פוסטים

שלשה חודשים מהאסון במירון, ואולי כעת כבר מותר קצת לדבר. על המשמעות, ומעבר.

יש את האסון ויש את מירון. האסון כשלעצמו הוא אסון נורא, שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה, שאנחנו מכירים לפחות. והוא מספיק נורא בכל מקום ובכל זמן שבו הוא היה חלילה קורה. אבל יש כאן חלק נוסף, לא פחות דרמטי. קוראים לו מירון.

מירון, לפחות עבור יהודי, אינו רק מקום תיירותי מספר שתיים, אלא מקומו של רבי שמעון. ול”ג בעומר אינו רק אירוע מסורתי, אלא ‘ה’אירוע בה”א הידיעה של רבי שמעון בעצמו, הילולא דרשב”י. והשאלה מנסרת בחלל: איך?! איך ייתכן שבמקומו של רבי שמעון, שכדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק, ובשיאה של ההילולא שלו עצמו, ארע כדבר הזה?!

אין זו קושיא חלילה, אלא הערה. עבורנו. אין לנו שום ספק, שהסיפור כולו תוכנן מראש. לא על ידי איש חלילה, אלא משמים ובהסכמתו המלאה של רבי שמעון. ואם רשב”י הסכים שזה יקרה אצלו, וביום שמחתו, כנראה שהוא התכוון בדיוק לכך. אז אם מותר, איזה מסר הוא ביקש להעביר לנו בכך, והאם המסר הזה אכן נקלט.

***

ככלל, הסיפור של מירון בכלל לא התחיל השנה. כבר בשנה שעברה ארע תקדים, שלא ארע כמותו מזה שנים רבות אם בכלל, והוא: שלא הייתה בכלל הילולא במירון. הקורונה הייתה בראשיתה, ובעקבות כך הוחלט בממשלה למנוע את ההילולא ובכל מחיר. האם הייתה זו סיבה אמתית או תירוץ? לא רלוונטי. תכל’ס, לא היה. מלבד שלשת אלפים שוטרים ועוד כמה מיוחסים, הר מירון הקדוש היה ריק.

השנה, שוב היו דיונים האם לפתוח או שלא. וההחלטה הייתה לאפשר את ההילולא וכרגיל. אך לא חלפו כמה שעות מתחילת ההילולא, והוא נעצר. ושוב, רבבות אלפי ישראל שתכננו להגיע ולחגוג, לא זכו לעשות זאת. הלא דבר הוא. האם יש כאן אמירה שההילולא הזאת אינה רצויה? חלילה. אבל משהו יש כאן. מה?

בהקשר הזה אי אפשר שלא להזכיר את אומן. אלפי יהודים נוסעים כבר במשך עשרות שנים לראש השנה. והנה לאחר שלשים שנה שהכל חלק – פתאום סגור. מה לא עשו?! ‘שמיניות באויר’ זה משל חיוור למה שחסידי ברסלב הסכימו לעשות כדי להגיע. ובכל זאת מלבד אלפים בודדים, כולם נשארו בבית או נתקעו בגבולות.

מילא, שנה אחת. הנה מתקרב שוב ראש השנה, ולאחר שכבר היה ברור שהקורונה נעלמה, והכל פתוח, פתאום מתברר שמה פתאום. כל מיני שמועות, מבוססות יותר או פחות או בכלל לא, והציבור כבר מבין שאף אחד לא מבטיח כלום. ליברמן כמזדרז לרכוב על העניין, ולקחת את הקרדיט לעצמו לטוב ולמוטב, ואנשי התקשורת מכל הגוונים מחרפים בחזרה. כך או כך, משהו תקוע. הסבר?

***

ואם כבר מסתכלים במבט רחב יותר, ולא נקודתי. אז מירון וגם אומן, הם חלק מסיפור יותר רחב. בכמעט שנתיים האחרונות, עברנו בית ספר שלם. בבית ספר הזה היו וישנם הרבה כיתות, והוא נועד להעביר אותנו מסלול למידה חשוב רחב וכולל. אז כדאי לסכם מה למדנו בו, ועם מה יצאנו ממנו.

