פוסטים

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 98

כמה אתה משלם על האויר שאתה נושם?

והאם בכלל דאגת פעם לשלם על החיים שלך?

***

יש ברז של חיים – קוראים לזה תורה.

על התורה נאמר ‘כי הוא חייך ואורך ימיך’. כלומר, הצינור שדרכו זורמים החיים לעולם – הוא התורה. כשמתחברים לצינור הזה, מקבלים חיים. ‘חיים’ זה לא רק לא למות, אלא כל החיות והחיוניות, וכל הצבע והטעם של החיים – נקראים ‘חיים’, וכל אלו נמשכים מהתורה.

וזו לא סיסמא, אלא מציאות. מציאות טבע כמו כל מציאות אחרת שאנחנו מכירים. כמו שחום מגיע מאש, ולחות מגיע ממים, כשם שכשדופקים את הראש בקיר זה כואב, וכשחותכים את האצבע יוצא דם – כך בדיוק ואף יותר יש ‘מציאות’ שהחיים מגיע מהתורה, ורק מהתורה.

‘תורה’ זה לא רק לימוד תורה, אלא גם קיום התורה. כשמקיימים את המצוות – גם כן מתחברים לאותו צינור, ושואבים ממנו חיים. אבל שוב, אין בזה חכמות – צריך תורה או מצוות כדי לחיות. בלי זה – אין חיים. ולא בתור עונש, אלא בתור מציאות.

***

אבל מה לעשות שזה בלתי אפשרי?

אדם לא יכול כל הזמן להיות דבוק בתורה. והוא זקוק גם לזמנים של מנוחה, שבהם הוא לא יכול להיות דבוק בתורה. ויש זמנים ומקומות שבהם ‘אסור’ להיות דבוק בתורה. ואם כן, באותם זמנים או מקומות – מאיזה צינור נקבל חיים.

ובעצם, רוב העולם – שהם גוים או רשעים – ואין להם שום קשר לתורה, איך הם חיים? אז אמנם החיים שלהם רחוקים מלהיקרא ‘חיים’, אבל גם המינימום הזה לא היה אמור להיות. כי אם אין תורה אין חיים.

התשובה היא שיש ‘אוצר מתנת חינם’, שהוא משמש כצינור חירום – למי שאינו דבוק בתורה, או לזמנים ומקומות שבהם אי אפשר ו/או אסור להיות דבוק בתורה. ואז, באותו רגע מתחברים לצינור הזה, ומקבלים חיים ‘בחינם’.

[כמובן שהאוצר הזה לא פתוח לשימוש… אבל כיון שגם הצדיקים הגדולים ביותר, זקוקים להשתמש בו, באותם זמנים ומקומות שאינם יכולים להידבק בתורה, אז הוא נפתח עבורם, וכשהוא כבר נפתח – הם דוחפים החוצה כמויות גדולות שיש בהם כדי להחיות את כל העולם. ויש כמובן מה להרחיב בזה, לא במסגרת זו].

***

יש בזה משהו מרגיע.

בוודאי שמוטל עלינו, ואנחנו גם רוצים – להיות מחוברים אל הברז שהוא ‘לכתחילה’, הברז של התורה. אבל אם זו האופציה היחידה – זו חוויה מלחיצה, ופחות מאפשרת תענוג. הידיעה שיש עוד ברז חירום, גורמת לרוגע וחירות, ומאפשרת עוד יותר ליהנות גם מהצינור של התורה.

זו היא החוויה של בין הזמנים. זהו זמן שבו נזקקים הרבה יותר לאותו ‘צינור חירום’. ואם כבר, אז תתחבר לזה, ותחווה את זה כראוי. שב רגל על רגל, ותנשום עמוק מלא ראותיך את התחושה הזאת שם ‘חיים בחינם’. תיהנה מהידיעה שהקב”ה רוצה להחיות אותך בלי שום תמורה, סתם כך, כי הוא רוצה שתחיה. ואז, גם הדף גמרא של ‘בין הזמנים’ הוא בטעם אחר.

