טובה הארץ מאד מאד, אם חפץ בנו ה’, והביא אותנו אל הארץ הזאת’, כלומר שבוודאי נוכל לכבוש אותה ולחיות בה, ודווקא שם נזכה לאמונה שהוא תשוקתנו וחמדת לבנו.

‘דעת’ או ‘מרגל’

והטעם לכך שטעו בכך, הוא משום שהם לא היו שייכים לסוג העבודה של ארץ ישראל, ולכן לא היו אמורים להיות נשיאים בארץ ישראל אלא רק במדבר. הם הורגלו לכך שקרבת ה’, הוא על ידי השגות רוחניות מתוך מצב של מן ובאר וענני כבוד, שהוא דרגה של ‘דרי מעלה’, ולא הבינו שעיקר הנחת רוח הוא דווקא מתוך מצב של ארץ ישראל, שבו יש עליות וירידות, לפעמים ‘דרי מעלה’ ולפעמים ‘דרי מטה’, לפעמים ‘דעת’ ולפעמים ‘אמונה’.

וזה עיקר החטא שלהם, שהלכו על דעת עצמם והיו ‘מרגלים’. כלומר, במקום לקבל את הדעת של משה רבינו, שהוא מאיר את הדעת האמתית שיש תכלית שנעשה דווקא מתוך השילוב של ‘דרי מעלה’ ו’דרי מטה’ [וכמו שאמר הקב”ה ‘שלח לך – לדעתך’, היינו שילכו עם הדעת שלך], הלכו על דעת עצמם, והחליטו מה צריך להיות ומה הם רוצים לראות [כמו שאמרו חז”ל ‘שהקדימו פה לעין’ ואכ”מ].

וזהו החטא החמור של לשון הרע – שהאדם ‘מרגל’ על עצמו ועל אחרים, ובודק כל הזמן לפי קריטריונים שהוא החליט מה זה טוב או רע, ועל פי זה שופט את עצמו ואת יכולותיו, ושופט את אחרים ואת דרגתם ומעמדם. ולא כפי הדעת של הצדיקים. כי מי שהולך על פי דעת הצדיקים, יודע שאי אפשר לשפוט כלום ממה שנעשה עם האדם, רק ממה שנעשה בלבו כמה רצונות טובים יש לו, ואז, גם אם יש לו אין סוף עליות וירידות – כולם הם כלים לקרב אותו להשם יתברך, ומי שיודע זאת אינו ‘מרגל’.

ולכן, התיקון לזה הוא ציצית שמוזכר בפרשה. ששם אנו מוזהרים שלא להיות ‘מרגלים’ – ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם’, לא לתת לעיניים וללב להסיק מסקנות, אלא ללבוש ציצית שמכסה את הגוף, ונותן לנו כח לעצום את העיניים, שלא לראות ברע, אלא רק לחיות באמונה. ובזה מרומז גם האור של חנוכה [שמוזכר ברמז וראשי תיבות בפרשה זו, בפסוק ‘הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת’], שאז מאיר הדעת של הצדיקים, וקיצרתי.

Podcast: Play in new window | Download