שנה פלוס של קורונה, שינתה את כל מה שהיה מוכר. במרקם החיים הכללי, ולא פחות במרקם החיים היהודי והרוחני. המושגים הבסיסיים של: בית כנסת, ישיבות וכוללים, תלמודי תורה ובתי ספר, מקוואות וטישים – הפכו לתקופה קצרה או ארוכה, ללא רלוונטיים. אז חזרנו, פחות או יותר. מלקקים את הפצעים שבחלקם טרם אוחו. אבל יש כאן סיפור. מהו?

ולקינוח, בכיתת הסיום של בית הספר: ממשלת שינוי. לאחר שנים שהתרגלנו לאיזשהם הסדרים בסיסיים, שהיה נראה כי ניתן לסמוך עליהם. תקציבים, סטטוס-קוו, דת ומדינה, והסדרי דיחוי עבור בני הישיבות ועבור הבנות – הכל הפך להיות בסימן שאלה ולגמרי לא מובן מאליו, אם בכלל. זה התחיל עם מעונות, ולך תדע איפה זה ייגמר. אז לסיכום, מה צריך כדי לקבל תעודה?

חיצוניות ופנימיות, זה שם המשחק.

קשה לומר את זה, אבל לפעמים צריך גם לעשות דברים קשים. ישנם שני סוגי יהדות, ושניהם כוללים את כל המערכת, אבל ההבדל ביניהם… ובכן, הוא אינסופי.

השאלה הבסיסית היא, האם ה’ – הוא משהו שאנחנו רוצים ‘להסתדר’ אתו או ‘להתחבר’ אתו. האפשרות הראשונה אומרת: אני רוצה חיים מסודרים – דירה, רכב, משכורת יפה, שלום בית וילדים מחונכים, וכמה שפחות מחלות ומלחמות. בשביל זה, תן לי בבקשה את הרשימה מה אתה רוצה ממני לעשות, ואעשה. הסתדרנו? יופי.

ואם בכל זאת יש בעיות? אהה, ובכן – גם לכך נמצא הפתרון. לא אחד, מגוון רחב מאד של פתרונות; צדקה לקופת העיר, פרק שירה, שיר השירים, פרשת המן, ברכת המזון בכוונה, שמירת הלשון, התחזקות בצניעות, ואיך לא – קברי צדיקים. החל ממירון, ממשיך בקרעסטיר, וכלה בבית השונמית. ואם אינני יכול בעצמי, אז יש מספיק ארגונים ורבנים שיעשו זאת עבורי. כעת כבר הסתדרנו? מצוין.

***

האם כל זה לא נכון? זה נכון וחצי, וגם עובד. אבל איזה מין יהדות זאת, שכל כולה נועדה רק כדי לכבות שריפות, ולפתור בעיות. ולא, לא משום שזה ‘מלומדה’, ולא בסדר, ו’נו נו נו’. אלא משום שזה בכלל לא רמת חיים. אפס איכות, מאה רדידות. עליבות במיטבה. כיהודים, מגיע לנו יותר מזה.

אז הנה קבלנו. סגרו לנו את כל המערכת, ובואו תבנו את עצמכם מחדש יש מאין. ההבטחות שכל מי שילך לבחירות או יתרום לקופת העיר לא יידבק בקורונה, לא עבד… שום דבר שהיה מוכר, כבר לא היה בטוח. ומי שרצה להיות יהודי, היה צריך פשוט לבחור מחדש בכל פרט ופרט. לא כדי להסתדר עם ה’, כי אתה לגמרי פטור אם אתה רוצה. אלא כדי לחיות אתו.

מירון זה ישועות? ל”ג בעומר זה ישועות?! תשכחו מזה. האסון הכי גדול בהיסטוריה של המדינה, יהיה דווקא במירון ודווקא בל”ג בעומר. רבי שמעון רצה בפירוש לנתץ את האליל הזה. לא. לא באים לצדיקים בשביל ישועות. באים בשביל להתקרב לה’. אין מקום שבו אפשר להתחבר עם ה’ כמו בקברי צדיקים ובפרט במירון ובל”ג בעומר. מי שלא טעם את זה, שיצביע.