בס”ד – החיזוק היומי – קצר ולעניין # 75

אתה חותר כל החיים לכיוון מסוים.

האם ברור לך מה הכיוון, והאם יש לך תאריך – מתי אתה אמור להגיע לשם?!

***

אדם הוא יצור ‘מתכנן’.

ילד מתכנן מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, בחור מתכנן איזה בית הוא רוצה לבנות, וכל אחד מתכנן כל תקופה וכל יום – מה הוא רוצה לעשות, כמה הוא רוצה להספיק, ואת מה הוא רוצה להשיג. תכניות.

‘תכניות לחוד ומציאות לחוד’ כך אומרים, וכך זה גם במציאות. אבל מעבר לכך, נניח שזה כן אפשרי ומציאותי להצליח עם התכניות, ולהגיע אל היעד המתוכנן. השאלה היא יותר עקרונית – מי אמר שהכיוון שלך הוא נכון, וגם אם הוא נכון, כמה זמן יקח לך להגיע אליו.

בקיצור, יכולים לחיות חיים שלמים, רק בשביל להגיע לאיזה יעד מסוים, שספק גדול מתי תגיע אליו אם בכלל, וגם אם כן, אולי זה בכלל לא היעד הנכון. אז חיית את כל החיים שלך סתם. זה לא מפחיד?

***

כל התכניות, וממילא כל התקוות וכל האכזבות, וגם כל התחרויות והקנאה – הם רק משום שנראה כאילו ישנו כזה ‘יעד’, גבוה ורחוק, שצריכים להשיג. אז כל העולם מנסה להשיג אותו, מקיזים דם בשבילו, מתאכזבים כשלא מגיעים אליו, מקנאים במי שכן, וכן הלאה.

ובעצם, אין כזה יעד. כי כל העולם הוא בסך הכל בן יום אחד, ואם כן, היעד הכי רחוק ששייך בו, הוא השקיעה… וגם זה דמיון, כי הוא מתחדש גם בכל רגע. ולכן, בהכרח שהיעד נמצא במרחק הושטת יד, כאן ועכשיו. בכל יום ובכל רגע.

היעד הוא – להרגיש תענוג. והיעד הזה איננו ‘אי שם’, אלא ממש כאן. אין רגע בחיים ואין דבר בעולם – שאי אפשר ליהנות ממנו ולהתענג. מעבירה אי אפשר להתענג, אבל ממצוה אפשר להתענג ועוד איך. ולא בגלל שאתה הולך להגיע עם זה לאיזה מקום או דרגה – אלא בגלל שאתה עושה מצוה. מה צריך יותר?

[וגם מדברי רשות, שאינם מצוה ולא עבירה – אם עושים אותם על פי התורה, הם יכולים ואמורים להביא תענוג. ה’ יתברך ברא את זה כדי שתיהנה, אז תיהנה. אתה הרי ממילא עושה את זה, אז למה להכחיש שאתה נהנה. אתה חושש שזה יגשם אותך? אם אתה זוכר שה’ עשה את התענוג הזה, זה כבר לא תענוג גשמי. וכמובן, שמכאן אפשר להתקדם עוד. אבל לחשוב כאילו אין בזה תענוג, זה הרי הכחשה וכפירה].

***

כדאי לעשות עצירה יומית או כמה פעמים, ולעשות משהו אחד – לא ‘כדי’ ולא ‘בשביל’, אלא למען הדבר בעצמו. למצוץ את התענוג שבתוך הדבר הזה בעצמו, ולמצות אותו עד תום. זה יכול להיות קטע בתפילה, מזמור תהלים, ברכה אחת או מצוה אחת. לשם שמים ולשם תענוג.