אם תרצו, זה גם הסיפור של אומן. ‘מסורת של מאתיים שנה’ זעקו הכותרות בשנה שעברה. ובכן, אם זו מסורת? אפשר בהחלט לוותר על זה. אם אתה נוסע לאומן כי אבא שלך וסבא שלך נסעו, או כי אתה בעצמך כבר יש לך רקורד עשיר של נסיעות לאומן – התכבד ושב בביתך. לאומן נוסעים כדי להתחבר לה’.

ולקינוח, זה מה שקרה לנו כעת עם הממשלה. מי שבנה על להיות ‘מסודר’, שישכח מזה. היה פעם, כשעוד היה זמן להמתין לגאולה. זה נגמר. כעת, הזמן דוחק והגלגלים של הגאולה מוכרחים לנוע. גאולה, היא בפירוש לא רק ‘להסתדר’ עם ה’, כי את זה אפשר גם בגלות. ולכן, אין יותר שום דבר מסודר ומובטח מראש. מי שרוצה להיות יהודי, שיילחם. שיראה רצינות. ואז, גם מה שהוא יקבל בתמורה, יהיה משהו רציני.  

זה לא אומר שאלו הם כוונות הממשלה, וזה גם לא אומר שכל רדיפת היהדות שנעשתה בחסות הקורונה, כולל בפירוש גם את מירון ואומן – היו בכוונה טהורה. כמובן שלא. והם נתנו ויתנו על זה את הדין. אלו שמנעו את ההילולא במירון בשנה שעברה, הולכים לעבור כעת מסכת ייסורים של חקירות בוועדת חקירה, ואלו שמנעו את הנסיעה לאומן, גם כאן וגם באוקרינה, פוטרו או התפטרו ואבדו את כיסאם ואת כבודם. אבל בשבילנו, זה בהחלט בית ספר, והלוואי שנצא ממנו עם תעודת בגרות וגאולה.

חודשיים פלוס מהאסון במירון, והנה הוקמה וועדת חקירה. ‘ממלכתית’ אם שאלתם. האם אפשר לנשום לרווחה? תלוי את מי שואלים. לא לגמרי ברור מי נגד מי, ומה הצדדים לכאן או לכאן. מה שכן, היה הרבה בלגן סביב העניין; יש תומכים, מהם אפילו נלהבים. ויש מתנגדים, מאוכזבים או מסויגים.

מה תפקידה של הוועדה? גם בכך רבו הדעות. האם תפקידה לחקור את האשמים, או שמא תפקידה לתקן את הליקויים. האם היא עומדת להפקיע את האתר מידי ההקדשות השולטים בה, או שלא. האם בכלל נכון להעביר את השליטה על המקום לידי המדינה או שלא. האם נראה שינויים לקראת השנה הבאה, או שלא. על כל אלו ועוד שאלות רבות, אין תשובה ברורה. וניחשתם נכון, גם על השאלה האם מתישהו תהיה תשובה ברורה, אין תשובה…

שום דבר אם כן לא ברור ב’סיפור הוועדה’: מהן המעלות ומהן החסרונות, מי בעד ומי נגד ולמה, מה תפקידה ומה בדיוק מגמתה. מה שכן ברור: שהנושא ושמו ‘וועדת חקירה’, הצליח להעביר את הפוקוס של המצלמה, ממה שבאמת התרחש במירון… וזה חבל, ממש ממש חבל.

***

הרבה דברים התרחשו לאחרונה. יותר מדי דברים. צריך להיות עקשן גדול, כדי להישאר חזק אחרי כל כך הרבה אירועים, ולהמשיך לחשוב בראש של עיתונאי, פוליטיקאי, וחוקר. כנראה אם כן, שיש לנו הרבה עקשנות.

נתחיל מהקורונה, איך לא. אוהבים לקרוא לזה ‘שנת הקורונה’, כאילו כדי לתחם את זה לזמן מוגדר וקצוב. שיהיה. שנה זה בכלל לא מעט זמן, ובמושגים של היום זה ה-מ-ו-ן, אבל למרבה הצער זה כבר יותר משנה ועדיין לא הסתיים, לא בעולם ולא אצלנו. בכל אופן נזרום עם הביטוי ‘שנת קורונה’ – שנה שלמה שבה כל העולם, מקצה הגלובוס ועד קצהו, עבר טלטלה שמעולם לא הכיר. אומרים שכבר מאה שנה לא היה כזה דבר – שוב נסיון לתחום את זה לזמן – אבל מכיון שאין בעולם אנשים בני מאה, המשמעות ‘עבורנו’ היא שמ-ע-ו-ל-ם לא היה דבר כזה.

טוב, התמודדנו ‘בהצלחה’ עם הקורונה, הבאנו חיסונים והיינו ‘המדינה הראשונה בעולם שיוצאת מהקורונה’, לכאורה, והנה עומד להתקיים האירוע הגדול הראשון מסוגו לאחר הקורונה, סוג של ‘מסיבת סיום’ לקורונה. אך… אסון! ‘האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות המדינה’. אם לא נמאס לכם, אז שוב נסיון להגדיר זמן. כולנו הרי נולדנו לאחר פרוץ המדינה, אם כן זהו ‘האסון האזרחי הגדול ביותר בהיסטוריה שלנו’.

היו שהבטיחו לעצמם שיעשו הכל כדי שזה לא יקרה שוב, ויפיקו את כל הלקחים הנצרכים. אך לא עבר חודש, ושוב, הפעם הראשונה – ולא במאה שנה האחרונות או בתולדות המדינה, אלא בהיסטוריה – של נפילת פארנצעס, (או בשמם החדש: טריבונות). טוב זהו, הפעם באמת באמת באמת, כבר לא יקרה כלום, כל כך ‘באמת’ שפשוט לא נאפשר לשום אירוע להתקיים… אוקי, אז זה קרה באיטליה: שוב, אסון היסטורי של נפילת רכבל. ומי נמצא בו? ישראלים כמובן…

לא הספקנו לנשום, והנה עוד קריסה: חניון בבית חולים, בנס ללא נפגעים. אם היו חלילה נפגעים, ייתכן שהיו פשוט סוגרים את כל הבתי חולים החניונים והכבישים, לנצח או עד שיימצאו חיסונים נגד קריסות. עוד שבועיים, וקריסה נוספת במיאמי שעדיין לא נודעו תוצאותיה המלאות, וקשה אפילו לחשוב אודותם. חלק גדול מהם הם אחינו היהודים ה’ ירחם.

***

אז מה הפתרון? מקימים וועדת חקירה.

קורונה? אין בעיה. משרד הבריאות העולמי שולח וועדת חקירה לבדוק איך זה התחיל, ומי אשם בכך. מירון? מה הבעיה. וועדת חקירה תחקור את העניין ותסיק את מסקנותיה. רכבל? וועדת חקירה. מיאמי? וועדת חקירה. פרנצעס? חניון? וועדת חקירה. הכל בשליטה, מה נבהלתם?!

העולם אומר: כשיש חור במכנסיים, אפשר לתפור לו ‘לאטע’ (טלאי). אם יש שתי חורים, אפשר לעשות שתי ‘לאטעס’. שלשה חורים? לא נעים. בדיעבד ממש אפשר להוסיף עוד ‘לאטע’. אבל כשיש עשרה חורים, ומתעקשים לעשות עשר ‘לאטעס’, זה כבר לא ‘מכנסיים עם לאטעס’ אלא ‘לאטעס בלי מכנסיים’.  

אסון, מכל סוג שהוא, הוא דבר קשה. אבל לאחר מעשה הוא גם מתנה. כשקורה אסון, דווקא מחמת שהוא כל כך קשה, הוא מצליח לעשות את מה ששום דבר אחר לא עושה לנו: הלם! ואין מתנה גדולה מרגע של הלם. רגע של הלם, בכוחו לבלום בברקס מוחלט את החיים, וליצור בהם ‘חור’. ואז אנו זוכים לרגעים נדירים של חסד, בהם המח והלב פתוחים לקלוט משהו אחר, ואין דבר שאנו זקוקים לו כמו אותו ‘משהו אחר’.

***

מי שחושב שהמצב של העולם כיום הוא תקין, או שהצורה בה עם ישראל שרוי בו הוא תקין – שיצביע. ברור לכל בר דעת שהעולם צועד לקראת הרס עצמי טוטלי, ועוד יותר ברור שאנחנו כיהודים רחוקים מלהיות מי שאנחנו צריכים להיות. אנחנו בגלות, גם אם אנחנו בארץ ישראל, וגם אם יש לנו מדינה, ואפילו אם הייתה ממשלת ימין. ואולי דווקא משום כך.