ואז, כל המחלוקת של קורח – פשוט מתייתרת. כי מה אכפת לי אם אני כהן או לוי, אברהם אבינו או זושא, בכל מקרה יש לי כאן ועכשיו את כל מה שאני צריך כדי להתענג. ויותר מזה – אני לא צריך, וגם אין.

בס”ד

פרשת ויחי – יום ראשון

הגיע הזמן להתחיל ‘לחיות’!

אתה חי, או שאתה עסוק כל הזמן בלחפש ‘איך’ לחיות?

שב עם עצמך, ותחשוב ‘מה נקרא חיים’. התשובה תהיה אצל כל אחד אחרת, אבל אצל כלום התוצאה תהיה שוה: לא החיים שיש לי היום.

‘חיים’ זה כאשר אגיע למצב מסוים; פיזית, נפשית, כלכלית, משפחתית וחברתית [אולי גם ‘וכולי’], ואז בעזרת השם כמובן אתחיל לחיות. ובינתיים? אני בדרך לשם!…

וכך נמצאים כל העולם, במשך כל החיים שלהם – ‘בדרך’ לחיות. אז מתי יהיו החיים בעצמם? או: האם יש מישהו בעולם שהגיע למקום הזה, והוא כבר סוף סוף ‘חי’? האם באמת ‘יש סיכוי’ להגיע למקום הזה?

ואולי בעצם אין צורך להגיע למקום הזה?!…

זהו זה. כאן נמצאת התשובה. כל עוד אתה משועבד להגדרה כלשהי שאומרת לך מה ואיך נקרא ‘חיים’ – ייקח לך הרבה זמן להגיע למקום הזה ולהתחיל לחיות, וכנראה זה גם אף פעם לא יקרה. החיים שלך יתחילו ברגע בו תשתחרר מהצורך להגדיר איך ‘אמורים’ להיראות החיים, ולקבל את ההנחה הפשוטה התמימה והאמיתית, שכפי שנראים החיים שלך – כך אמורים להיראות ‘חיים’, ולא נותר לך אלא פשוט להתחיל ‘לחיות’ אותם…

***

אל תתבייש! יעקב אבינו הגיע למסקנא הזאת בגיל מאה ושלשים! ומאז הוא התחיל לחיות!! עד אז הוא צייר את החיים האמיתיים כמצב של ‘שלוה’, והוא ביקש ושאף להגיע לשם. הדרך לשם הייתה ארוכה, הוא התמודד עם עשיו, עם לבן, ועם המעשה של דינה – וקיבל את הכל באהבה, אבל היה משוכנע שאלו עדיין אינם החיים האמיתיים והאידיאליים.

והנה הגיעו כל ההתמודדויות הללו לסיומם, והוא ביקש סוף סוף לישב בשלוה… לחיות את החיים האמיתיים לכאורה, אך מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף, וחייו המשיכו להיטלטל עם התמודדות נוספת, כשהוא עדיין מייחל לאותו רגע של שלוה.

כשפרעה שואל אותו: כמה ימי שני חייך? הוא משיב ‘מעט ורעים היו ימי שני חיי’, כלומר: אתה פרעה יושב בשלוה ושואל אותי האם גם אני זכיתי לכך, והתשובה היא לא. על התשובה הזאת אומרים חז”ל שיעקב אבינו נענש, ובאותו רגע הוא הבין את האמת.

הוא הבין שהחיים אינם תלויים בשלוה, אלא בלחיות אותם כפי שהם, ובאיזה מצב שהם. ובאותו רגע – למרות שהוא לא היה בביתו בארץ ישראל אלא במצרים, ולמרות שכבר היה חלש חולה וזקן, ולמרות שידע שאוטוטו מתחיל שעבוד מצרים – הוא התחיל לחיות, ורק על השבע עשרה שנים האחרונות הללו נאמר ‘ויחי יעקב’.

***

ואת הלימוד הזה מעניק לנו יעקב אבינו כצוואה: תתחיל לחיות כאן והרגע.  כי אם לא עכשיו – אימתי?