אנחנו זקוקים לשינוי. נקודה. ולא רק שינוי נקודתי פה או שם, אלא הרבה מעבר. לא לדחוף אנשים, לא לדבר בבתי כנסיות, ולהתחזק במאה ברכות – זה חשוב מאד. אבל בואו, אנחנו זקוקים לקצת יותר מזה. משהו כמו גאולה אולי.

אבל זה כמעט בלתי אפשרי. התדר בו העולם מתנהל וגם מנהל אותנו, קשוח כל כך. הוא נושא בתוכו קודים כל כך כל כך נוקשים וסוחפים, עד שאנו נגררים אחריו כמעט בעל כרחינו. השיח המערבי חודר לתוך תוכנו, ומשנה את כל דפוסי החשיבה וההתנהגות שלנו, כמעט את ה-DNA . בסיוע אקטיבי כמובן של התקשורת והעיתונות, על כל סוגיהם כולל ‘שלנו’.

במצב כזה, אין כמעט סיכוי לשינוי. אפשר אולי לשנות כמה פרטים חיצוניים, ואולי גם זה לא. אבל השינוי העיקרי והנחוץ ביותר – השינוי הפנימי והמהותי – כמעט חסר סיכוי. צריך בשביל זה פצצה אטומית, שתהפוך ותשנה באחת את כל מה שהיה כל כך ברור וקבוע. אז הנה קבלנו: קבלנו דברים שבהחלט הפתיעו אותנו, איזה הפתיעו? הכניסו אותנו להלם. ולא אחד, אלא עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.

***

זה לא עונש, זו מתנה. כי זה מאפשר לנו את הדבר הכי נחוץ: שינוי תדר.

וזו התשובה לשאלת המליון: מה ה’ אומר לנו; בקורונה, במירון, ובכל שאר הדברים? התשובה היא: כלום. חבל להתאמץ ולהמציא דברים בשמו, כי הוא באמת לא אמר כלום. הוא רק נתן זביינג וזהו. וכל מה שהוא רוצה מאתנו ובשבילנו, הוא שנסכים לקבל את אותו זביינג, ולתת לזה להדהד קצת בפנים ובחוץ. זהו, זה הכל. אם נסכים לזה, אולי נזכה והלב שלנו ישמע את ה’דיבור’ אותו הוא רוצה לומר לנו.

בימים אלו אנו עוצרים את החיים השגרתיים, ומסתכלים לגלות בעיניים. וזה מביא אותנו ולפחות ‘אמור’ להביא אותנו לרגע של מיאוס כלפי הגלות, ורצון אמתי לגאולה. האמת, קשה. קשה להתאבל כי קשה להאמין שתהיה גאולה. ובצדק, כי למה. איזה סיבה יש שתבוא גאולה, איך בדיוק זה אמור לקרות, ומנין היא מתעתדת לנחות.

זהו, שבאמת לא צריך שום דבר מיוחד. הגאולה איננה זקוקה לשום תנאים כדי להופיע, אלא רק שיהיה לה לאיפה להיכנס… היא זקוקה בסך הכל לעשרה ס”מ מרובעים בתוך הלב שלנו, שעליהם היא תוכל להתמקם. הבעיה היא שאין לנו את זה, אז הנה, כמה בולדוזרים עשו את הסיפור, והצליחו להבקיע את אותם עשרה סנטימטרים. אנא, בל נסתום אותם בחזרה, על ידי כל מיני ‘וועדות חקירה’ למיניהם.

ומה בכל זאת המסקנא

[הרהורים בעקבות ל”ג בעומר תשפ”א – חלק ב]

האירוע הזה שארע לנו כעת, אינו הראשון בהיסטוריה.

יש לו תקדים. ומשם אנו יכולים ללמוד – כיצד נוהג יהודי במקרה שכזה.

***

ביום השמח ביותר בהיסטוריה, היום שהוכתר בעשר עטרות, יום הקמת המשכן – אירע אסון. שני בני אהרן נספו, ונשמתם עלתה לגנזי מרומים.

ושם, באותו מעמד, התורה מלמדת אותנו בדיוק כיצד נוהגים בסוגיא שכזו. דבר ראשון – וידום אהרן. שתיקה מוחלטת, בלי קושיא או טרוניא, וגם בלי שאלה ונסיון להבין. רק שתיקה. שתיקה קדושה של הכנעה.

דבר שני – אהרן ובניו מקבלים ציווי, להמשיך את המעמד כרגיל. לא להתאבל ולא לבכות, אלא להמשיך את החגיגה. זוהי נקודה דקה ועמוקה, שמן הנמנע להרחיב בה, ותלויה באבנתא דליבא. אך גם היא קבלה נוכחות באירוע הנוכחי, שהיה בעיצומה של ההילולא, ומיד לאחריו הגיעה שבת.

דבר שלישי – וכל בית ישראל יבכו את השריפה. עם ישראל הצטווה לבכות. לא להסיק מסקנות ולא להפיק לקחים, אלא לבכות. להרגיש את הכאב הצורב, ולתת לו. זהו.

רק לאחר מכן, הגיעו המסקנות, והם היו מאד אישיות. אהרן הכהן קיבל דיבור אישי, וכמוהו כנראה גם כל אחד מישראל, קיבל את הדיבור האישי שלו. ההוכחה לכך היא, שעד היום אין מסקנות ברורות והחלטיות בנוגע לאירוע, מה היה הגורם לאותו אסון (יש אומרים שתויי יין, יש אומרים שהורו הלכה, יש אומרים שלא נשאו נשים, ועוד). 

***

אין לנו דרך, גם אם נרצה, להצביע על מסקנות ברורות ומוחלטות.

האסון אינו קשור לגודל האירוע ומספר האנשים המשתתפים בו. זה גם לא קשור לתשתיות הלקויות (והן בהחלט לקויות) של ההר, לא קשור לעומס ולא לצפיפות, ו…כן, זה גם לא קשור למשטרה. מבחינה עובדתית – זה פשוט לא קשור.

ל”ג בעומר במירון, אינו נערך כעת בפעם הראשונה, ואפילו לא ביום שישי. הוא נערך כבר מאות שנים, בתוכם עשרות פעמים שחל ביום שישי. וכבר שנים רבות שהוא מכיל כמות של מאות אלפים, ולא קרה כלום.

מעולם, מעולם – לא היה אדם אחד שנפח את נשמתו ואפילו לא ניזוק. לא היה. מלבד המפולת הידועה שהייתה לפני כמאה שנה וקיפחה את חייהם של שלשה עשר אנשים, ומלבד האסון החם והטרי של השנה – לא היה אפילו אחד!

האם זה אומר שצריך לסמוך על הנס ולא לטפל בתשתיות? כמובן שלא. בוודאי שצריך לעשות הכל כדי לקיים מצות מעקה ו’לא תשים דמים’ והמסתעף. אבל אין ולא היה שום קשר בין האירוע הנוכחי לבין הצורך בהשתדלות. שום קשר, חד משמעי. עובדה.

[בנימה אישית. מי שנכח במקום וראה את השתלשלות הסיפור מתחילתו ועד סופו (כמה דקות בסך הכל), וכותב השורות נמנה ביניהם, יודע שזה לא קשור בכלל לכל מה שמדברים. זה היה משהו מאד נקודתי, שספק אם ניתן היה למנוע, ואם כן, הכיוון שונה לחלוטין, ולא כאן המקום].

***

גם מסקנות ‘רוחניות’ – אינן יכולות להיות ברורות והחלטיות.

אין לנו נביא, ואין אתנו יודע עד מה. אנחנו דור יתום, ואין לנו את הפריבילגיה שיגלו לנו ברוח הקודש, מה בדיוק על מה ולמה. בשנים האחרונות היו כמה וכמה אירועים משמעותיים; פיגועים, אסונות, טרגדיות, וגם מגפה. ולא קבלנו שום מידע ברור, על מה זה קרה ומה צריך לעשות.

דוברים יש הרבה, יותר מדי. וכל אחד מהם מדבר מהנושא הקרוב ללבו. האחד מעורר על קדושת בתי כנסיות, השני על לימוד התורה, השלישי על קדושה וצניעות, והרביעי על בין אדם לחברו. וכל הדברים נכונים וחשובים כשלעצמם, אבל לא יכולים לשמש כדוברות ופרשנות לאירוע המסוים הזה.

***

נחזור אם כן לראשונות:

הדבר הראשון – שתיקה. שתיקה של הכנעה, מתוך אמונה שאכן העולם אינו בידיים שלנו, לא העולם הפרטי ובוודאי לא העולם הכללי. יש מישהו גדול יותר, והוא יודע מה הוא עושה.

הדבר השני – אמונת חכמים. האירוע לא היה באפריקה, וגם לא בכביש 6, אלא במירון. ולא בבין המצרים, או כל תאריך אחר, אלא בל”ג בעומר. אם כך, זה לא קשור אלינו אלא לבעל האתר וההילולא – רבי שמעון.

ואם זה קשור אליו – מדובר בוודאי סיפור של המתקה. כל עבודתו של רבי שמעון היא המתקת הדינים, וגאולה. רבי שמעון הקפיד מאד על מי שהתאבל אצלו בל”ג בעומר על החורבן (כמסופר על תלמידו של האריז”ל), ובוודאי שלא היה נותן לחורבן אחר לקרות אצלו.

מה כן? ייתכן שלעולם לא נדע. וגם אם כן, אז לא עכשיו. אם נזכה, ובעז”ה בוודאי נזכה – להתחזק באמונה בה’ ובצדיקיו, בוודאות מוחלטת שיש כאן רק טוב, אהבה והמתקה – נזכה לשמוע את הבת קול שתספר לנו מה הסיפור ומה המטרה, וזה יהיה כנראה בצורה אישית, ולא להעברה.

כאשר החיצוניות חונקת – מתגלה הפנימיות.

וכשהיא חונקת לגמרי – הפנימיות מתפרצת החוצה ולגמרי.

***

כל הסיפור הזה, תעלומה.

ל”ג בעומר? לא מופיע בכלל ברשימת החגים. ראש השנה, יום כיפור, סוכות ושמיני עצרת, פסח ושבועות, וגם חנוכה ופורים, וזהו. יש גם תקופה של ‘ספירת העומר’, אבל ללכת ולשלוף יום אחד מהאמצע, ולעשות ממנו חגיגה מיוחדת – מהיכי תיתי.

רבי שמעון בר יוחאי? אחד מהתנאים הקדושים. יחד עמו היו עוד מאות תנאים, ולאחריהם אמוראים, ראשונים ואחרונים, שמכולם יחד נבנתה מסורת הדורות. אבל ללכת ולשלוף תנא אחד מתוך כולם, ולעשות ממנו עסק מיוחד, יותר מכל התנאים, וגם יותר מכל הנביאים שקדמו לו? מהיכי תיתי.

***

זה סוד.

סוד שלא כתוב, ולא יכול להיות כתוב, לא במקרא ולא במשנה, לא בגמרא ולא בשולחן ערוך. כי יש כללים, ולפי הכללים יש שורה של מועדים, ויש שורה של צדיקים, ואי אפשר לחרוג או להחריג מישהו או משהו מתוכם.

ולפי הכללים הללו, יש בית המקדש ויש גלות. יש קרבה ויש ריחוק. יש אהבה ויש גם שנאה. אבל בתוככי המערכת הנוקשה הזאת, מוחבא סוד. הסוד הזה מרומז בתורה בצורה מוצפנת, והסוד הזה ממשיך להתגלות בזוהר הקדוש, והוא גם הסוד של ל”ג בעומר.

מדובר בנקודה פנימית ונסתרת, שמכוסה בהמון כללים וחיצוניות, אבל מתחת לכל החיצוניות יש נביעה של אהבה, ששום כלל אינו מצליח לחול עליה ולהחיל לה קריטריונים. ודווקא כאשר לפי הכללים, האהבה החיצונית כבתה ובית המקדש נחרב – החלה לנבוע האהבה הפנימית הזאת, שמתעלמת מכל מה שקורה, וממשיכה בשלה.

ובעומק יותר [אפשר לדלג לקטע הבא]: ברגע בו התחילה הגלות, התחילה במקביל הגאולה. הגאולה אינה עומדת להחזיר אותנו למה שהיה, אלא לגלות משהו חדש שעוד לא היה. והגילוי הזה התחיל מרגע החורבן והגלות, ומתעדכן והולך לפי מה שהגלות מתעדכנת, וכשהגלות תגמור לעדכן את כל מה שיש לה, הגאולה גם כן תסתיים להתעדכן, ותופיע במלוא הדרתה.

***

הגילוי הזה התחיל אחרי החורבן, על ידי רבי שמעון בר יוחאי. וככל שגברה החיצוניות הנוקשה, היא הוסיפה והתגלתה יותר. לא בגלוי, כי זה לא אפשר, אלא בסתרי סתרים. השלב הבא היה האריז”ל, שגילה סודות נסתרים, אבל כיסה אותם באלף חותמות. לאחריו, הבעל שם טוב שגילה עוד יותר, אבל היה בחוץ לארץ, ולאחריו הנחל הנובע שהוסיף וגילה, אבל נתקל בהסתרה של מחלוקת והתנגדות.

ובקיצור: מבחוץ, עסקים כרגיל. גלות והסתרה, ריחוק ונסיונות, צרות ושמדות, וזה רק מתחזק והולך כשהסוף אינו נראה באופק. אבל מתחת לפני השטח, למי שיודע ואל תספר בקול, קורים דברים אחרים. יש מקומות סתר ששם אתה יכול להיפגש עם האהבה בשיאה, כאילו לא קרה כלום ואף יותר מכך. וככל שהשרירים של הגלות מוסיפים לתפוח, הנביעה הזאת שולפת עוד קודים נסתרים.

וזה הל”ג בעומר. אין בעולם מי שיכול להסביר את זה, אבל גם אין מי שמצליח להתנער מזה. האהבה הזאת נוגעת בלב לבו של היהודי, ואומרת לו: אתה חייב את זה לעצמך. אל תשאל שאלות ואל תנסה להבין, כי אי אפשר לגלות, אבל בשקט: בוא אחרי, ותמצא את מה שאף אחד לא מוכן לספר לך שקיים: אהבה פשוטה נקיה וטהורה, שאין לה מילים, ואף אחד לא יודה לך שהיא קיימת.

***

‘הם’ לא הבינו מה קורה כאן.

בעלי מערכת ה’הסתרה’, שקיבלו רשות להכל: להחריב את בית המקדש, להוציא אותנו לגלות, לעורר עלינו רדיפות, ולהפיל אותו למקומות של טומאה וריחוק – לא הבינו מה קורה פה. הכל מתנהל לפי ‘התכניות’, ובכל זאת יהודים נשארים יהודים, והלב שלהם נשאר מחובר. מתסכל.

ויום אחד הם גילו את הסוד. יש רבי שמעון בר יוחאי, יש ל”ג בעומר, ויש מירון. זהו זה, הם גילו את ה’פירצה’ והם ישימו לזה סוף. הציון ייסגר, הר מירון יהיה שומם, ההדלקות ייאסרו. כך, יחנקו את השיבר הראשי של האהבה, והיא תיעלם סוף סוף.

חחח. שכחתם שזה עובד במקביל. כל שריר שהפעלתם כל השנים, פתח יותר את חדר האהבה. אז כעת שסגרתם אותו בעצמו, אין לו ברירה אלא לפרוץ החוצה ולגמרי. וכך, ההר אמנם נסגר, אבל רבי שמעון גילה את הדרך החוצה משם, והעתיק את מקום ההילולא לכל בית יהודי.

אז אם עד היום – ההילולא הייתה במירון, ומכל העולם ‘השתתפו’ בה. השנה, ההילולא בעצמה התמקמה בכל חצר ובכל בית. המדורות לא היו רק לפי ‘קהילות’ ו’בתי כנסיות’, וההדלקות לא נמכרו בהון תועפות, אלא התקיימו בכל חצר ובכל בית, וכל יהודי פשוט התכבד בהדלקה.

האהבה זאת, אינה ניתנת לכיבוי. ואם הגלות עשתה את הצעד האחרון, ומיצתה את כל ה’זכויות’ שניתנו לה, זה בדיוק הרגע בו הסוללה שלה מסתיימת ובהחלט, והאהבה הזאת שכל השנים התקיימה על נביעה פנימית ונסתרת ובדרך לא דרך, עומדת להופיע במוצהר ובמוחלט, ולכבוש את העולם בחזרה.